Welcome To Jewish Outlook

כמו שהאדם צריך לעמד בנסיון לבלי לילך אחר תאוותיו בהתר או באסור, חס ושלום, כמו כן צריך להתחזק לעמד בנסיון אם כבר נכשל, חס ושלום, ועבר עליו מה שעבר לבל יפל על ידי זה לגמרי, חס ושלום. כי מה שנמצאים הרבה בני אדם שנופלים בדעתם ואומרים, שאי אפשר להם לילך בדרך הישר עוד, זהו רק מחמת תאותם ויצרם הרע שמבקשים תואנה ועלילה לפרש מאחרי המקום, חס ושלום, כדי שיוכלו לילך אחר תאוותם הרעות, חס ושלום. כי התואנות והעלילות שהבעל דבר מוצא לכל אדם רבו מספר ולכל אחד מוצא עלילות מיוחדות רובם על ידי חסרון פרנסה ומניעות המונעים וכו’. אך אף על פי כן כל אחד מישראל נפשו מרה לו מאד על זה, כי יודע שיצטרך לתן דין וחשבון, ועל כן מתגבר בו הטוב בכל פעם ומתעורר לשוב לשם יתברך. אך בשום דבר אינו מוצא לעצמו עלילה ופטור כל כך כמו על ידי התחבולה הנ”ל של הבעל דבר שמפילו בדעתו בכל פעם ומראה לו כאלו אפס תקוה, חס ושלום, כי רואה בעיניו שכבר חתר כמה פעמים לשוב לשם יתברך ונפל אחר כך כל אחד כפי מה שנפל וכן היה כמה פעמים בלי מספר. ועל כן הוא פטור כבר בעיני עצמו מלחתר עוד חתירות לשוב לשם יתברך:

אבל באמת כל הרעיונים והמחשבות של נפילות כאלו הם רק מעשי בעל דבר שמוצא לו עלילה לפרש מאחרי המקום כנ”ל, כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל וכל אדם צריך שיעבר עליו הרבה הרבה קדם שזוכה להכנס אל הקדושה. ומי לנו גדול מאדם הראשון שפרש מאשתו ושב בתשובה שלמה מאה ושלשים שנה. ודיקא בכל אלו המאה ושלשים שנה באו רוחות וחממו אותו וכו’, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ובודאי נחלשה דעתו מאד מזה בכל פעם, ובודאי ארב עליו הבעל דבר ורצה להפילו בדעתו לגמרי בכל פעם. אבל הוא התגבר בכל עת ולא הניח דרכי תשובתו שעסק בהם, עד שזכה בסוף המאה ושלשים שנה להוליד את שת ‘שממנו הושתת

העולם’ ויצאו ממנו האבות ומשה ומשיח, ואדם הראשון בעצמו היה גם כן כל ימיו צדיק וחסיד ונפטר בשם טוב. ואף על פי שעדין צריכין לתקן הפגם שלו בכל דור ודור, אף על פי כן אם לא היה מתגבר ומתחזק בעצמו לתקן מה שתקן בודאי היה קשה מאד התקון ביותר גם לצדיקים הבאים אחריו:

וכמו כן הוא ממש בכל אדם גם עכשו כי זהו עקר הנסיון שלו, שיתחזק את עצמו בכל הירידות שבעולם, רחמנא לצלן, בכל אשר יעבר עליו וירגיל את עצמו בכל יום להתחיל מחדש וידמה בדעתו כאלו נולד היום וכו’. ואז מה שיזכה לתקן בעצמו על ידי תשובתו השלמה בודאי מה טוב ומה שלא יזכה לגמר התקון, יהיה בטוח בכח וזכות הצדיקים הקדושים שיש להם כח להפך הכל לטובה. ובלבד שלא יתיאש את עצמו מלצפות ולקוות לשם בקווי אחר קווי ולהרבות בצעקה ובקשה ותחנונים לפניו יתברך, “כי עם ה’ החסד והרבה עמו פדות” וכו’. (שם אות ט י”א):

 

אות נא.ג.

 

 

לפעמים נופל האדם בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה, ואף על פי שבודאי הוא מדה טובה להיות שפל רוח בפני כל אדם ולהחזיק את כל אדם טוב ממנו. אבל אם יפל בדעתו על ידי זה, חס ושלום, אין זה ענוה אדרבא, זה גדלות גדול שאין נאה לו שיעבד איזה עבודה לשם יתברך ועדין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו. כי באמת אסור להרהר אחרי המקום ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על ידי מעשיו. כי אין אדם דומה לחברו כלל:

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, לענין ספירת העמר “וספרתם לכם – וספרתם לעצמכם”. כי כל הבא לטהר את עצמו ולזכות לקבל עליו על תורה שזה בחינת ספירת העמר שהוא הכנה לקבלת התורה צריך לספר הימים לעצמו דיקא ואל יפיל אותו חברו כלל, חס ושלום, שזה בחינת: “אחד היה אברהם” כמבאר במקום אחר. הינו שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל. כי באמת כמו שיש כמה מניעות מרשעים הרוצים למנעו בכמה הסתות ופתויים וליצנות וכו’ או בהתגרות המחלקת שמרבין עליו, כמו כן יש גם כן לפעמים כמה מניעות וחלישות הדעת אפלו מחבריו ואוהביו הכשרים באמת:

וכל זה אי אפשר לבאר היטב בכתב, רק המשכיל החפץ באמת יבין מדעתו, כי כנגד כל מיני מניעות כאלו צריכין לילך בדרך הנ”ל בבחינת: “אחד היה אברהם”, ולא יסתכל על חברו כלל בבחינת: “וספרתם לכם – לעצמכם” כנ”ל ולהתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפלו בעניות ודחקות גדול, וגם עבודתו ותפלתו אינה בשלמות כלל. אף על פי כן יהיה שמח בחלקו תמיד ולא יסתכל על העולם כלל, שיש הרבה שיש להם פרנסה בשפוע וגם בעבודת השם בתורה ותפלה נדמה לו שהם גדולים ממנו אלפים מדרגות אף על פי שלא ראה מהם יגיעות כאלה והוא התיגע כל כך ולא זכה לזה והוא בעניות ובשפלות גדול בגשמיות וברוחניות. אף על פי כן אל

יפל בדעתו מזה כלל ויהיה שמח בחלקו ויחיה את עצמו בכל עת במה שיוכל, וכל נקודה טובה שמרויח לפעמים יהיה יקר בעיניו מאד ויודה לשם יתברך אשר הפליא חסדו עמו לזכות לזה על כל פנים. ומה אכפת ליה מה שחברו גדול וטוב ממנו, טוב ה’ לכל. וכמובא בהמעשה של התם שהיה רגיל להשיב על ששאלו ממנו מה שחברו לוקח מקח גדול יותר בעד מלאכתו והשיב: “מה אכפת לי בזה זה מעשה שלו וזה מעשה שלי”, והוא היה משתעשע ושמח מאד במלאכתו אף על פי שלא היתה בשלמות הראוי, וגם במעט הרוח שהרויח מיד ליד אחרי עמל ויגיעה רבה ולא הסתכל על אחרים כלל כנ”ל. (שם אות י”א):

 

אות נב.ג.

 

 

מה שבשעה שהאדם הוא בבחינת ירידה בחינת ונפיק, אז דיקא חופפת ומגנת עליו קדושה גבוהה מאד, בחינת אמא דמסככא על בנין שזה סוד ‘סוכת שלם’ בחינת הקף ענני כבוד שהקיפו את ישראל בהליכתן במדבר שהוא מקום נחש שרף ועקרב, [עין אלול ראש השנה וכו' אות ע"ג]:

 

אות נג.ג.

 

 

לפעמים יש אחד שנפל מכל העשרה כתרין דקדושה והתגברו עליו כל העשר כתרים דסטרא אחרא, רחמנא לצלן, ואז בודאי אינו יכול להתפלל כלל והתפלה שלו היא בבחינת ‘מרת נפש’ בחינת: “ונפשה מרה לה מאד וכעסתה צרתה גם כעס, דהינו שאפלו כשרוצה להתחזק את עצמו ולכון בתפלתו, אזי צרתה של התפלה שהיא בחינת “חנה”, וצרתה שהיא הסטרא אחרא מתגברת על התפלה ומכעסת אותה ומבלבלת את האדם מן התפלה בכמה מיני בלבולים. והשם יתברך חומל עליו גם כן וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ונותן לו עצה, שימשיך את עצמו אל האמת ויראה לדבר דבורי התפלה באמת באיזה מדרגה שהוא, ויזכר את עצמו בהשם יתברך שהוא בחינת: “אנכי ה’ אלקיך”, כי השם יתברך נמצא בכל מקום. ועל ידי שמושך את עצמו אל האמת, אזי הוא סמוך וקרוב אל השם יתברך כי אמת הוא השם יתברך בעצמו ועל ידי זה יכול לעלות מכל הירידות והנפילות שבעולם, בבחינת: “אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה”. וזה בחינת: “הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים”, הינו כשתזכר בחינת: “אנכי ה’ אלהיך” הנ”ל זה טוב מכל העשרה בנים, כי אף על פי שהתגברו כל העשר כתרין דמסאבותא על ידי שפגם בכל מעלות דקדושה. על כל זה בחינת “אנכי טוב לך מכולם”, כי השם יתברך נמצא בכל מקום וקרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. (הלכות חנוכה הלכה ו’ אות ח’):

 

אות נד.ג.

 

 

צריכין להודיע לטוב הכבוש אצל כל אחד במקום שכבוש, את שמו דיקא, הינו להזכירו היטב ששמו כלול בשם ישראל הקדוש, כי כל זמן שזוכר היטב שמו עדין אזי בקל יכולין להוציאו ממקום שנפל לשם. ועקר השכחה מה שלפעמים הטוב נכבש ונתעלם כל כך עד ששוכח לגמרי את מעלתו, הוא מה ששוכח את שמו. וזה בחינת מה שהמת שוכח את שמו כשאינו איש כשר באמת. כי עקר הוא השם ששרשו שם ה’. וצריך להזכיר את עצמו בכל פעם ששם ישראל נקרא עליו והשם יתברך יש לו ממנו התפארות פרטי, אף אם הוא כמו שהוא. ומי שמזכיר את עצמו בזה בכל פעם בקל יוכל לשוב לשם יתברך, כי אין הטוב שוכח מעלתו לגמרי, מאחר שזוכר עדין ששמו ישראל אשר כל העולמות לא נבראו רק בשבילנו וכו’. (הלכות סימן בהמה וחיה הלכה ד’ אות י”ד):

 

אות נה.ג.

 

 

מי שמסתכל על השרש והתכלית שהוא עצם האמת שהוא הבורא יתברך שברא הכל יש מאין ואליו הם שבים ללכת, לחזר ולהכלל בו בסופם בעת חדוש העולם, מי שמסתכל על זה בודאי אין לשום שקר אחיזה בו, ומכל מיני רע וטומאה ושקר יכול לחזר להאמת ולקדושה שהוא השם יתברך, מאחר שבכל מקום שהוא שם יודע שהכל מהשם יתברך ושהשם יתברך נמצא בכל מקום תמיד, בבחינת: “אם אסק שמים וכו’ ואציעה שאול וכו’ גם חשך לא יחשיך ממך”. ועל כן מי שמאמין בזה תמיד בודאי אין שום חשך ושקר ורע וטומאה בעולם, שיוכל להרחיקו מהשם יתברך ותורתו וצדיקיו האמתיים שהם הכל אחד עצם האמת. וכל מה שמרבה הבעל דבר בשקריו ורמאויותיו להרחיקו מהאמת, יתקרב אל האמת יותר ויותר על ידי זה דיקא בבחינת ירידה תכלית העליה. כי שרש אחיזת השקר הוא מבחינת הראשית והתכלית של כל הדברים ששם הכל נכלל כאחד כסף וזהב, בדיל ועופרת, שזה בחינת עפר בחינת: “הכל היה מן העפר” וכו’, ועל כן השקר יכול להתגבר על ידי זה להחליף ולשנות ולומר על כסף שהוא זהב וכו’. ועל ידי זה בעצמו עקר הכנעתו ובטולו של השקר כי על ידי שישראל מסתכלין בכל דבר רק על הראשית והתכלית שהוא השם יתברך שהוא ראשית ותכלית הכל והוא יתברך עצם האמת, על ידי זה נופל השקר ונמחה ומתבטל מן העולם וזוכין לעלות בתכלית העליה כנ”ל. (שם אות כ”ה):

 

אות נו.ג.

