רבי נחמן על יישוב הדעת - Jewish Outlook

Welcome To Jewish Outlook

רבי נחמן על יישוב הדעת

מתוך הספר הקדוש ליקוטי מוהר”ן, ליקוטי תנינא סימן י’, י”א, י”ב:

 

“מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבים עצמם.”

למה העולם רחוקים כל-כך מהשם יתברך? למה הם לא מתקרבים? אין להם יישוב הדעת, אין להם זמן לחשוב. ישוב – פירושו לשבת, ודעת זה המח. כשאתה רוצה לחשוב על משהו חזק, אתה יושב כדי שהמח שלך יהיה יותר משוחרר. אנשים אף פעם לא נותנים למח שלהם הזדמנות להתיישב. למה הם לא עושים את זה? בגלל שאם הם היו יושבים ונותנים למח שלהם הזדמנות לחשוב, הם היו שואלים את עצמם – מה אני מרוויח מכל העמל הגשמי של העולם הזה?

“מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה?”

אז הם היו מבינים שהם לא מרוויחים שום דבר מכל הדברים הגשמיים.

 

יש סוגים של תאוות שהם חיצוניים, כמו כבוד והצלחה שהם לא מחוברים אלי באופן פיזי, אבל עדיין קשורים אלי. אם האנשים היו חושבים – מה אני מרוויח מזה, אז מסתמא היו מתקרבים לה’.

 

“אך דע שעל-ידי מרה שחורה אי-אפשר להנהיג את המח כרצונו ועל-כן קשה לו ליישב את דעתו”

למה אתה מאבד שליטה על המח שלך? לפי הבעל שם טוב ולפי החסידות העבירה הכי גדולה היא העצבות. ר’ נחמן שואל – מה כל-כך רע להיות עצוב? והוא עונה: כשאתה עצוב, אין לך שליטה על המח שלך, ואם אין לך שליטה על המח שלך, אתה לא יכול ליישב את דעתך ולחשוב באופן ישר.

 

“רק על-ידי השמחה אדם יכול להנהיג את המח כרצונו, ויכול ליישב דעתו”.

רק כשאתה מלא בשמחה אתה יכול להגיע ליישוב הדעת, ככתוב: “כי בשמחה תצאו”. ולא מספיק להיות שמח, אתה צריך לקשור את השמחה למח שלך. זה אפשרי שכל חלק ממני יהיה בשמחה והמח שלי יהיה עדיין בגלות, עדיין עצוב. במילים אחרות – בן אדם חופשי הוא בן אדם ששולט על המח שלו. בן אדם שיכול לתפוס בחוזקה את המח שלו ולחשוב – מה קורה לי? מה המשמעות של החיים שלי, מהי התכלית, מהי סיבת החיים שלי?

 

עבד, הוא אדם שלא יכול לשלוט על המח שלו, שלא יכול לתפוס את המח שלו. הדרך היחידה לצאת מהעבדות היא השמחה.

 

איך אתה מגיע לשמחה? מה אתה עושה כשאתה מלא עצבות?

“ולבוא לשמחה הוא על-ידי מה שמוצא בעצמו איזו נקודה טובה”.

הדרך להיות שמח היא אם אתה מסתכל על עצמך ומגיע למסקנה: אני לא באמת כל-כך רע כמו שחשבתי. מה עושה אותנו כל-כך עצובים? זה שאנחנו מסתכלים על עצמנו ומתייאשים מעצמנו. ר’ נחמן אומר: זה לא יכול להיות שבמשך כל חייך אף פעם לא עשית טובה למישהו. בוודאי עשית לבן אדם אחד איזו טובה, האם זו לא סיבה מספיק טובה כדי לרקוד במשך כל חייך דרך כל הרחובות שבעולם? זה בלתי אפשרי שבמשך כל ימי חייך אף פעם לא התפללת אפילו פעם אחת, אז מה עוד אתה צריך כדי להוכיח שיש לך נקודה טובה אחת בתוכך?

 

אפילו אם לא עשית שום דבר טוב אף פעם, אתה עדיין נכד של אברהם יצחק ויעקב, האם זה לא הכבוד הכי גדול בעולם? ואם זה לא עוזר – אתה בעצמך, היית פעם על הר סיני, שמעת את הקול של ה’, אז למה אתה לא שמח על זה?

