הסכין של אברהם אבינו
ידוע שכל רבי לקח מצווה אחת שהקפיד לעשות אותה במסירות נפש. המצווה של הרבי מסטרלין הייתה כשרות. הוא בעצמו השגיח על כל פיסת אוכל שנכנסה לבית שלו. כשהוא רצה בשר, הוא בעצמו השגיח על השחיטה. יום אחד הרבי אמר לחסידים שהוא לוקח אותם לטיול, הוא ביקש לרתום את הסוסים והעגלה, והחסידים נדחפו לתוך העגלה ונסעו לזמן ממושך.
אחרי זמן מה, אמר הרבי: “אני צריך משהו לאכול”.
במשך הנסיעה הם עברו ליד איזה מזנון והרבי אמר: “זה נראה מקום טוב לעצור בו”.
החסידים חשבו שבגלל שהרבי נסע כל-כך הרבה בשמש – הוא השתגע, אך מפני הכבוד שלו נכנסו איתו לתוך המזנון הזה.
קיבלה אותם מלצרית בחצי לבוש והתחילה לדבר עם החסידים, המחשבה שהרבי השתגע התחזקה אצל החסידים, הרבי דיבר עם המלצרית והזמין אוכל, החסידים גם כן הזמינו אוכל, הם ראו כלב מסתובב והם חשבו שאפילו אם הרבי שלהם השתגע, הם יכולים עדיין לתת את האוכל שלהם לכלב.
פתאום יצא איש אחד מהחדר האחורי, לבוש במעיל עור וג’ינס, הרבי נעמד ואמר לו: אני יכול לדבר אתך ביחידות? הוא הסכים, הם הלכו לחדר אחורי, הרבי שאל אותו על מצב משפחתו, וביקש לראות את החפץ. האיש ענה לו: אתה לא יכול לראות אותו. הרבי הפציר: בבקשה, תן לי לראות אותו, אני באתי במיוחד לראות אותו! אחרי תחנונים רבים נאות האיש, ואמר לרבי: בסדר, אתה יכול לראות אותו, אבל אתה לא יכול לגעת בו. הוא הוציא מהכיס שלו סכין, שעל הידית שלה היה חרוט: “מאכלת של אברהם”. את סכין השחיטה הזאת הכין אברהם אבינו לעקדת יצחק.
הרבי יצא מהחדר האחורי, אסף את כל החסידים, והם יצאו לדרך. כשעברו כמה דקות על הכביש התחילו החסידים לשאול את הרבי על כל המקרה המוזר הזה. הם לא יכלו להאמין שהרבי אכל שם, וגם לא רצו להאמין שהוא השתגע. הרבי אמר להם: בואו ונחזור לאותו מקום, ואני אראה לכם מה שהלכתי לראות. כשהם חזרו לאותו מזנון, הצריף היה נעול. הם הלכו ושאלו אנשים: איפה המזנון הזה שהיה פתוח לפני זמן מה? והאנשים ענו: זה כבר כמה שנים שהמקום הזה סגור.
רבי שלמה קרליבך