 

 

יש שני מיני ברורים הקדושים, הינו הברור האחד הוא הברורים הגדולים והתקונים הנפלאים הנעשים על ידינו הבעלי בחירה, הינו על ידי כל המצוות ומעשים טובים שאנו עושין על ידי אתערותא דלתתא שלנו. והברור השני הוא התקונים הנפלאים והנוראים שנעשים בכל רגע על ידי השם יתברך בעצמו בבחינת אתערותא דלעלא, כי השם יתברך בעצמו עוסק בזה לתקן ולברר כל העולמות. ובאמת שני הברורים אלו הנ”ל נכללים כאחד, כי ‘באתערותא דלתתא – אתער לעלא, וכן כל כח האתערותא דלתתא שלנו הוא רק על ידי השם יתברך בעצמו, רק שאי אפשר לנו עכשו להשיג ולהבין כל זה בשלמות, כי זה סוד הענין של הידיעה והבחירה שבאמת שניהם נכללין כאחד, רק שאי אפשר לנו להשיג ולהבין כל זאת ועל ידי זה דיקא עקר כח הבחירה:

ועל כן מי שהולך בתמימות לא יכשל לעולם, וכמו שנאמר: “הולך בתם ילך בטח”, כי על ידי תמימות ואמונה הוא מקים כל התורה כדינו עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, כי מאמין שתקון כל העולמות תלוי רק בנו, הינו על ידי זה שנזכה לקים כל המצוות עם כל הדקדוקים שבהם על ידי אתערותא דלתתא שלנו, ואף על פי כן כשנכשל, חס ושלום, באיזה חטא ועוון לא יפל בדעתו על ידי זה חוס ושלום, ויתחזק לשוב בתשובה, כי יודע שיש בחינת הברור שלמעלה בחינת אתערותא דלעלא שלשם אין מגיע שום פגם כלל, בחינת: “אם חטאת מה תפעל בו”. ושם יכל להתתקן הכל וכל העוונות יתהפכו לזכויות על ידי תשובה, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ומכל הקלקולים יכול להוציא מהם תקונים גדולים. ועל כן על ידי שיודע ומאמין כל זאת ישאר קים בעבודתו יתברך לעולם יהיה איך שיהיה. כי כל הנפילות וההתרחקות מהשם יתברך נמשך מהמבוכה שיש בשני בחינות ברורים הנ”ל:

 

כי יש שאינו מתחיל כלל לעבד את השם יתברך או שעושה, חס ושלום, עוד להפך, וזה נמשך ממה שרוצה היצר הרע להגביר הידיעה על הבחירה, כאלו אין להאדם בחירה כלל והכל תלוי רק בידיעתו יתברך, ואין השם יתברך רוצה כלל בעבודת האדם שזה בחינת הידיעות הכוזבות של האפיקורסים והרשעים הגמורים הפורקים על לגמרי כידוע:

ואפלו הבעלי תאוות שעוברים עברות ואינם נכנסים כלל לחקירות הנ”ל אף על פי כן כל כח היצר הרע שלהם נמשך מבחינה זו, כי עקר היצר הרע נמשך מכפירות כמבאר במקום אחר. וכן יש עוד להפך, כי יש בני אדם שכבר התחילו קצת בעבודת ה’ אך שנפלו אחר כך ממעט עבודתם ועל ידי זה נפלו בדעתם מאד. ויש הרבה שנתיאשו על ידי זה לגמרי מעבודת השם מחמת שראו, שזה כמה פעמים שנתעוררו לעבודת השם ולא עלתה בידם וכו’ כידוע ענין הרע הזה בכמה בני הנעורים, והיצר הרע הזה הוא להפך, שיונק גם כן מהמבוכות הנ”ל ורוצה להגביר הבחירה על הידיעה, כאלו הכל תלוי רק בהאדם לבד בלי השם יתברך כלל. ועל כן מאחר שנפל וקלקל – שוב אין לו תקוה, חס ושלום, אבל ההולך בתמימות הוא מאמין שהכל תלוי בנו בודאי, אך אף על פי כן הכל מהשם יתברך ואף על פי כן הכל תלוי בנו אף על פי שאי אפשר להבין זאת, ועל כן בודאי לא יתרחק מהשם יתברך ולא יפל לעולם:

כי בודאי צריכין לעבד את השם יתברך בכל כחנו, כי הכל תלוי בנו, כי הארץ נתן לבני האדם, ואף על פי כן אין שום נפילה ויאוש בעולם, כי השם יתברך גומר תמיד וסוף כל סוף יגמר הכל כרצונו, כי “אתה מרום לעולם ה’” “ועצת ה’ היא תקום”, וכל מה שעושה האדם שום דבר טוב אינו נאבד לעולם. ובודאי הדבר טוב עושה פעולתו בשלמות אף על פי שרואה שאחר כך לא עלתה לו יפה ונעשה עמו מה שנעשה, זה אי אפשר להבין, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה לענין “שלוח הקן” ו”כבוד אב”, ‘הרי שאמר לו אביו וכו’ היכן אריכת ימיו של זה וכו’ אלא לעולם שכולו ארך’:

 

וכמו כן יש כמה מצוות שמפרש בתורה, שמסוגל להנצל על ידם מעברות ולהתקרב אליו יתברך, כגון ציצית ותפלין. ויש אחד שלבוש ציצית ותפלין ואף על פי כן מתגבר עליו היצר הרע ומחטיאו, חס ושלום, אם כך, חס ושלום, יפרק על לגמרי ולא יקים ציצית ותפלין חלילה. אבל באמת כל דברי תורה הקדושה וכל דברי רבותינו, זכרונם לברכה, אמת ויציב וכו’ רק שיש כמה דברים שאי אפשר לנו להבינם בשלמות ובודאי כח מצות ציצית גדול מאד ויכולין להציל את בן אדם מהיצר הרע ותאוותיו, וכמובא המעשה בגמרא, מזה שטפחו לו הציצית על פניו. אבל אף על פי כן לאו כל בני אדם שוין ויש אחד שנמשך כבר אחרי היצר הרע כל כך עד שאפלו אם לובש ציצית קשה לו לעמד כנגד היצר הרע. ואף על פי כן אדרבא, הוא דיקא צריך לזהר ביותר ללבש ציצית וכן בכל המצוות, וטוב לפניו שעל כל פנים ישאר לו זכות מצות ציצית וכיוצא ולא יאבד לגמרי, חס ושלום. וברב הזמנים אולי יצטרפו זכות מצות ציצית וכן שארי הנקודות טובות שיש בו, עד שיזכה להתגבר על יצרו בשלמות. ואיך שיהיה על כל פנים מה שעושה איזה דבר טוב אינו נאבד לעולם אף על פי שנעשה עמו אחר כך מה שנעשה. ויש גם בזה כמה בחינות וכמה ענינים, שנעלמו מבני אדם והכל בשביל כח הבחירה:

והכלל כי כל אדם איך שהוא, הוא מחויב לעשות את שלו ולעסק בעבודת ה’ כל ימי חייו. ואם אף על פי כן, חס ושלום, אינו זוכה לקדושה וטהרה שלמה, אף על פי כן ‘לית רעותא טבא דאתאביד’. ואם רואה באיזה ספר שמצוה זאת ועובדא זו היא מסוגלת לזכות למעלה זאת וענין זה, והוא נתעורר על ידי זה לקים מצוה זאת, ורואה שאף על פי כן לא זכה על ידי זה למעלה הזאת, אין לו לפל בדעתו על ידי זה כלל, כי מי יודע דרכי ה’ אולי השם יתברך העלה המצוה והעובדא שלו לצרך תקון נפלא וגבוה יותר. כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ואסור להרהר אחר השם יתברך ואחר כל דברי התורה ודברי רבותינו, זכרונם לברכה, כלל. (שם אות ל”ח מ”א מ”ב מ”ח מ”ט):

 

אות נז.ג.

 

 

כשנופל האדם למדרגות נמוכות מאד שהם בחינת מקומות המטונפים שאי אפשר להם לקבל חיות מבחינת התגלות כבודו יתברך, שבשביל זה היו כל העשרה מאמרות, כי עליהם הינו על מקומות אלו נאמר: “וכבודי לאחר לא אתן”, וחיותם הוא רק מההעלמה וההסתרה של המאמר סתום דבראשית שהוא בחינת: “איה מקום כבודו”. ואזי כשנופל למקומות אלו, חס ושלום, וזוכה לרחם על עצמו, כי רואה שמקומו רחוק מכבודו יתברך ואם כן אינם נקראים בשם מקום כלל, כי עקר המקום הוא במקום שיש השראת הקדושה והתגלות כבוד אלקותו יתברך שנקרא מקום כידוע, בחינת: “מקומו של עולם”. אבל מקומות המטונפים אינם נקראים בשם מקום כלל, בבחינת: “כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום” וכמו שנאמר: “באפס מקום” וכו’. על כן כשנופל האדם לשם, חס ושלום, אין לו באמת שום מקום כלל והוא נע ונד בארץ. כי על ידי שהאדם חוטא, חס ושלום, ומתרחק מכבודו יתברך הוא כאלו מחזיר העולם לתהו ובהו וכאלו מחריב העולם לגמרי ועל כן אין לו שום מקום כלל אבל כשזוכה על כל פנים לידע האמת ולראות פגמו וקלקולו הגדול שהחריב את כל העולם, עד שאין לו מקום בעולם כלל ומרחם על עצמו ושואל ומבקש, איה מקום כבודו, כי בודאי גם מקומות אלו בהכרח שיהיה להם איזה חיות מהשם יתברך רק שהוא בהעלם גדול, בבחינת: “איה מקום כבודו” הנ”ל, על כן על ידי זה שמחפש ומבקש גם שם אחר כבודו יתברך, על ידי זה הוא עולה בתכלית העליה לבחינת קדושת המאמר סתום הנ”ל שהוא בחינת איה ושם הוא בחינת למעלה מן המקום:

נמצא שהירידה שלו שנפל למדרגה כזאת עד שהוא בבחינת למטה מן המקום, כי היה בבחינת: “תהו ובהו” ולא היה לו מקום כלל ומעכשו על ידי הבקשה והחפוש עלה על ידי זה בעליה גדולה לבחינת למעלה מן המקום ואז נמחלין לו כל עוונותיו. כי מבחינת איה הנ”ל שהוא הקדושה העליונה מאד, משם כל הסליחה והומחילה לכל העונות בבחינת כי עמך הסליחה וכו’, כי עמך דיקא כי איה הנ”ל הוא בחינת כתר בחינת תליסר תקוני דקנא שהם שרש השלש עשרה מדות של רחמים ששם עקר המחילה והסליחה כידוע. וזה בחינת: “אם יאדימו כתולע כצמר יהיו”. כי מקומות המטונפים הנ”ל הם בחינת קלפת תולע שהיא קלפה קשה וחזקה מאד ומתגברת בכל יום לכלות כל העולם לגמרי, חס ושלום, כמבאר בכונות. ומבחינת קלפה זאת נמשכין כל מיני שקצים ורמשים שאסורים באכילה באסור חמור מאחר שהם רחוקים לגמרי מכבודו יתברך, בבחינת: “וכבודי לאחר לא אתן”. אבל על ידי הבקשה והחפוש אחר כבודו יתברך גם משם, על ידי זה עולה בתכלית העליה ונמשכת לו סליחה ומחילה מבחינת תליסר תקוני דקנא שהם בחינת צמר כידוע. וזה: “אם יאדימו כתולע כצמר יהיו”:

וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, לענין תולעים שנתהוו בתלוש שאינם אסורים עד אחר שפרשו, כי מי שנופל למקומות הנ”ל ואז רואה שאין לו שום מקום כלל בקדושה, אזי העקר לבלי להניח את מקומו ושלא ליאש את עצמו ולפרש ולצאת לחוץ, חס ושלום, כאשר היה כבר כמה וכמה שעל ידי שראו בעצמן נפילתם הגדולה על ידי זה נתיאשו לגמרי ופרשו מן הקדושה ויצאו לחוץ, חס ושלום, ורצו לקבע להם מקום חוץ מהקדושה, חס ושלום, ורצו לשרץ בארץ להתפשט עצמן בזה העולם, כמו אלו שאמרו:

 

“איזיל ואתהני בהאי עלמא”, מאחר שאין לו עולם הבא, חוס ושלום. ואלו הם בודאי טמאים ואסורים לגמרי, כי זה בחינת: “השרץ השורץ על הארץ” דיקא ששם עקר אחיזת הנחש והטומאה, חס ושלום:

אבל זה התולע הינו מי שנפל לבחינת מקומות המטונפים הנ”ל, שזהו בחינת תולע רק שהוא דבוק במקומו ואינו פורש אל החוץ על כל פנים. כי יודע כי באמת בודאי אין שום מקום לברח ולהסתר מפניו, חס ושלום, כמו שכתוב: “אנה מפניך אברח אם אסק שמים” וכו’. ומה יפעל בזה אם יוסיף עוד ביתר לילך אחר תאות לבו הלא סוף כל סוף מרה תהיה באחרונה ובודאי יהיה לו אז למשיב נפש וכמוצא שלל רב כל מה שמציל עצמו מהסטרא אחרא אפלו מעט דמעט. וכשמישב את עצמו על כל זאת וכל מה שהוא רואה שהוא רחוק מכבודו יתברך אז יודע שאין לו מקום כלל, כי כל המקומות שרחוקים מכבודו יתברך אינם נקראים בשם מקום כלל. ועל כן שואל ומחפש ומבקש גם משם אחר כבודו יתברך בבחינת: “איה מקום כבודו” שזה בחינת: “ובקשתם משם את ה’ אלקיך” – “משם” דיקא כי על כל פנים אינו פורש לצאת לחוץ, חס ושלום, רק אדרבא, אינו מניח את מקומו, בבחינת: “אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח”. על ידי זה יוכל לזכות שתתהפך הירידה לעליה גדולה ויעלה לבחינת למעלה מן המקום כנ”ל, ומבחינת תול”ע יהיה נעשה עול”ה בחינת: “עולת תמיד”, שמכפר על עברות של יום ושל לילה ומכניע ומבטל קלפת תולע הנ”ל, שזה בחינת תולעים שבתלוש עד שלא פרשו מותרין. כי כל זמן שלא פרשו לחוץ לשרץ על הארץ ולעשות לו מקום בארץ במקום אחיזת הסטרא אחרא, חס ושלום, רק אדרבא, מחפש גם ממקומו אחר השם יתברך אזי תוכל הירידה להתהפך לעליה גדולה כנ”ל. (הלכות תולעים הלכה ע”ג):

 

אות נז.ג.