 

איך שהוא, באיזה רגע של חיי הנשמה שלך או אפילו בחיים הפנימיים שלך, בודאי עשית משהו טוב, זו סיבה מספקת לעשות אותך שמח. ומשם אתה מתחיל להיות האדון, שולט על המח שלך.

 

יש ביטוי מיוחד בגמרא “בדיחא דעתיה”. המח שלך לא צריך רק להיות חופשי, המח שלך צריך להיות “צוחק עליך”. אתה יודע מה הפירוש לצחוק? זה משהו מאוד קל, מאוד חופשי, בלי שום כובד ובלי שום משקל. נראה לי, שהמח, כדי לחשוב, צריך ללכת למקומות אחרים, אם יש עליו הרבה משקל – הוא לא יכול ללכת. העצבות היא דבר מאוד כבד. ור’ נחמן אומר כשהמח שלך צוחק, אז אתה חופשי ללכת לאן שאתה רוצה.

 

“דע כשהאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באים בתוך התפילה ומסייעין לו, נותנים לו כח בתפילתו”.

ר’ נחמן אומר: אתה צריך לדעת שכאשר אתה מתפלל בשדה, כל העשבים באים לעזור לך ונותנים לך כח להתפלל.

“ולכן נקראת התפילה שיחה, בחינת שיח השדה”.

עשב השדה נקרא “שיח השדה” והתפילה נקראת “שיחה” לכן תפילה היא כמו עשב השדה. “ויצא יצחק לשוח בשדה”. יצחק יצא אל השדה להתפלל, או שהוא יצא עם השדה להתפלל, כדי שכל העשבים בשדה יעזרו לו להתפלל.

 

כתוב בתורה ואנחנו אומרים את זה בקריאת שמע: “וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והאדמה לא תיתן את יבולה”. מה זה אומר? – זה אומר שהאדמה לא מתייחדת אתך כשאתה מתפלל. אם אתה עובד את ה’, אז אפילו אם אתה לא ממש בשדה, אבל בגלל שאתה צריך את השדה בשביל אוכל ושתייה, השדה הוא ביחד אתך ונותן לך יבול. המילה ‘יבול’ היא ראשי התיבות של המילים “ויצא יצחק לשוח בשדה”.

 

“כשהאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יכול ליפול תוך טעויות ומכשלות רבות, ולבוא לידי רעות גדולות חס ושלום”.

כשהאדם הולך אחר הבנת עצמו ואחרי חכמתו הקטנה, הוא יכול ליפול למקומות מאוד נמוכים ולעשות הרבה טעויות, והוא יכול להגיע למקום מאוד רע. הרבה אנשים רעים הסיתו את העולם כאשר עשו דברים שלא נראו רעים, כי הם סמכו על דעת עצמם.

 

“ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאד המפורסמים, שהטעו את העולם, והכל היה ע”י חכמתם ושכלם. ועיקר היהדות רק לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות”.

הדבר הכי חשוב בעבודת ה’ הוא ללכת בשלמות ובתמימות ובפשיטות.

 ”ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך”.

כל דבר שאתה עושה אתה צריך לעשות כשאתה חושב: האם ה’ נמצא שם?

“ובלי להשגיח על כבוד עצמו רק אם יש בזה כבוד ה’ יתברך, יעשה, ואם לא – לא יעשה ואז בודאי לא ייכשל לעולם”.

אל תהיה יותר מדי חכם ואל תחשוב על כבוד עצמך. אם אתה חושב שמשהו יביא כבוד לה’ – תעשה. ואם לא – אל תעשה. אם אתה מרגיל עצמך לחשוב, האם זה יביא כבוד לה’, או לא? אתה אף פעם לא תטעה.

 

“ואפילו כשנופל חס ושלום לספיקות, ויש שנפילתו גדולה מאוד מאוד, רחמנא ליצלן, כשנופל לספקות והרהורים ומהרהר אחר השם יתברך”.

אם אתה נופל לספיקות, אפילו אם אתה מסתפק לגבי ה’ וחושב שכל דבר שקשור לה’ זה טעות – זה לא משנה.

“אף על פי כן הנפילה והירידה היא תכלית העלייה”.

נפילה היא ההתחלה של העלייה. אין מקום שאתה לא יכול לצאת ממנו, אם אתה מפסיק לחשוב שהעולם מתחיל ומסתיים עם המוח שלך. אתה יודע כמה חכמה צריך כדי לא להיות יותר מדי חכם?

