הקדושה של הקדיש
לפי המסורת הקדושה שלנו, כשנשמה יוצאת מהעולם הזה, יש שלבים איך שהנשמה אומרת “להתראות”.
הפעם הראשונה שהיא אומרת “להתראות” היא כשהיא יוצאת מהגוף. זאת צורה מאוד כבידה. כאשר הנשמה עדיין קשורה לגוף, אבל לא מספיק קשורה לתת לגוף חיים בצורה רגילה. בלוויה, הנפטר לגמרי יודע איך שהוא קבור. אתה יודע, כל הרבנים היו אומרים: כשאתה הולך ללוויה אתה חייב לכוון את זה באמת, מפני שהנפטר, מסתכל עליך והוא יודע אם אתה מכוון באמת או לא. יש להם כבר עיניים שמימיים והם מסתכלים עליך, זו צורה אחת של לומר – “להתראות”.
ה”להתראות” השני הוא אחרי שבוע. הנשמה והגוף מתרחקים קצת. הגוף נשאר בבית קברות והנשמה עולה. אבל יש עדיין איזה חיבור. החיבור לא כל כך לגוף כמו שהוא לאנשים שאוהבים אותו הרבה.
אחרי שלושים יום, הנשמה עולה לשמים ובמשך אחד עשר חודשים, היא מקבלת את הדין שלה. וזה הזמן שהאנשים הכי קרובים לנפטר – אומרים קדיש. בכל פעם שאומרים קדיש, זה כמו שאתה נותן אנרגיה לנשמה הזאת בצורה שלא תיאמן.
כשבן אדם בעולם הזה, הנשמה היא בלבושים. היא מתבטאת גם בלבושים. כשאמא שלנו אומרת לנו: “למה אתה לא אוכל יותר, למה אתה לא ישן יותר”, אתם יודעים מה היא אומרת לנו? אמא רק רוצה שנדע כמה שהיא אוהבת אותנו.
עצוב מאוד שבעולם הזה אין דרך להגיד את זה, רק בצורה של לבוש. אמא אומרת: תאכל מרק עוף, תישן יותר, תעשה הרבה כסף. בכל הדברים האלו אמא מתכוונת להרבה יותר. אבל עצוב מאוד שאמא לא יודעת איך להגיד את זה.
כשההורים עוזבים את העולם הזה, זה כל כך עמוק. כאשר בן אדם אומר קדיש, באותו רגע האדם שנפטר ממש עומד לידו ואומר לו: כמה אני אוהב אותך! וזה כל כך נפלא. לא ייאמן.
כשאנחנו נולדים, ההורים שלנו מרימים אותנו. כשהם נפטרים, אנחנו מרימים אותם. אבל האמת היא שהם מרימים אותנו לנצח. כמו שיעקב אבינו ביקש מהילדים שלו לשאת אותו לארץ ישראל לפני שהוא נפטר.
מה שהוא באמת אמר להם הוא – אני אשא אתכם בחזרה מארבע כנפות הארץ.