 

 

יש נפשות חלושות מאד שהם בבחינת ביצים ועליהם עקר התגברות הסטרא אחרא קלפת עמלק, כמו שכתוב: “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך”, והצדיקי אמת עוסקים בכל דור לתקן גם הנפשות הללו, ובשביל זה עקר אריכת הגלות שהוא בשביל שיתתקנו גם כל הנפשות החלושות. ואלו הנפשות כשזוכין לבוא לצדיקי אמת ולהתחיל להתתקן, בודאי צריכים שיעבר עליהם יגיעות ויסורים ומרירות הרבה מאד בגוף ונפש וממון בכמה וכמה בחינות שונות, כמבאר במקום אחר:

ועקר טהרתם הוא שיתחזקו מאד ואל יתיאשו בעצמן לעולם, רק יקוו תמיד לישועה, כמו שנאמר: “אותך קויתי כל היום”. כי באמת אי אפשר לשום אדם בכלל ובפרט לבוא אל התקוה הטובה כי אם על ידי צער ויסורין ומרירות גדול שזה בחינת מה שצריכין להתמרמר מאד על חורבן בית המקדש. והעקר על שאנו רחוקין כל כך בגלותנו מאבינו שבשמים. וכן כל אחד בפרט צריך להתמרמר מאד על גלות נפשו שהיא רחוקה כל כך מאביה שבשמים ובכל פעם מתגבר הרע ביותר שהיה אפשר לטעות ולומר, אבד נצחי ותוחלתי מה’, חס ושלום. אבל צריך להתחזק מאד ולנחם את עצמו בכל פעם ולהיות בכלל אסירי התקוה שנאמר עליהם: “שובו לבצרון אסירי התקוה” – “אסירי” דיקא כי צריך להיות נאסר ונקשר בתקוה האמתית בתכלית ההתקשרות ולא יניח את תקותו לעולם, “כי חסדי ה’ כי לא תמנו”, והחסדים מתחדשים בכל בקר, על כן “טוב ויחיל ודומם לתשועת ה’”. כי בודאי בהכרח שיעבר על כל אחד הרוצה להתקרב אל הקדושה באמת מרירות גדול בלי שעור, רק שהעקר שיהיה חזק בתקוה דקדושה כנ”ל:

וזה מרומז במה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על סימני ביצים טהורים שאם שני ראשיהם כדים או חדים בודאי טמאים, כי זה דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת שכשנופל עליהם איזה צער ויסורים, אינם מנחמים את עצמו כלל ואין מקוים לצאת משם, כמו שכתוב: “לא יאמין שוב מני חשך”, ונשארים שקועים בדאגה ומרה שחרה

גדולה ומיאשים את עצמם מהשם יתברך לגמרי. ולפעמים להפך, כשיש להם איזה טוב אכילה ושתיה וכיוצא, אזי ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים ואינם משימים לבם כלל אל האחרית. וזה בחינת: “שני ראשיהם כדים”, מרמז על התגברות העצבות והאבלות שלהם שזה בחינת כד כמבאר בפנים. או שני ראשיהם חדים מרמז על השחוק והשמחה שלהם, כאלו כל השמחה היא בזה העולם חוס ושלום, ועל שמחה כזו נאמר: “ולשמחה מה זו עושה”, אבל הכשרים הם בבחינת: ‘ראשו אחד כד ואחד חד’, כי אצלם מקושר הצער והיסורין עם התקוה והנחמה כי הם אסירי התקוה כנ”ל, כי יודעים שאי אפשר לבוא לתכלית התקוה טובה כי אם על ידי יסורים. וכן בשעת היסורין הם מחזקין ומחיין את עצמם בתקוה ועל ידי זה זוכין באמת לאחרית טוב. אך אפלו אם ‘ראשו אחד כד ואחד חד’ גם כן אין לסמך על זה לאכלן, כי לפעמים נמצא באפן כזה גם אצל הרשעים שסובלין צער ומרירות גדול בשביל איזה תקוה מתאוות עולם הזה, להשיג על ידי זה ממון או כבוד וכיוצא ובשעת היסורין הם מנחמין את עצמם במה שאחר כך ישיג על ידי זה תאותו מעולם הזה. וצער כזה ותקוה כזאת היא בודאי לא טוב מאחר שהכל בשביל תאות עולם הזה. על כן אפלו ראשו אחד כד ואחר חד אין לאכלן, עד שידע שהוא ממין טהור, הינו שהצער והתקוה הוא רק בשביל תכלית הנצחי. (הלכות ביצים הלכה ה’):

 

אות נט.ג.

 

 

ענין התחזקות להתחיל בכל פעם בעבודת השם מחדש, [עין יראה ועבודה אות נ"ד בושה ועזות אות ג]. (עין בהשמטות):

 

אות ס.ג.

 

 

כל הבלבולים של כל אדם שמתאוה לכל התאוות ואף על פי כן רוצה לידע ולהבין הכל בשכלו המגושם, ובכל פעם קשה לו כמה קושיות על השם יתברך ועל הצדיקים וכו’. ואפלו אם קשה לו קושיות על עצמו גם זה אינו טוב, כי גם זה מעשי בעל דבר שמחליש דעתו על ידי הקושיות שקשה לו על עצמו, “איך אתה רוצה להתפלל בכונה והתלהבות, והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך” וכו’ וכיוצא בזה בלבולים הרבה בלי שעור. וכל זה נמשך מזוהמת הנחש שמבלבל דעת האדם שרוצה להבין הכל. כי באמת אין אנו יודעים כלל, ואפלו שלמה המלך, עליו השלום, אמר: “כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי”, וכן בתהלים אמר: “ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך”. מכל שכן אלף אלפים ורבי רבבות קל וחמר אנשים פשוטים בפרט בדורות הללו. והכלל שאין האדם יודע כלל, רק צריך להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת השם וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, ואז טוב לך לעולם וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והנצחי בזה ובבא. (הלכות בשר בחלב, הלכה ד’ אות י”ב):

 

אות סא.ג.

 

 

כל הרדיפות וההסתות וההתגרות שהיצר הרע וחילותיו מתגרים בכל אדם בכל יום ובכל עת, הכל נמשך מבחינת קלפת לבן ועשו ומצרים וארבע מלכויות, שכולם עומדים בכל דור ודור על כל אחד מישראל לכלותו, חס ושלום. ואין שום עצה להנצל מהם כי אם על ידי אמונה שלמה בשם יתברך, שהוא בחינת התחדשות דקדושה בחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך. הינו שידע האדם האמת לאמתו שאינו יודע כלל, כלל כלל לא. רק יתחזק את עצמו באמונה הקדושה שקבלנו מאבותינו ורבותינו הקדושים, ואל יבלבל אותו שום דבר שבעולם, כי אין אנו יודעים כלל רק כפי שהורו אותנו רבותינו, זכרונם לברכה. כי הם אמרו והם אמרו, הם אמרו שצריכין לשבר בתכלית השלמות כל התאוות שבעולם ואפלו מאיזה תנועה בעלמא, שאינה כרצון הבורא יתברך צריכין לברח ולהתרחק ממנה בתכלית הרחוק, כי הוא פוגם מאד בנפש הישראלי ובכל העולמות התלויים בו. והם אמרו שאפלו אם עבר האדם מה שעבר אפלו אם עבר האדם על כל התורה כולה אלפים פעמים, רחמנא לצלן, אף על פי כן אין שום יאוש לעולם כלל וצריך להתחיל בכל פעם מחדש להתחזק בעבודת השם. כי השם יתברך מקבל תענוג ושעשועים מהגרוע שבגרועים, אדרבא, זהו עקר גדולתו יתברך כשהרחוקים מאד מתקרבים אליו ומודים בו יתברך ומתחזקים באמונה ומודים ומשבחים אותו יתברך, על חסדך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת וכו’. ועקר בריאת שמים וארץ היה רק בשביל זה שיתחיל האדם בכל פעם מראשית כאלו נולד היום וכאלו היום הוא ראשית התחלתו שזה בחינת: “בראשית ברא אלקים” וכו’, “בראשית” דיקא בשביל בחינת ראשית הנ”ל. וכן עד עתה השם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והכל רק בשביל זה בשביל ההתחדשות הנ”ל, שכל אחד ואחד כפי מדרגתו יתחיל בכל יום מחדש לכנס בעבודתו יתברך כנ”ל. וזה בחינת ענין מצות בכורים וודוי בכורים כמבאר בפנים. (שם אות י”א):

 

אות סב.ג.

 

 

בכל יום ויום שולח השם יתברך ישועות חדשות, להציל את האדם מהסטרא אחרא המתגברת עליו בכל יום, וזה בחינת: “בשרו מיום ליום ישועתו”. וכן בתפלת שמונה עשרה אומרים: “ועל נסיך שבכל יום עמנו” וכו’ וכמאמר רבותינו, זכרונם לברכה:

‘בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו’ וכו’. נמצא שבכל יום ויום נעשים עם האדם ענינים חדשים לגמרי והקדוש ברוך הוא עוזרו – ומושיעו בכל יום. על כן אין להאדם לבלבל את עצמו כלל מיום לחברו, כי מי יודע כמה גדולה הישועה החדשה שהשם יתברך ישלח לו היום, אם יזכה להתגבר להתחיל מחדש. (שם אות י”ב):

 

אות סג.ג.

 

 

מבאר במקום אחר שצריך האדם להיות עקשן גדול בעבודת ה’, וזה הענין של העקשנות הוא התחזקות נפלא לבלי לפל בשום אפן בעולם. וזה בחינת “לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים”, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ‘אל תקרי שנים אלא שנים’, “נתון תתן” “פתוח תפתח” “הענק תעניק” וכו’, שזה בחינת העקשנות הנ”ל שכל קיום התורה תלוי בזה שיתחזק לשנות ולכפל כל עובדה טובה, למוד תורה וכו’, שהתחיל להרגיל עצמו. שיתחזק בכל פעם לחזר ולעשות אותו הדבר שבקדושה אפלו אלף פעמים אפלו אם עבר עליו מה שעבר, כי זה עקר קיום התורה שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת השם ולעשות הדבר שבקדושה אפלו בדרך עקשנות אפלו אלפים פעמים ולבלי להסתכל על שום חלישות הדעת, שהבעל דבר והסטרא אחרא והליצנים מחלישין דעתו וזהו עקר ההתחזקות דקדושה, ועל ידי זה אינו מתירא מגיהנם של שלג. כי יש גיהנם של אש וגיהנם של שלג כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, וגיהנם של אש מגיע על שנתחמם לדבר עברה ותאוה, חס ושלום, אבל גיהנם של שלג הוא על חלישותו אחר כך כשבא לו התעוררות לתשובה, כי ‘הכל מלאים חרטות’, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה. אבל על פי רב עקר עכובו מתשובה הוא מחמת חלישת הדעת, שנדמה לו שאי אפשר לו עוד לשוב ואינו מועיל לו עוד תשובה לרבוי העוונות העצומים מאד ועל ידי זה הוא מתיאש לגמרי מלהתקרב לשם יתברך, בפרט אותן שהתחילו כבר קצת בעבודת השם ואחר כך נפלו מזה, ועקר הוא מחמת חלישות הדעת והקרירות שמפיל עליו הבעל דבר ועל כן על זה נדון בקרירות העצום והמר של גיהנם של שלג, אבל על ידי העזות דקדושה והעקשנות וההתחזקות הנ”ל לבלי להניח את מקומו בשום אפן, רק לקים ולחזר ולקים קיום התורה

והמצוות כל מה שיוכל לחטף בזה הצל עובר כל ימי חייו אפלו אם יעבר עליו מה ואינו מניח לקרר עצמו, חס ושלום, מתורה ומצוות יהיה איך שיהיה. על ידי זה בודאי לא יהיה נדון בגיהנם של שלג וקרירות, וזה: “לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים” כנ”ל. (שם הלכה ה’ אות כ”ז כ”ט):

 

אות סד.ג.

 

 

אף על פי שירד האדם כמו שירד, חס ושלום, אם הוא חזק ברצונו והשתוקקותו אל האמת לאמתו יכול לעלות על ידי הירידה דיקא למקום גבוה מאד שזה בחינת ‘ירידה תכלית העליה’ עין פנים. (הלכות הכשר כלים הלכה ד’ אות כ”ב):

 

אות סה.ג.