 

“כי דע, כי שורש כל הבריאה הוא הכבוד, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, כמו שכתוב ‘כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו’.’ ומאחר שהכל נברא בשביל כבודו יתברך, נמצא שכבודו יתברך הוא שורש כל הבריאה”.

זאת אחת התורות העמוקות ביותר של רבי נחמן, אתה צריך לדעת ששורש כל הבריאה היא הכבוד. פירוש “כבוד” יכול להיות “כבד”, שוקל הרבה, “כבוד” יכול להיות הוד, מאיר, זורח, “אור מקיף”, שזה יותר מהדבר עצמו. אם אני נותן כבוד למישהו, זה עושה אותו יותר ממה שהוא היה לפני כן. כל פעם שהחלק האינסופי זורח – זה כבוד. כל דבר שה’ ברא, הוא ברא רק בשביל הכבוד שלו, מכיוון שכל דבר נברא לגלות את כבוד ה’, זה אומר שהכבוד של ה’ זה השורש, סיבת הבריאה, תכלית הבריאה.

 

“ואף-על-פי שכולו אחד, עם כל זה, בבריאה יש חלקים, ובכל חלק וחלק מהבריאה, יש בו בחינת כבוד מיוחד שהוא שורשו כנ”ל”.

אפילו שהבריאה היא אחת, עדיין יש חלקים מהאחד, ובכל חלק של הבריאה יש סוג אחר של התגלות הכבוד. הגמרא שואלת – למה ה’ השתמש בעשרה מאמרות כדי לברוא את העולם, ה’ היה יכול לעשות את כל זה במאמר אחד? מפני שהכבוד שמתגלה בכל חלק של האחד הוא השורש והמקור של החלק בבריאה שכנגד אחד מעשרת המאמרות. בגלל זה כתוב “בהיכלו כולו אומר כבוד”. בארמון של ה’ כל דבר זה כבוד. “מלא כל הארץ כבודו”. כל העולם מלא מהכבוד של ה’. לכל מאמר ישנו סוג הכבוד השייך לו. ור’ נחמן אומר שלכל כבוד יש איזה שהוא גבול, עד אליו הוא יכול להגיע. אפילו אם כל העולם מלא בכבודו, עדיין יש מקום שהכבוד שמתגלה בעשרה מאמרות לא יכול להגיע. האמת היא שה’ ברא את העולם במלה אחת, “שהוא בראשית מאמר סתום”. במלה “בראשית” נכללים כל עשרת המאמרות. ה’ אמר את עשרת המאמרות כדי להוסיף פרטים. כשאני מסתכל על חיות, אני יודע שה’ אמר שיהיו חיות, אז אני רואה את ה’, אבל המלה “בראשית” שאיתה ה’ ברא את כל העולם אי אפשר לראות אותה, הכבוד שלה היא מעל כל ראייה.

 

יש אנשים שהם מחללי ה’, הם לא נותנים כבוד לה’, מהיכן הם מקבלים את החיות שלהם? הם מקבלים את כח הקיום שלהם מה’, אבל זה בא ממקום מוסתר.

 

לפעמים אני מקבל חיים מהמדרגה של עשרת המאמרות ולפעמים אני מאבד קשר עם עשרת המאמרות על-ידי שאני מלא ספקות ועל-ידי שאני לא רואה את גילוי ה’ בבריאה. בזמנים האלו, כשאני החרבתי את הכבוד שלי ועשיתי אותו שקוף לעצמי, בלתי נראה, אז אני מקבל את החיות שלי מהמלה “בראשית”, מהמאמר סתום שלא מתגלה.

 

איך אני מקבל חיים מהמקור הגבוה, מהמאמר סתום? אני צריך לעשות את הכבוד שלי נראה שוב. איך? על-ידי “יישוב הדעת”, על-ידי שמוצאים את הנקודה הטובה. כמו שרבי נחמן אמר לפני כן- כשהאדם נופל לספיקות והוא בבלבול גדול, כשהוא מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שהוא מאוד רחוק מהכבוד של ה’, אז הוא מתחיל לחפש את ה’, ולצעוק – איפה ה’? “איה מקום כבודו?” זאת ההתחלה של התשובה, זהו עיקר התשובה, מכיוון שעיקר התשובה היא לחפש ולרדוף אחר כבוד ה’. כשבן אדם צועק איפה ה’, הוא גורם לגילוי ה’ גם במקומות הכי נמוכים. ובעצם השאלה שלו היא התחלת העלייה שלו ונגיעה בדרגות הכי גבוהות של כבוד ה’, לכן כתוב שהנפילה היא התחלת העלייה.