 

 

אפלו הגרוע שבגרועים יהיה מי שיהיה צריך להתחזק ולהתאמץ, ליחל ולקוות לשם יתברך ולבלי לרפות ולרשל את הרצון הטוב לעולם, ובודאי יזכה לפעל על ידי זה הרבה טובות אמתיות ונצחיות כאשר כבר פעלו ישראל הקדושים הרבה על ידי העזות דקדושה וחזוק הרצון שלהם דקדושה, שעל ידי זה יצאנו ממצרים וקרע לנו את הים וזכינו לקבלת התורה וכיוצא בזה הרבה ישועות אמתיות, שזכו ישראל בכל דור על ידי תקף הרצון שלהם אל הקדושה במסירות נפש ממש. ועל ידי שאנו זוכרין את כל זאת בכל פעם על ידי זה יש לנו כח גם עתה לחזק את עצמו בתוחלת והתקוה והרצון דקדושה עד שנזכה על ידי זה לשבר את כל המניעות ולבוא לתכלית הטוב. וזה:

“חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים” – “המיחלים” דיקא שהוא בחינת חזוק הרצון שאף על פי שזה ימים רבים שאינו זוכה אל הטוב אף על פי כן הוא מיחל ומקוה ומצפה לשם יתברך, עד ישקיף וירא ה’ משמים וזה כל המיחלים, כל דיקא יהיה מי שיהיה כנ”ל. (שם אות כ”ו כ”ז כ”ח כ”ט):

 

אות סו.ג.

 

 

צריכין עז ותעצומות והתחזקות עצום מאד בזה העולם מספר ימי חיי הבלו, לעמד כנגד כל הדחיות וכו’, שהבעל דבר רוצה להדיחו, חס ושלום, בכל עת. והעקר על ידי הסברות שקר שלו על ידי שמציר האור להפך, חס ושלום, ועל ידי זה מסיתו לדבר עברה, חס ושלום, ועושה אצלו מאסור התר ומעברה מצוה. ואחר כך כשנכשל כבר הוא בא עוד הפעם ומתלבש עצמו במצוות ורוצה להפיל את האדם ולדחותו לגמרי, חס ושלום, וכל זה וכיוצא בו נמשך מהקלפה והסטרא אחרא, והעקר מבחינת קלפת בלעם שרוצה לציר אור התורה להפך מן האמת. ועל כן צריכין עז והתחזקות עצום נגדו בלי שעור, ועל זה נאמר: “אשרי אדם ע’ז ל’ו ב’ך מ’סלות” וכו’, ראשי תבות בלע”ם כמבאר בפנים. (הלכות יין נסך הלכה ד’ אות כ”ח בסופו):

 

אות סז.ג.

 

 

לפעמים נופל האדם מאד ונתרחק מהשם יתברך על ידי האמת, כי יודע באמת שפגם וקלקל מאד, וגם עתה הוא כמו שהוא ועל כן מתיאש בעצמו לגמרי, אבל באמת צריכין להתרחק מהאמת כזה וכו’. (עין אמת אות כ”ז ועין שם עוד אות ל):

 

אות סח.ג.

 

 

עצם גדולת רחמיו וחסדיו יתברך ה ם עד אין סוף ואין תכלית ואי אפשר להשיג כלל עצם אמתת כונתו יתברך אפלו בתקף כעסו וחרון אפו, חס ושלום, כי גם אז רצונו יתברך שנבקש ונתפלל לפניו וחפץ להושיענו באמת ישועה שלמה. ועל כן גם אז צריכין להתחזק בתפלה ולהתחנן לפניו יתברך ולבטח ברב רחמיו וחסדיו אשר אי אפשר להשיג כלל. וכמו שמצינו במשה רבנו, עליו השלום, לאחר חטא העגל ויאמר להשמידם, חס ושלום, אז הבין משה לבלי להסתכל על פשטיות דבריו יתברך שנדמה כאלו חפץ לכלותם, חס ושלום. אבל באמת לאמתו אינו כן רק הכל כדי לזרזם שיתחזק בתפלה להמתיק הדינים והקטרוגים מעל ישראל. ועל כן התחזק משה אז בתפלה מאד עד שנתרצה השם יתברך למשה “וינחם ה’ על הרעה” וכו’, ואז למדו סדר התפלה וגלה לו שלש עשרה מדות של רחמים. ושם גלה לו האמת לאמתו, שעצם אמתתו יתברך הוא רבוי רחמיו וחסדיו לנצח, שאינו נפסק לעולם, שזה בחינת “אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת” וכו’, הינו שזה עקר האמת של השם יתברך, שרחמיו וחסדיו אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה, ותמיד מועיל תפלה ותחנונים וצעקה ושועה לשם יתברך, כי אחר כל הכעסים שמכעיסים אותו יתברך עדין רחמי אמתתו אינם כלים לעולם:

ובכל דור ודור נמצאים צדיקים וכשרים שמתחזקים בתפלה תמיד, ועל ידי זה הם ממתיקים כל הדינים שבעולם ומבטלים כל הגזרות רעות מישראל ומכניסים הדעת האמתי בישראל, להתחזק בתפלה ותחנונים תמיד. כי זהו עקר האמת לאמתו כמו שכתוב: “קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת”, וכתיב: “ואני תפלתי לך וכו’ ענני באמת ישעך” – באמת דיקא כי אני מאמין שבאמת לאמתו גם עתה אחר שעשיתי מה שעשיתי ועבר עלי מה שעבר, עדין עדין אתה חפץ להושיעני ועל כן אני מתחזק ומתפלל, ענני באמת ישעך, והבן היטב היטב כמה וכמה צריכין להתחזק בתפלה תמיד יהיה איך שיהיה. (הלכות רבית הלכה ה’ אות ל”ג):

 

אות סט.ג.

 

 

כל המלחמות שבעולם מרמזין העקר על מלחמת היצר הרע. כי אפלו המלחמות שיש לאחד בגשמיות עם שונאים ואויבים הכל הוא מלחמות היצר הרע כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, כשם שיש לאדם צרים מלמטה כך יש לו צרים למעלה, ועל כן עקר המלחמה היא מלחמת היצר הרע. וזה שהזהיר הכהן, קדם שנכנסו ללחם מלחמת השם לנצח את האויבים והסטרא אחרא, שמסבבין את הקדושה שהם בחינת העכו”ם שסביב ארץ ישראל שהם כלל כל המעכבים והמונעים מדברים שבקדושה. וכשהאדם נכנס להלחם עמהם, אזי נתעוררין עליו קטרוגים גדולים ורוצים להפיל אותו מעבודתו לגמרי, חס ושלום, וזהו עקר המלחמה שצריך להתחזק לעמד על רגליו לבל יפל מעבודתו יתברך, חס ושלום, ואז בודאי יזכה לנצחם ולשברם ולבטלם:

אבל במה יהיה בטחונו חזק שלא יפל מעבודתו יתברך, חס ושלום, העקר הוא רק אמונה הקדושה, שכשהוא חזק באמונה הקדושה בודאי אין לו להתירא משום מלחמה ושום נסיון שבעולם. וזה שאמר להם הכהן: “שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה”, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, ‘אפלו אין בכם זכות אלא מה שאתם אומרים בכל יום שמע ישראל אתם ראויים לנצח את אויביכם’ וכו’, הינו כנ”ל. כי בזכות “שמע ישראל” לבד, הינו בזכות האמונה הקדושה, בזה לבד אתם יכולים להתקרב למלחמה בגשמיות וברוחניות. כי מאחר שאתם חזקים באמונתו יתברך שוב אין לכם להתירא כלל משום מלחמה שבעולם. וזה “אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם”, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, ‘אל תיראו משעטת סוסים ומשפעת הקלגסים וקול הקרנות’, הינו עניני תכסיסי מלחמה שעושים השונאים להפחיד ולאים על שכנגדם, וכל הבחינות האלו יש במלחמת היצר הרע והוא ידוע למי שהתחיל לכנס קצת בעבודת השם ובמלחמת היצר הרע אפלו אדם פשוט לגמרי, כי דרך הבעל דבר

לאים ולהפחיד על האדם מאד מאד ולהכביד עליו עבודתו יתברך מאד מאד. ומחמת זה רבים נמנעים מלהתחיל לכנס בעבודתו יתברך מחמת האיומים והכבדות הללו וכיוצא בהם וזה בחינת ‘שעטת סוסים ושפעת קלגסים’ וכו’. אבל העקר בעבודת השם שלא יפחד כלל, כמבאר במקום אחר, שבעולם הזה האדם צריך לעבר על גשר צר מאד, והעקר הוא שלא יתפחד האדם כלל:

ועקר ההתחזקות לעבר בשלום על גשר הצר בלי פחד הוא האמונה הקדושה כנ”ל, בחינת “שמע ישראל”, “אתם קרבים היום למלחמה”, הינו בזכות שמע ישראל שהוא האמונה הקדושה אזי שוב “אל ירך לבבכם וכו’ כי ה’ אלקיכם ההולך עמכם להושיע אתכם” וכו’ בבחינת: “ה’ לי לא אירא”, כי מאחר שאני מאמין בשם יתברך באמונה שלמה כי “מלא כל הארץ כבודו” והשם יתברך עמדי תמיד, אזי שוב “לא אירא מה יעשה לי אדם”, כי מאחר שיש להאדם אמונה חזקה בשם יתברך בודאי ינצח כל המלחמות וסוף כל סוף ישוב לשם יתברך באמת, בבחינת: “זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל”, זאת הוא בחינת מלכות אמונה כמבאר בפנים. (הלכות גלוח הלכה ג’ אות ט’):

 

אות ע.ג.

 

 

מענין התרת נדרים על ידי חרטה מזה יכולין להבין עצם חסדי השם עד אין סוף ואין תכלית ואין שום יאוש בעולם כלל. כי הנדרים שאדם נודר ואוסר על עצמו איזה דבר זהו בחינה גבוהה מאד, שעולה למקום הנדר שהוא בחינת המקיפין הקדושים שהם שרשי התורה כמבאר בפנים, אך אף על פי שנדרים הם מבחינה גבוהה כל כך אף על פי כן יכולין להתירם על ידי חרטה שמתחרט לפני החכם שזהו בחינת תשובה, כי עקר התשובה הוא חרטה כי שם בבחינת המקיפין הנ”ל שם הוא בחינת: “תכלית הידיעה אשר לא נדע” ושם החסד עד אין סוף, ויכולין להתחרט ולעשות תשובה לעולם יהיה איך שיהיה. כי באמת ענין התשובה הוא דבר נפלא והוא למעלה מהדעת, למעלה מהתורה הקדושה, כביכול וכמבאר בפנים, ועל כן כח התשובה אינו נפסק לעולם בשום אפן, ואפלו מי שמתחיל לשוב ונופל, חס ושלום, מזה, ואפלו אם התחיל כמה פעמים ובכל פעם נפל אחר כך למה שנפל כנ”ל, אף על פי כן הוא צריך להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש, כי כח התשובה אינו נפסק לעולם כי שם החסד עד אין סוף:

וזה אנו רואים על ידי התרת נדרים, שיכולין לבטל הנדר על ידי חרטה שהיא בחינת תשובה בכח החכם, אף על פי שהנדר בעצמו הוא בחינה גבוהה מאד בחינת מקיפין שלמעלה מהדעת בחינת שרשי התורה בחינת תשובה, אף על פי כן יש בחינה גבוהה עוד יותר ששם מתבטל הנדר על ידי החרטה. כמו כן בכל עבודת השם יתברך בכל אדם ובכל דרגא ובכל זמן יש חסדים נפלאים אצל השם יתברך גבוה מעל גבוה, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. ואף על פי שהשם יתברך עשה עמו חסד והרימו מאשפות והשיבו אליו והוא לא חס על עצמו ופגם גם בחסד הנפלא הזה כמה פעמים, אף על פי כן יש חסד למעלה מחסד עד אין סוף באפן שהכל יכולין להתקרב להשם יתברך מכל מקום שהם בכחו וזכותו של הצדיק הגדול והחכם שבדורו, אם ישמעו אליו וילכו בדרכיו הקדושות. (הלכות נדרים הלכה ד’ אות ז’):

 

אות עא.ג.

 

 

על ידי שהצדיק הגדול יכול להאיר לגדולים במעלה בחינת “דרי מעלה” ולהודיע להם כי עדין אינם יודעין כלל מגדולתו יתברך. על ידי זה בעצמו יכול לקרב הרחוקים והנמוכים מאד ולחזק את לבבם לבל יתיאשו מן הרחמים, חס ושלום, כי עדין השם אתם ועמם כי “מלא כל הארץ כבודו”. (שם אות י”ד ט”ו ט”ז ועין גרים אות י”ד):

 

אות עב.ג.

 

 

מענין התחזקות להאדם מחמת שצריך לידע, שאי אפשר לו בשום אפן לידע בזה העולם היכן הוא עומד ואוחז וזה עקר בחירתו ונסיונו, רק שצריכין להתחזק באמונה להאמין גם בעצמו שאין שום תנועה טובה שלו נאבדת, חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה,. (עין אמונה אות ק”א):

 

אות עג.ג.

 

 

מי שיסתכל בעין האמת על בטול הזמן, ואיך הזמן עובר ופורח ואין לו מנוחה אפלו כרגע, כי באמת אין שום זמן כלל רק מחמת קטנות דעתנו נדמה לנו, כאלו יש איזה בחינת זמן, כמו שנדמה להאדם הישן וחולם ברבע שעה ונדמה לו בחלומו שעברו עליו שבעים שנה, וכל זה מחמת קטנות דעתו אז. כי הלא תכף אחר כך בהקיצו רואה בעיניו, שלא עבר עליו רק רבע שעה. כמו כן ממש לענין מה שנדמה לו באמת שיש איזה בחינת זמן ובאמת אין שום זמן כלל, כמבאר כל זה בפנים, ואם יסתכל האדם על זה באמת, אזי בודאי ישים כל לבו לבטל הבלי הזמן ולשים כל תקותו בבחינת למעלה מהזמן:

גם על ידי זה שיאמין בבחינת למעלה מהזמן, על ידי זה לא יפל לעולם משום נפילה שבעולם יהיה איך שיהיה, כי יזכיר את עצמו שיש בחינת אני היום ילדתיך הנאמר במשיח שהוא בחינת למעלה מהזמן, ששם נתתקן הכל וכל הזמן שעבר נתבטל לגמרי ונעשה כאלו היום נולד ממש על ידי בחינת למעלה מהזמן, שמשיגין הצדיקי אמת שהם בחינת משיח. וזה עקר התקוה וההתחזקות לשוב מכל הפגמים שנפל בהם כל אחד כפי בחינתו, שכולם נמשכים מבחינת המעשה הרע הנעשה תחת השמש והזמן. וכשרוצה לטהר את עצמו מזוהמתו ולשוב לשם יתברך באמת ולהכלל בבחינת למעלה מהזמן, כי עקר התשובה הוא בבחינת למעלה מהזמן, כמבאר בפנים, אבל איך זוכין להפך ולתקן כל הימים והזמנים שעברו עליו בפגמים כאלו. על כן עקר תקותו ותקונו על ידי בחינת למעלה מהזמן ששם נתתקן הכל ונעשה כאלו היום נולד ממש:

וכל זמן שיש להאדם נקודת האמונה שמאמין בשם יתברך ובעולם הבא ובביאת משיח שהוא בחינת למעלה מהזמן הנאמר אצל משיח, על ידי זה יש לו תקוה לעולם. ואיך שהוא מאחר שמחזק את עצמו במה שהוא, אזי יש תקוה לאחריתו על ידי בחינת אני היום ילדתיך שהוא קדושת משיח שמשם נמשך קדושה ותקון על כל הגרים ובעלי תשובה. כי אפלו גר שנולד מזוהמת העכו”ם וכשבא להתגיר אמרו עליו רבותינו, זכרונם לברכה, גר שנתגיר כקטן שנולד דמי בחינת אני היום ילדתיך, מאחר שבא עתה

לכנס בקדושת ישראל, מכל שכן הבעל תשובה שנולד בקדושת ישראל אף על פי שבאמת עבר עליו מה שעבר רחמנא לצלן. אף על פי כן כשרוצה לשוב באמת ולכנס בקדושת ישראל בשלמות, אזי צריך לחשב בכל יום ובכל שעה כאלו היום נולד ממש שזה נמשך מקדושת הצדיקים שהם בחינת משיח, שנאמר בו, אני היום ילדתיך, וזה עקר הכניסה לתשובה ולקדושת ישראל. כי כשיהיה בבחינה זאת לחשב בכל עת כאלו עתה נולד ואפלו אם יעבר עליו מה, יתחזק בכל פעם ויחשב בלבו שעתה נולד אז בודאי סוף כל סוף יזכה להתקרב לשם יתברך ואז יתתקן הכל, כי הימים הראשונים יפלו והכל יתהפך לטובה על ידי תשובתו השלמה ויהיה נכלל הכל בבחינת למעלה מהזמן בבחינת משיח בחינת אני היום ילדתיך. וזה בחינת תשב אנוש עד דכא ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, עד דכדוכה של נפש, אף על פי כן מועיל גם אז תשובה, בחינת ותאמר שובו בני אדם, וכל זה על ידי בחינת למעלה מהזמן שזה בחינת כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר כו’. וזה גם כן שמתחיל המזמור, אדני מעון וכו’ בטרם הרים יולדו וכו’ ומעולם עד עולם אתה אל, שכל זה הוא בחינת למעלה מהזמן. כי דיקא על ידי זה זוכין לתשובה שלמה תמיד יהיה איך שיהיה וכל המזמור זה סובב הולך על ענין זה, עין פנים. (הלכות מילה הלכה ד’ אות י”ז י”ח י”ט):

 

אות עד.ג.

 

 

לענין מה שיכולין לזכות על ידי ההתחזקות בשעת ירידה שתתהפך הירידה לעליה ושעל ידי זה דיקא יתחדש לטובה בהתחדשות נפלא, [עין טלטול ונסיעה אות י]:

 

אות עה.ג.

 

 

מענין מה שבמצות נגעים מרומז התחזקות גדול להאדם שלפעמים דיקא כשמגיע לתכלית הירידה אז זוכה לקבל טהרה ותקון לנפשו ולשוב בתשובה, שזה בחינת בהרת כגריס טמא פרחה בכולו טהור וכו’, [עין יראה אות פ"ז]:

 

אות עו.ג.

 

 

לפעמים בחמלת השם נפתח להאדם אור גדול ונדמה שבודאי יהיה איש כשר כראוי ואחר כך פתאם נחשך לו כאלו בא השמש ממש פתאם שלא בעונתה, שזה בחינת מה שנאמר ביעקב ויפגע במקום, כי באברהם נאמר: וירא את המקום מרחוק, אבל יעקב אבינו זכה לפגע ממש במקום כמובא בזהר הקדוש, ואף על פי כן כתיב בתרה וילן שם כי בא השמש ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, שלא בעונתה, הינו כנ”ל. ואז הודיעו לו בחלום שכל זה בחינת והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שזהו כל עבודת האדם שצריך לילך מדרגא לדרגא כמו שעולין בסולם והנה מלאכי אלקים עולין ויורדין בו, הינו שצריך שיהיה לצדיקים שנקראים מלאכי אלקים כמה וכמה עליות וירידות וקדם העליה צריך שיהיה ירידה והירידה היא תכלית העליה. על כן אל ישתומם האדם ולא יפל בדעתו מכל מה שיעבר עליו, כי אפלו כשהוא בבחינת עליה שרואה איזה ישועה והתנוצצות אל יטעה שכבר האור שלו, רק ידע שעדין הוא רחוק מאד ועל ידי זה לא יפל כשרואה אחר כך שנחשך אצלו האור שזה בחינת ירידה. כי באמת אף על פי כן האור שכבר האיר לו לא נכבה ולא יסתלק ממנו, חס ושלום, כי אור חסדו יתברך מאיר עליו תמיד רק שהכל הוא בבחינת ממרחק תביא לחמה ובבחינת וירא את המקום מרחוק. אבל סוף כל סוף יגמר השם יתברך מה שהתחיל וייטיב עם כלל ישראל ועם כל אחד בפרטיות רק צריכים להיות מצפים לישועה תמיד וכמו שנאמר כי לישועתך קוינו כל היום ומצפים לישועה [ועין יראה ועבודה אות פ"ט]. (הלכות שלוח הקן הלכה ה’ אות י’):

 

אות עז.ג.

 

 

יש שיכולים לטעות מאחר שרואים עצם רחוקם מהאור, על כן יכול לפל עליהם עצבות ומרה שחרה, חס ושלום, שהוא מזיק מאד ביותר מן הכל כידוע. על כן מי שחס על עצמו באמת צריך להפך הכל לשמחה, שדיקא על ידי שרואה ומבין עצם התרחקות האור ממנו על ידי זה דיקא יגיל וישמח מאד, כי הלא אף על פי כן הוא רואה שהאור אצלו ממש, כי הלא אף על פי כן אנו מדליקים אור הקדוש של נר חנוכה בביתנו ממש. וכן התפלין שהם אורות נשגבין מאד ואנו מניחין אותם על זרוענו ועל ראשינו, היש התקרבות יותר מזה. ואם שאנו יודעין שעדין אור התפלין רחוק מאתנו מאד, אדרבא, זהו שמחתנו שמרפאים אותנו ברפואות יקרים ונפלאים כאלה הבאים ממרחק גדול כל כך, ובזה יש לנו תקוה גדולה, כי בודאי יוציאנו השם יתברך מכל צרותינו ויקרבנו אליו ברחמים. ומאחר שאנו רואים בכל עת אורות רחוקים ונשגבים כאלה שהם אצלנו ממש, ואם עדין אנו רחוקים מהם אדרבא, כל זה צריך לידע שלא יפל בדעתו כשרואה שעובר עליו מה שעובר, אף על פי שמניח תפלין ומדליק נר חנוכה וכו’ וכו’. כי צריך שידע שעדין האור רחוק ממנו מאד אך אף על פי כן צריכין להפך הכל לשמחה, כי אף על פי כן האור הרחוק הנשגב הזה הוא אצלי ובביתי ממש, שזהו בחינת ההלל והשמחה על תקף הנסים שנעשו לנו בכל הימים טובים והכל כדי להתחזק על ידי זה לצפות לישועה תמיד, בבחינת זכר עשה לנפלאותיו וכו’ ולהיות בטוח וחזק שכמו שגבר עלינו חסדו, לעשות לנו נסים כאלה, שזכינו לאורות נפלאים כאלה הבאים ממרחק מאד ממרחק תביא לחמה, כדי לרפאות תחלואי נפשותינו, על ידי זה אנו בטוחים בבטחון חזק שבודאי יושיענו ברחמיו ויוסיף, לעשות עמנו נסים חדשים ונפלאים עד אשר נשוב אליו באמת ויגמר מה שהתחיל כי דבר אלקינו יקום לעולם וכמו שכתוב: ואתה מרום לעולם ה’. (שם אות י”א):

 

אות עח.ג.

 

 

עקר התקרבות רחוקים להשם יתברך, הינו גרים ובעלי תשובה הוא על ידי שידעו ויכירו בעצמם עצם התרחקותם מהשם יתברך מצד עצמם, ואף על פי כן ידעו ויאמינו גם להפך, שהם סמוכים וקרובים מאד אליו יתברך מצד רחמי השם יתברך הנפלאים מאד בלי שעור. שזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, גר שבא להתגיר אומרים לו מה ראית וכו’, ואם אמר יודע אני ואיני כדאי, הינו שמכיר בעצמו גם כן עצם התרחקותו, רק שאף על פי כן חפץ להתקרב אליו יתברך מצד שהוא בוטח ברחמיו המרובים, כי הוא יתברך אוהב גר גם כן, אז מקרבין אותו:

וזה בחינת מה שאמרה נעמי לרות, ארבע מיתות בית דין נמסרו לבית דין, ואמרה לה באשר תמותי אמות וכו’. ולכאורה, היה זה כמו התרחקות, כי רות היתה צנועה כל כך ורצתה להתגיר בתשוקה גדולה כל כך, והיא אומרת לה אולי תחובי בחטא של ארבע מיתות בית דין, חס ושלום, וגם רות – למה השיבה באשר תמותי אמות, הינו שהיא מרוצה גם לזה, היה לה להשיב בטוחה אני בתומי וצדקתי שלא אהיה חיבת מיתת בית דין, חס ושלום:

אך כל זה הוא ענין הנ”ל, כי מחמת שעקר התקרבות הרחוקים הוא על ידי בחינת התרחקות והתקרבות הנ”ל, שזה בחינת שלום לרחוק ולקרוב. כי תכף שיטעה בעצמו לומר, שכבר הוא קרוב להשם יתברך, אז ידע בודאי שהוא רחוק מהשם יתברך באמת, ומזה היו כל החורבנות, רחמנא לצלן. כי גם בזמן הבית שאז בודאי היה זמן התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, ואפלו כשזכו לעמד בבית המקדש בעצמו ששם תכלית שלמות מקום ההתקרבות, בפרט בבית ראשון שהיה שם עדין הארון והלוחות וכו’, אף על פי כן היו צריכין לידע כמה הם רחוקים עדין ממנו יתברך ומקדושת המקום הנורא הזה, רק להפך הכל לשמחה ולבטח בחסדי השם יתברך, שהוא מקרב גם כל הרחוקים, כמו שראינו בבית המקדש בעצמו שצמצם השם יתברך השראת שכינתו בבית המקדש, אשר הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. וכן מעצם רחמיו יתברך

צוה להעלות בהמה גשמית לריח ניחוח. ומחמת שהם פגמו אז בזה וסברו, שכבר כל טובם בידם וכבר קרובים הם ממש מצד עצמם ועל ידי זה וירם לבם על כן שכחוני וגרמו על ידי זה כל החורבן, שזה בחינת הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, כמו שפרש רש”י שם:

ועל כן גם נעמי דברה עם רות בדרך זה, כי אף על פי שעתה בוער לבך מאד להתקרב אל הקדושה, מכל מקום מי יודע מה יהיה אחר כך, אולי תתחיב מיתת בית דין, ורות הצדקת אף על פי שבודאי קבלה על עצמה במחשבתה אז להיות צדקת גמורה ולא שתתחיב מיתת בית דין, חס ושלום, אף על פי כן השיבה לה בתמימות צדקתה, כי בודאי אינני בטוחה בצדקתי לעולם ומי יודע במה שאוכל עוד להכשל, חוס ושלום. רק יהיה איך שיהיה אפלו אם יתגבר הבעל דבר, חס ושלום, ויביאני למה שיביאני שאתחיב מיתת בית דין, חס ושלום, אף על פי כן אני מקבלת עלי קדושת ישראל באמת ויעבר עלי מה ובאשר תמותי אמות וכו’. ואזי קרבה אותה נעמי בהתקרבות גדול ונעשית צדקת גדולה, עד שזכתה שיצא ממנה משיח שיחזיר כל העולם למוטב. וכן הוא בכל אדם הבא להתקרב אל האמת, שעקר התקרבותו על ידי התרחקות. ואפלו אחר כך כשנתקרב הרבה צריך לזכר בכל פעם בהתרחקותו. רק לא להתרחק באמת על ידי זה, חס ושלום, רק אדרבא, שההתרחקות יהיה בשביל תכלית ההתקרבות, בחינת שלום לרחוק ולקרוב כנ”ל. (שם אות ט”ז י”ז):

 

אות עט.ג.