 

הדבר הכי חשוב הוא לא להתייאש, אפילו אם אתה במקום נמוך ואתה לגמרי לא רואה את ה’, אם רק במשך שנייה אחת אתה שואל איפה ה’, בשנייה הזאת שאתה שואל, אתה מגיע למקום הכי גבוה בעולם, אתה בוקע ופותח את המלה המוסתרת שנותנת חיות לכל המילים האחרות.

ר’ נחמן אומר: שאתה צריך להבין שזאת העצה היחידה והדרך היחידה, לא רק בשביל אנשים שהם לא קדושים, אלא אפילו לאנשים הכי קדושים בעולם.

 

הבעל שם טוב הקדוש אומר: איך אמא מלמדת את התינוק ללכת? אם היא הייתה תופסת את היד של התינוק כל הזמן, הוא אף פעם לא היה לומד ללכת. התינוק צריך ליפול מאה פעמים ואז לאט לאט הוא קם והולך פסיעה. וכשהתינוק מסוגל ללכת פסיעה האמא מתרחקת שתי פסיעות. ככל שהתינוק יכול ללכת יותר פסיעות האם מתרחקת יותר פסיעות ממנו. כך ככל שאנו יכולים ללכת יותר פסיעות, ה’ כביכול מתרחק מאתנו יותר, כדי ללמד אותנו איך ללכת.

לפני שמשיח בא, כשאנו נגיע לסוף הגלות, ההסתר יהיה מאוד חזק, זה יהיה הזמן שאנחנו ממש צריכים להזריח את כבוד ה’ בעולם, וכדי להזריח את כבוד ה’ בעולם אנחנו צריכים לבקש את ה’. אי-אפשר להשוות את ההסתר שהיה מאז שה’ ברא את העולם, להסתר שהוא מוסתר לפני ביאת משיח.

 

לפני שמשיח בא זאת ההזדמנות הכי גדולה שלנו לשבור ולבקוע את ההסתר הגדול של ה’. העולם יהיה מלא אנשים משכילים, כל האנשים יתנו דרשות, וידפיסו ספרים בכל השפות שבעולם, אבל אוי להם ואוי לנשמותיהם. ילד קטן שמבין בה’, יודע יותר מכולם. ה’ ישמור אותנו מהם. אם הם היו אומרים לפחות שקר בשם השקר, זה לא היה כל-כך גרוע, אבל הם מדברים שקר בשם האמת. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות בזמן הזה זה לשאול – איפה ה’?

 

אם אתה שואל איפה ה’, תמצא שהוא בכל מקום. ה’ גילה את עצמו אלינו במדבר, מפני שבמדבר אין דרכים, במדבר אתה לא יודע מאיפה באת, אתה לא יודע איפה המקום שלך, ואתה לא יודע איפה המקום של ה’, זה לגמרי ללא מקום. שם אתה מתחיל לשאול – איפה ה’? אתה מתקרב לגילוי שלו רק כשלגמרי אין לך מקום בעולם ואתה באמת שואל איפה ה’, אז ה’ יכול לדבר אליך.

 

 לפי המסורת שלנו, אם לא היינו עושים את עגל הזהב, לא היינו עושים את בית המקדש, זה אומר שבאיזו שהיא דרך קירבנו את קדושת ה’ בעולם הזה על-ידי  עגל הזהב. אחרי שעשינו את עגל הזהב, התחלנו לשאול – איפה ה’? זה אומר שאתה לא יודע איפה מקום ה’, אז ה’ מגלה מקום, שזה בית המקדש. באותה הדרך, לפני שמשיח בא, אנחנו נשאל – איפה מקום ה’? “איה מקום כבודו”? זאת תהיה שאלה כל-כך חזקה שה’ יצטרך כביכול לבנות שוב את בית המקדש.

 

מתוך הספר שלמה באהבה

 

 

 

 

 

 

תורות וסיפורים של

 

הרב שלמה קרליבך זצ”ל


Search

       News  
 

Joke of the day

אדם עני דופק על הדלת של הפרופסור ומבקש ממנו: “תן לי לחם לאכול, בבקשה, אני מת מרעב!”

הפרופסור צועק עליו: “איך אתה מפריע לי? אני עכשיו באמצע כתיבת ספר על צדקה!”