 

 

לפעמים האדם נכנס לעבודת ה’ ומתחיל לעלות מדרגא לדרגא, ופתאם נדמה לו, שהוא נתרחק מהקדושה מאד לבחינת קצוי ארץ וים רחוקים, כי רואה שחוזרין ועולין על מחשבתו מחשבות ותאוות והרהורים וכו’, מה שלא עלו על מחשבתו זה כמה ימים או שנים. אל יפל לב האדם עליו על ידי זה, כי לפעמים זהו לתכלית שלמות טובתו, כי מחמת שכבר הגיע למדרגה כזו, שהוא בסמוך אל הקדושה ממש ורוצה לכנס לפנימיות הקדושה, על כן אי אפשר לו לכנס לשם, עד שיחזר וילך דרך המקומות הפגומים, שהיה שם בתחלה ויתקן מה שפגם ויחזר ויברר ויעלה כל הניצוצות הקדושות, שהורידם לשם על ידי עוונותיו. ואז נעשה מזה תקונים גדולים בבחינת קטרת ואז יזכה לכנס לפנימיות הקדושה ממש. כי זה עקר תענוגיו ושעשועיו יתב כשמעלין הניצוצות הקדושים מעמקי הקלפות. ויכול להיות כשנתרחק האדם ביותר ואף על פי כן הוא ממשיך עצמו אל השם יתברך בכל פעם, שיקבל השם יתברך ממנו נחת רוח גדול מאד. כי מאחר שהוא במקומות הרחוקים מאד וממשיך עצמו משם להשם יתברך, אזי בכל תנועה ותנועה ובכל המשכה והמשכה הוא גורם שעשועים גדולים להשם יתברך. ואם יהיה חזק בדעתו למשך את עצמו תמיד אל השם יתברך יהיה איך שיהיה אזי סוף כל סוף יחמל עליו השם יתברך ויכנס על ידי זה דיקא לפנים ממש לתוך בית הקדושה עין פנים (הלכות חלוקת שותפות הלכה ה’ אות ו’ ח’ עין יראה אות קכג.):

 

חלק שני:

 

אות פג.ג.

 

 

אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, אין מחזקין אלא למחוזקין ואין מזרזין אלא למזרזין. ולכאורה, אינו מובן כי אם כן מהיכן ההתחלה, וכבר מבאר בדברינו במקום אחר, שיש כמה דברים בעבודת השם שהם תלויים זה בזה ואין יודעין מהיכן ההתחלה. אך באמת כל ההתחלה והאמצע והסוף והתכלית שלנו הכל הוא רק על ידי הצדיק האמת שבכל דור, שהוא בחינת משה רבנו, שהוא היה הרבי הראשון של כל ישראל וממנו ההתחלה ואצלו כל תכליתנו ותקותנו, כי מה שהיה הוא שיהיה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:

וההתחלה של הצדיק האמת בחינת משה בעצמו בודאי אי אפשר לנו להשיג כלל ואין לנו להרהר בזה כלל, איך זכה ילוד אשה להשגה כזאת וכו’. אך אחר שכבר זכינו לקבלת התורה על ידי משה רבנו ולהמשיך דעתו הקדושה בכל דור ודור על ידי צדיקי אמת שבכל דור, על ידי זה הודות לאל יש לנו מהיכן להתחיל, כי מנעורינו מגדלין אותנו בקדושת ישראל ומלין את הילד ביום השמיני מיד, ואחר כך מחנכין אותו בתורה ומצוות, ובודאי יש לנו במה להתחזק, בעזרת השם, במה שזכינו להולד ולהתגדל בקדושת ישראל, ומאמינים אנחנו בתורת משה ובדברי כל הצדיקי אמת הבאים אחריו ומחזקין אותנו לבטח בחסדי השם, ואף על פי שכבר עבר עלינו מה שעבר בכלליות ובפרטיות אף על פי כן הם מזהירין אותנו לבלי ליאש עצמנו ולהיות בשם יתברך מבטחנו, כי השם אתנו אל תיראום כי עדין עדין השם עמנו ואצלנו ואתנו וקרוב אלינו מאד כי מלא כל הארץ כבודו ועדין חביבותיה גבן וחביבותן גביה:

ועל ידי שאנו זוכין להאמין ולהתחזק על ידי דברי אמת של הצדיקים אמתיים שכבר טרחו והתיגעו בשבילנו הרבה לקרב אותנו לעבודת השם, על ידי זה יכולין גם אנחנו לזכות להארת הרצון דקדושה, שיהיה רצוננו חזק ואמיץ מאד להשתוקק ולכסף אליו יתברך ברצונות חזקים וגעגועים גדולים מאד:

ואז כל מה שהרצון מתגדל ומתפשט יותר על ידי זה אנו זוכין להתחזק ביותר כי עקר התחזקות הוא על ידי הרצון. כי הרצון חפשי תמיד, כי יהיה איך שיהיה אף על פי כן רצוננו וכסופנו חזק מאד אליו יתברך לעשות רצונו ולקים מצוותיו באמת, ועל ידי זה שמתחזק ביותר על ידי זה זוכה להארת הרצון בשלמות יותר ואז מתחזק עוד יותר וכן להלן, ובאמת להארת הרצון שהוא בחינת יראה, כמבאר בפנים, יוכל כל אדם לזכות בקל, כי הרצון חפשי לעולם, רק שצריך שיהיה איש חיל ולהתחזק בזה מאד וזה תלוי בזה כי אין מחזקין אלא למחוזקין כנ”ל:

וההתחלה הוא רק בכח וזכות הצדיקי אמת שיגעו כל כך בעבודת השם, עד שהמשיכו דעת כזה, שעל ידי זה יכולין הכל להתחזק ולזכות להארת הרצון ולהתחזק על ידי זה ביותר וכן להלן כנ”ל. ועל כן יפה אמר משה ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, לגבי משה יראה מלתא זוטרתא, הינו ועתה אחר שכבר טרחתי ויגעתי בשבילכם כל כך כמבאר בפרשיות הקודמים, עד שזכיתי להשגה ודעת כזה אשר יראה מלתא זוטרתא לגבי משה, על כן יש לכם גם כן יסוד חזק והתחלה טובה שתוכלו להתחזק כל כך על ידי הארת דעתי שאני מאיר בכם, עד שתזכו גם כן להארת הרצון וליראה גדולה הנמשך מהארת הדעת של הצדיק האמת, עד אשר באמת גם אצלנו עכשו בנקל לנו לזכות למדרגה זו, שתהיה היראה מלתא זוטרתא גם אצלנו על ידי שנזכה להתחזק באמת. בכח ההתחלה הקדושה של משה רבנו ושל כל הצדיקי אמת הבאים אחריו. (הלכות פדיון בכור הלכה ה’ אות ל”ג):

 

אות פד.ג.

 

 

אפלו מי שנפל מאד, חס ושלום, אפלו אם נפל לעברות, חס ושלום, צריך גם כן שיהיה לו יראה גדולה מהשם יתברך להתחזק את עצמו בכל נקודה ונקודה, שיוכל למלט את נפשו מרע ולמשך את עצמו לאיזה טוב ואל יפטר את עצמו, מאחר שכבר נפל כל כך אם כן הותר לו הכל, חס ושלום, חלילה לא תהא כזאת בישראל, כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם כל פועלי און. כי גם בשאול תחתיות ומתחתיו צריכין לירא את השם מאד מאד כי בכל מקומות ממשלתו. (הלכות בכור בהמה טהורה הלכה ד’ אות י”ד עין יראה אות ק”ד):

 

אות פה.ג.

 

 

אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, כך הוא דרכו של היצר הרע; היום אומר לו עשה כך וכו’ שזה בחינת עברה גוררת עברה, וכתיב, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכו’. ובאמת לפי דרכו של היצר הרע עם אנשים כאלה שאינם מתגברים כנגדו בנעוריהם בודאי היה אפס תקוה, חס ושלום, לרב העולם כמו שכתוב: מפנק מנער עבדו וכו’. אבל השם יתברך חומל עלינו בכל דור ודור וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח והוא שולח סיועא מלעלא על ידי צדיקי הדור הגדולים האמתיים, שהם בחינת מרדכי והם יודעים היטב מה שנעשה עם כל אחד ואחד, בחינת ומרדכי ידע את כל אשר נעשה והם מעוררים את ישראל לתשובה, בבחינת ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה. והם מודיעים לכלל כנסת ישראל שהיא בחינת אסתר לבל תתיאש עצמה מן הרחמים ותבוא לפני המלך אף על פי שהיא רחוקה כל כך שלא נקראת לבוא אל המלך זה שלשים יום, אשר על כל פנים פעם אחת בחדש צריכין ישראל להקביל פני אביהם שבשמים. אף על פי כן צריכין להקיש על דלתי רחמים, אולי יחוס אולי ירחם. עד שאחר כך כנסת ישראל מקבלת דעת הצדיק האמת, ואומרת ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, שלא כדת של תורה, כי אני יודע בעצמי שעל פי דת של תורה בודאי אינני ראוי לבוא לפני המלך להתפלל לפניו, כפי מה שאני יודע חטאי ועוונותי. אך אף על פי כן אבוא לפניו שלא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי. הינו אם, חס ושלום, אינו לרצון לפניו תפלתי והתבודדותי עתה מרבוי קלקולי, כאשר אבדתי אבדתי ויעשה השם יתברך עמי מה שירצה, אני תמיד איחל ואצעק לשם יתברך אולי ירחם. ואז מרחם השם יתברך על עמו ישראל ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב, זה סוד ההארה והתקרבות מהשם יתברך שמגיע לפעמים להאדם הנמוך מאד, שאף על פי כן השם יתברך שולח לו התקרבות מרחוק בסוד הושטת שרביט הזהב, שנמשך בנס אמות הרבה כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, הינו שאפלו

האדם הרחוק מאד מהשם יתברך כשהוא שומע לעצת הצדיק לבלי להתיאש את עצמו, רק אף על פי כן איך שהוא איך שהוא הוא מוסר את נפשו בבטול גמור אליו יתב ובא לפני מלכו של עולם להתחנן לפניו, אזי השם יתברך חומל עליו ומאיר עליו הארה נפלאה מרחוק מאד, כי מאיר עליו הדעת העליון מאד שהוא בחינת יראה עלאה דעלאה, עד שיזכה גם הרחוק מאד לשלמות היראה שהוא בחינת יראה עם דעת, שעל ידי זה יתקרב לשם יתברך באמת. (שם אות ט”ז י”ז):

 

אות פו.ג.

 

 

יש בני אדם הרבה כשמעינים בספרי מוסר, שמדברים מעצם גדל הפגם של החטאים ומעצם מרירת הענשים של גיהנם וכיוצא וכו’, הם מתפחדים מאד. אבל הבעל דבר מתגרה בהם ומפילם על ידי זה לעצבות גדול יותר יותר מבתחלה, עד שלפעמים נופלים על ידי זה ביותר, חס ושלום, ויש שנופלים, חס ושלום, כל כך עד שבאים לכפירות גמורות, חס ושלום. וכל זה מחמת שלא זכו לקבל הדעת האמתי מצדיקי אמת להחיות ולחזק את עצמם ונדמה להם שכבר נשקעו בדרכיהם כל כך, חס ושלום, עד שאי אפשר להם לשוב עוד, ועל כן כל מה שרואין יראת הענשים נופלים בעיני עצמן יותר ויותר, וזה עקר בחינת מלחמת עמלק שבכל דור, כמבאר בפנים:

אבל השם יתברך חומל על עמו ושולח עלינו הארה נפלאה על ידי צדיקי הדור מבחינת היראה של משיח, שימשיך היראה בשכל עליון כל כך עד שתגיע היראה לטובה אפלו לגרוע שבגרועים, שאפלו הרחוק מאד מאד יהיה לו דעת אמתי להבחין האמת, שגם הוא יש לו תקוה כי רחמיו יתב רבים מאד. ועל כן בודאי לא יפל על ידי יראת הענש אדרבא, מיראת הענש יחזק את עצמו למצא בעצמו נקודות טובות ולשמח את עצמו במה שהוא מזרע ישראל על כל פנים. ודיקא על ידי יראת הענש יבוא לשמחה גדולה, כי יראת הענש תכריחהו לקים דברי הצדיקים אמתיים שמזהירים מאד את הגרוע שבגרועים, שיתחזק את עצמו בשמחה תמיד על פי דרכי עצותיהם הקדושות. ובודאי צריכין אנחנו להתירא מאד לשמע לדבריהם האמתיים ולקימם באמת, ועל כן בסוף התוכחה שהוא יראת הענש כתיב, תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה, נמצא שצריכין להתירא מאד מיראת הענש, עד אשר יתחזק על ידי זה לקים דברי הצדיקים אמתיים שמזהירים את הגרוע שבגרועים לשמח את עצמו בנקודות טובות שמוצא בו עדין ולעבד את השם בשמחה. (שם אות י”ז כ’):

 

אות פז.ג.

 

 

צריכין לידע שכל מה שכתוב בספר “ראשית חכמה” ושאר ספרי קדש עניני קדושה וטהרה גדולה ועצם הפגם והענש של כל חטא ופגם אפלו כל שהוא, אין הכונה בכל זה בכדי לרחק את האדם מעבודתו יתברך ולהחליש דעתו ביותר, חס ושלום, רק כונתם הטובה הוא רק לקרב ולהזהיר את ישראל, שיהיו קדושים וטהורים ויתרחקו אפלו מפגם כל שהוא, כי בודאי כך ראוי להם לפי עצם קדושתם משרשם, אבל אף על פי כן אפלו מי שפגם כמו שפגם, רחמנא לצלן, בודאי צריך לקים מאמר הכתוב – אל תרשע הרבה, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, מי שאכל שום וריחו נודף יחזר ויאכל שום ויהי ריחו נודף יותר. ובודאי צריך האדם להחיות ולחזק את עצמו בכל עת תמיד יהיה איך שיהיה, כי צריכין להזהר שלא לקבל היראה והמוסר לרעה, חס ושלום, להתרחק על ידי זה ביותר רק שיהיה בבחינת יראת השם לחיים דיקא, דהינו לקרב את עצמו להשם יתברך על ידי היראה והמוסר ולא להתרחק, חס ושלום, רק אדרבא, מעצם היראה יחזק את עצמו לקים דברי רבותינו, זכרונם לברכה, שהזהירונו להאמין בחסדו וטובו יתברך שאינו נפסק לעולם, ולחזק את עצמו בכל עת להתחיל מחדש בעבודת השם. (שם אות כ”ח):

 

אות פח.ג.

 

 

בזה שאנו רואין שצותה התורה על עבד עברי, אם בגפו יבא בגפו יצא, בזה אנו רואים רחמנות השם יתברך איך שהוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, כי הלא אפלו העבד שירד למדרגה פחותה כל כך, עד שהתירה התורה לרבו למסר לו שפחה כנענית שהוא עוון חמור מאד, אם כן היה אפשר לומר שהוא כבר הפקר גמור ואין לו שום תקוה עוד. ובאמת לא כן הוא כי אנו רואים שגם בהעבד יש כמה דינים ואזהרות, שהזהירה התורה לרחם עליו הרבה ושלא להפקירו לגמרי, חס ושלום, וזה אנו רואים גם במה שהזהירה התורה אם בגפו יבא וכו’, הינו שאם אין לו אשה בת ישראל אסור לרבו למסר לו שפחה לאשה בכדי שלא יאבד לגמרי, חוס ושלום. כי אם יש לו כבר קשר וחבור באשה יראת השם מבת ישראל, אזי אף על פי שמשפלות מדרגתו שירד למדרגת עבד הותר לו לשא שפחה אף על פי כן יש לו תקוה. אבל אם לא נתחבר עדין בבת ישראל, אזי אם היה נושא שפחה שהוא ההפך ממש היה נאבד לגמרי, על כן אסרה התורה למסר לו שפחה אף על פי שנפל לעבדות. כי אפלו על הנופל לעבדות גמור שהוא תקף זוהמת הנחש בחינת עמלק אף על פי כן גם לשם מגיעין רחמנותו יתברך וחושב מחשבות לבל יהיה נדחה לגמרי, חס ושלום. (שם אות כ”ו):

 

אות פט.ג.

 

 

צריך לחזק את עצמו תמיד בשם יתברך לבלי ליאש את עצמו בשום אפן, רק לידע תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו ועדין השם עמו ואצלו וכו’, עד שיזכה להתחזק בשעת האכילה עד שיגיע להארת הרצון, שדיקא בעת האכילה יגיע עליו רצון והשתוקקות חזק ונמרץ מאד לשם יתברך. וזהו ההפך ממש מהנפילות של רב העולם שרב הנפילות הם על ידי האכילה, הינו שנופלים בדעתם מאד מחמת האכילה שלהם שאינה בקדושה כראוי. ובאמת אף על פי שבודאי צריך כל אחד מישראל לקדש אכילתו בשלמות, אף על פי כן אסור לו לפל בדעתו משום דבר רק אדרבה, צריכין לחזק את עצמו בכל פעם ובפרט בשעת האכילה שאסור להיות אז איש עצל רק להיות איש חיל, הינו כי לא די שאסור לפל בדעתו על ידי אכילתו, אדרבה, צריכין לידע ולהאמין שאכילת איש הישראלי יקרה מאד מאחר שאכילתו על פי התורה על כל פנים שאינו אוכל דבר האסור, חס ושלום, רק הכל על פי התורה. וגם מברך על כל דבר תחלה וסוף, ועל ידי זה כל אחד מישראל מברר ברורים הרבה באכילתו ויש לו לאכל בשמחה ובהתחזקות גדול בשם יתברך ולידע כי מלא כל הארץ כבודו והשם עמו וכו’ כנ”ל. עד שיזכה בשעת אכילתו דיקא להארת הרצון, שישתוקק אז דיקא לשם יתברך ברצון מופלג מאד שזה עקר קדושת אכילת ישראל. כי על ידי זה הוא תכלית שלמות הברור של כל הניצוצות שבמאכל ועולים על ידי זה לשרשם העליון בשלמות כמבאר בפנים. (הלכות חלה הלכה ד’ אות ג’):

 

אות צ.ג.

 

 

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, וכל מה שפעל ועשה אדם איזה טוב לשם שמים בשביל השם יתברך דבר גדול ודבר קטן, לא יאבד שום דבר לעתיד אפלו אם עבר, חס ושלום, כמה פעמים על כל התורה כי אף על פי שמבאר בספרי קדש, שמי שהוא רשע הוא מוסיף כח בקלפה על ידי מעשיו הטובים, יש בזה דברים בגו אשר אי אפשר לבארם כל כך בפרט בכתב, אך הכלל שכל מי שרוצה לחוס על עצמו, שלא יאבד את עולמו לגמרי ומתגעגע לשוב לשם יתברך, אזי אף על פי שאינו זוכה לשוב כראוי לו אף על פי כן כל מה שיעשה איזה דבר שבקדושה יהיה איך שיהיה בודאי לא יהיה נאבד שום דבר, אפלו אם לא יזכה לתשובה שלמה באמת, חס ושלום, מכל שכן שאף על פי הרב כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בתוך דרכי הקדושה, אזי סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלמה לשם יתברך, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כמבאר כבר כמה פעמים. (הלכות תרומות ומעשרות הלכה ג’ אות ב):

 

אות צא.ג.

 

 

כשהאדם הוא במצר גדול והתאוות והסטרא אחרא מתגברים עליו מאד, עד שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל, בבחינת כל רודפיה השיגוה בין המצרים, עד שנדמה שאפס תקוה, חס ושלום, והוא בעצם דחקו ומצרי נפשו פונה לשם יתברך וצועק עליו יתברך מן המצר, בבחינת מן המצר קראתי יה, אף על פי שמה שפונה עצמו לשם יתברך הוא רק כחוט השערה, אף על פי כן הוא יקר בעיני השם יתברך ונעשה ממצר צמר שהם בחינת שערות דדיקנא קדישא, הינו שנתעוררין ונמשכין עליו כל השלש עשרה מדות של רחמים שהם תליסר תקוני דיקנא קדישא, ששם כולו רחמים וטוב ושם נתהפך הכל לטובה וזכות כידוע, וזה בחינת מה שמבאר בכונות, מן המצר קראתי יה, מצר – אותיות צמר, בחינת תקוני דיקנא וכו’, הינו כנ”ל. וזה בחינת חוט של צמר ביום כפור שהיה מלבין העוונות של כל השנה, בבחינת אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, כי עקר סליחת עוונות ביום כפורים נמשך על ידי בחינה זאת על ידי שהשם יתברך מוצא בישראל אפלו בחוטאים, רחמנא לצלן, כמה וכמה שערות טובות, הינו מה שמנתקין עצמם כמה פעמים מן הרע אל הטוב כחוט השערה על כל פנים שגם זה יקר מאד אצלו יתברך, עד שעל ידי זה מאירין השערות העליונות הקדושות בחינת תקוני דיקנא בחינת צמר שעל ידי זה מחילת כל העוונות כנ”ל [ועין יראה ועבודה אות פ"ט]. (הלכות ראשית הגז הלכה ג’ אות ב’):

 

אות צב.ג.

 

 

מיכאל כהנא רבא מלמד תמיד זכות על ישראל, וכל הזכויות שמוצאין בישראל הוא על ידי בחינת שערות הנ”ל, שעל ידי זה יכולין למצא זכות אפלו בגרוע שבגרועים, כי בכולם נמצאו כמה שערות טובות מה שממשיכין עצמם כמה פעמים מרע לטוב כחוט השערה. ועל ידי מצות נתינת ראשית הגז אל הכהן על ידי זה נתתקן בחינת הצמר בשרשו שהוא בחינת שערות עליונות הנ”ל, ועל ידי זה נמשכין חסדים על ישראל על ידי השערות טובות שנמצא בהם כנ”ל. (שם אות ג’):

 

אות צג.ג.

 

 

כל התוכחות שהשם יתברך מוכיח את ישראל וכל הבזיונות שמבזה אותם לפעמים בדרך בזיון – הכל לטובה גדולה, כדי ללמד עליהם זכות וחסד כדי שישובו אליו באמת. כי לפעמים כשישראל מקלקלין מעשיהם מאד מאד עד שכמעט אין נכר מעט הטוב שבהם מעצם רבוי הפשעים והקלקולים, רחמנא לצלן, ואם ירצה השם יתברך ללמד עליהם זכות על ידי מעט הטוב שבהם יתעוררו המקטרגים, חוס ושלום, וימצאו כנגד זה אלפים פעמים להפך, חס ושלום, אבל השם יתברך חפץ חסד הוא ואף על פי כן הוא רוצה בעמו וחפץ להטות עמהם כלפי חסד, אז בטובו וחכמתו הנפלאה הוא בעצמו מבזה את ישראל בתכלית הבזיון, עד שאומר עליהם שכבר הם אצלו, חס ושלום, כמו כל האומות מאחר שכבר קלקלו כל כך. ותכף שהשם יתברך מהפך הדבר ואומר על ישראל שהם כמו האומות ממש, אזי תכף נתגלה ונתראה על ידי זה דיקא אמתת הנקודות טובות שבהם:

כי בודאי בתחלה לא היה נחשב הטוב שבהם כלל עד שכמעט לא היה נראה כלל, כי בודאי לפי קדושת ישראל בשרשם אזי אפלו אם אין פוגמין כל ימיו רק כחוט השערה אחת הוא גם כן פגם גדול ונורא מאד, כי ישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ומכל מיני פגמים, מכל שכן כשפוגמים, חס ושלום, יותר מחוט השערה, מכל שכן כשהפגמים והחטאים מרובים מאד, רחמנא לצלן, עד שמעט הטוב אינו נכר כלל, בפרט כי גם מעט הטוב עצמו מערב בפסלת הרבה, אז בודאי כשירצה השם יתברך להסתכל על עצם רבוי הפגמים שלהם לפי קדושת ישראל כפי מה שראוי להם להיות אז בודאי כמעט אפס תקוה, חס ושלום. אבל השם יתברך רב חסד ואמת וחפץ בקיום העולם ורק הוא ידע יצרנו והיכן האדם כבוש בזה העולם וכו’, על כן ברחמיו העצומים הוא בעצמו מהפך הדבר לטובת ישראל ומתחיל להשוות אותם לכל האומות, בבחינת הלא כבני כושיים אתם לי וכו’, ותכף כשמדמה ומשוה אותם לשאר האומות, בודאי הכל יודו ויאמרו בפה מלא, שעדין יש חלוק רב ונפלא כרחוק מזרח ממערב בין הגרוע

שבישראל לבין העכו”ם, כי כנגד העכו”ם נמצא תמיד בישראל כמה שערות ונקודות טובות לאלפים ולרבבות, כי אפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה:

נמצא שדיקא על ידי שמדמה ישראל לעכו”ם ולבני כושיים על ידי זה דיקא מתגלה ומאיר לעין כל הזכות והטוב שבהם, כי כנגד העכו”ם בודאי עמך ישראל כולם צדיקים, כי כולנו מניחין טלית ותפלין בכל יום ומתענין ביום כפורים וכו’. ועל כן אחר שאמר הנביא, הלא כבני כושיים וכו’, חוזר ומסים תוך כדי דבור לטובה, כמו שנאמר שם, אפס כי לא השמד אשמיד וכו’ ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו’, כי דיקא על ידי שמהפך הדבר ומדמה ישראל לעכו”ם, חס ושלום, על ידי זה דיקא נתגלה ונתראה כמה וכמה נקודות טובות שיש בהם כנגד העכו”ם ועל ידי זה יבוא משיח ויקים את סוכת דוד הנופלת, כי משיח הוא מבחינת עתיק, בחינת ועד עתיק יומין מטא והוא יודע ללמד זכות על ישראל, למצא כל השערות טובות שבישראל שזה בחינת החסד הרב של בחינת עתיק, וזה גם כן בחינת קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי וכו’, ותכף חוזר ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, הינו כנ”ל, כי דיקא על ידי זה נתגלה עצם מעלתם ותפארתם של ישראל כנגד העמים. (שם אות ד’ ה’):

 

אות צד.ג.

 

 

לפעמים נופל האדם בדעתו כל כך עד שאי אפשר לו להחיות את עצמו בשום דבר כאלו אין בו שום טוב כלל, אזי צריך גם כן להפך הדבר ולהתחיל מצד השני כנ”ל ולחשב במחשבתו, אם כן כפי דעתי אני כולי רע לגמרי ואין בי שום טוב כלל, ואז דיקא מתחיל להרגיש בעצמו הנקודות טובות שנמצאו בו עדין, כי כנגד הגרוע והרע לגמרי בודאי ימצא בעצמו גם בעצם גריעותו כמה וכמה נקודות טובות ועל ידי זה יחיה את עצמו. וכן הוא גם כן לגבי חברו, כי צריך לדון את הכל לכף זכות ולמצא הטוב שיש בחברו, בחינת ועוד מעט ואין רשע, כמבאר בפנים. (שם אות ו’, עין שלום אות כ”ו):

 

אות צה.ג.

 

 

בתחלה היצר הרע מחטיא את האדם על ידי שקרו שמטעה אותו בכמה מיני הטעאות, ואחר כך כשבא על דעתו לשוב, הוא מחליש דעתו ומכניס בלבו, שכבר נסתלק השם יתברך ממנו והוא רחוק כל כך עד שכבר אי אפשר לו לשוב. ובאמת הוא להפך, כי מלכותו בכל משלה אפלו בעשר כתרין דמסאבותא, רחמנא לצלן, וכמו שנאמר: השוכן אתם בתוך טומאותם, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, אפלו כשהם טמאים – שכינה ביניהם, וזה עקר דרך התשובה שעשה משה בארבעים יום האחרונים מאלול עד יום כפורים, שהעקר הוא לידע שהשם יתברך עדין עם כל אחד ואחד אפלו עם הגרוע שבגרועים, בבחינת ואציעה שאול הנך. וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו ומכניס זאת בלבו באמת שזה בחינת האזהרה וידעת היום וכו’, כי ה’ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הינו בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, אזי בודאי יש לו תקוה גדולה, כי כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת כי זה עקר דרך התשובה בחדש אלול, שהוא בחינת הנותן בים דרך וכו’, שזה סוד כונת אלול כמובא בכונות:

והכונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא לידע, שאפלו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת: ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתב על ידי בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, שזה סוד כונת אלול בחינת הדרך הנ”ל, שכל אדם יכול לזכות אליו תמיד בכל מקום שהוא בפרט באלול, אם יאמין בזה באמת ובפשיטות. (הלכות עדות הלכה ה’ אות ט’):

 

אות צו.ג.

 

 

אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה ואת זכריה, אוריה סימן לזכירה, כי כמו שנתקימה נבואת אוריה שהתנבא על החורבן, כן תתקים נבואת זכריה שהתנבא על הגאולה ועל בנין בית המקדש. וזה הענין הוא בכלל, ובפרט גם כן לענין גאולת הנפש של כל אחד מישראל ותקון מעשיו, שזה בחינת בנין בית המקדש בפרט, כי בטבע האדם להאמין בהקלקול, הינו שמאמין שעל ידי מעשיו שאינם הגונים קלקל ופגם הרבה שזה בחינת חורבן בית המקדש, אבל על ידי זה נחלש דעתו מאד עד שנדמה לו שכבר אבדה תקותו ואי אפשר לו לשוב ולתקן מעשיו עוד, וזה רק מעשי בעל דבר כי על ידי זה הוא פוגם בכל פעם ביותר, חס ושלום. ובאמת צריכין לידע ולהאמין, כי כמו שיכולין לקלקל כמו כן יכולין לתקן גם כן ולהיטיב מעשיו ולשוב בתשובה שלמה, עד שיתתקן כל מה שפגם. ואדרבא, מדה טוב מרובה וצריכין אנו להתחזק בכל פעם בבטחון חזק ברב חסדיו ורחמיו יתברך כי סוף כל סוף בודאי נזכה לשוב אל השם באמת ויבנה הבית המקדש, כמו שהבטיחנו על ידי כמה נביאים וצדיקים, כמבאר בפנים. (שם אות יא):

 

אות צז.ג.

 

 

התורה נקראת עדות בחינת שני לוחות העדות, שני דיקא כי צריכין שני עדים שהם כנגד שני הבחינות הנ”ל באות צ”ה, הינו בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה בחינת שמים וארץ, להודיע כי מלכותו בכל משלה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול וכו’, שזה עקר דרך התשובה שנגמר ביום כפורים כנ”ל. וזה בחינת ואעידה בם את השמים ואת הארץ:

ועל כן נתנו שני לוחות העדות ביום כפורים דיקא, כי התורה בחינת שני לוחות העדות הם עדים נאמנים, שמזכירין ומזרזין את האדם בכל פעם לבל יתיאש עצמו מן הרחמים, כי בשביל זה נתנו לוחות העדות ביום כפורים שהוא עת רצון יום מחילה וסליחה יום שנגמר בו הדרך לתשובה כנ”ל, להעיד לישראל אמתת טובו וחסדו יתברך שהתורה הקדושה, לוחות העדות נתנו ביום כפורים על יסוד זה שכולל שני הנקודות הנ”ל. הינו שאף על פי שבודאי צריכין להזהר בנפשו ולשמר את התורה מאד ושלא לפגם אפלו פגם כל שהוא, כי בתנועה קלה פוגם ומקלקל מאד כשנוטה מדרך התורה, חס ושלום, ואדרבא, צריך האדם להיטיב מעשיו בכל פעם ולעלות בכל פעם ממדרגה למדרגה עליונה ביותר, בבחינת אם אסק שמים שם אתה בחינת נקודה העליונה. אף על פי כן כמו שצריכין להאמין בזה, שאם עוברין על דברי תורה פוגמין ומקלקלין מאד וגורמין חורבן גדול בכל העולמות, חס ושלום, כמו כן צריכין להאמין גם כן להפך, שיש בכח האדם לתקן כל מה שפגם, כי עדין השם עמו ואצלו בבחינת ואציעה שאול הנך, בחינת נקודה התחתונה, כי ימינו יתברך פשוטה תמיד לעזרנו לשוב ולקרבנו אליו יתברך על ידי הדרך התשובה שנגמר ביום כפורים, שהוא בעצמו כולל שני הנקודות הנ”ל, שזה עקר דרך התשובה, רק אנו צריכין לשים לבנו לזה ולהאמין בזה בכל עת, וזה בחינת עדות ה’ נאמנה מחכימת פתי:

 

כי באמת התורה הקדושה היא רוצה להחכים אפלו את הפתי, הינו אפלו את מי שכבר נתפתה אחר יצרו ונתעה למקום שנתעה, אף על פי כן התורה מכרזת ומעידה לפניו שאם ישוב מיד, יקבל השם יתברך תשובתו ברצון ויקרבו אליו באהבה גדולה, והתורה בעצמה מעידה לפניו הדרך לתשובה שעל ידי זה יכול גם הפתי להתחכם, רק המניעה הוא מחמת שקשה לו להאמין בעצמו שיכול לתקן עדין, ועל זה קורא הכתוב ומכריז, כי עדות ה’ נאמנה, כי בודאי היא נאמנה מאד בעדותה שמעידה שמלכותו יתברך בכל משלה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כנ”ל, ואם אתה מאמין לעדותה על הפגם והקלקול, חס ושלום, מכל שכן איך אתה צריך להאמין לעדותה על כח התקון, כי בודאי מדה טובה מרובה כנ”ל. וזה גם כן בחינת עדותיך נאמנו מאד וכו’ ה’ לארך ימים, הינו אף על פי שכבר ארכו הימים שאנו מצפים לבנין בית המקדש שהוא שלמות התשובה והתקון ועדין לא נושענו בשלמות, אף על פי כן צריכין עדין להתחזק מאד בתקותנו, כי בודאי עדות ה’ נאמנו מאד כנ”ל. (שם אות ט’ י’ י”א י”ב י”ד):

 

אות צח.ג.

 

 

היצר הרע וחילותיו הם בחינת עדי שקר שמכניסין בלב האדם ההפך מכל הנ”ל, כי הוא המסית הוא המדיח הוא המסטין, כי בתחלה מסית להאדם ומביאו למה שמביאו ואחר כך הוא מסטין ומקטרג עליו למעלה ולמטה, וכמו שהוא מסטין ומקטרג למעלה להרחיק רחמיו יתברך מישראל, חס ושלום, כמו כן הוא מסטין ביותר בלב האדם בעצמו ומחליש דעתו כאלו כבר אפס תקוה, חס ושלום. ועל זה צועק הכתוב, כי קמו בי עדי שקר שהם הסטרא אחרא, שרוצים להעיד בלב האדם הפך מן האמת ולהרחיקו ביותר, חס ושלום, ועל כן נתן לנו השם יתברך תרין סהדין שהם מילה ותפלין או מילה ושבת, כי כל זמן שיש להאדם שני עדים נאמנים הנ”ל הם מעידין ומבטיחין לו בכל עת, שעדין חביבותה גבן מאחר שאנו זוכין עדין לשני עדים קדושים כאלו, ועל ידי זה יש לנו כח לבטל ולהכניע העדי שקר הנ”ל על ידי בחינת הדרך לתשובה שכלול גם כן מבחינת שני עדים נאמנים בחינת לוחות העדות. (שם אות י”ד):

 

אות צט.ג.

 

 

צריך כל אחד מישראל להזהר מאד לבלי ליאש את עצמו בכל הימים הרעים ועתים לרעה העוברים עליו, רק אדרבא, כל מה שמתגברין עליו ימי הרע שהם המדות רעות וכיוצא יותר ויותר, הוא צריך להתגבר ביותר לחפש ולבקש גם בהם, עד שימצא גם בהם אותיות התורה וחיות אלקות המלובש שם. כי באמת אין שום מקום נמוך וירוד בעולם ולא שום יום ועת וזמן בעולם שאין שם דברי תורה וחיות אלקות בהעלם ובצמצום, שמחיה אותו המקום והזמן. ולפעמים מפיל השם יתברך את האדם למקומות כאלו במכוון בשביל נסיון, אם יתגבר שם לחפש ולבקש כראוי את הטוב המלובש בתוך מקום וזמן רע כזה, ואז תהי הירידה שלו תכלית העליה, כמבאר בפנים,. (הלכות הלואה הלכה ה’ אות ה’ ו’):

 

אות ק.ג.

 

 

בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי, רחמנא לצלן, אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרש ולחפש ולחתר בכל עת ולהתגעגע ולכסף ולבקש את שאהבה נפשו, הינו לזכות למצא אותו יתברך, אזי אף על פי שעדין עוברים עליו ימים ושנים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו, אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה וחפוש ועל ידי כל דרישה ודרישה שדורש ומבקש ומחפש למצא כבוד קדושתו יתברך, ועל ידי כל הבטה וגעגוע שמביט ותולה עיניו לרחמיו יתברך ועל ידי כל תנועה ותנועה שפונה אל הקדושה, על ידי כל זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחשת, אף על פי שאחר כך מתגברין עליו בכל פעם, רחמנא לצלן, ואף על פי כן אין יגיעו לריק, חס ושלום, ואין שום תנועה שפונה לקדושה נאבדת, חס ושלום, ואם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר אף אם יעבר עליו מה בודאי סוף כל סוף יזכה למצא אותו יתברך:

ובודאי צריכין לעבר על האדם עדן ועדנים הרבה וכמה ימים ונהרות ותהומות ומימות מחולפין צריכין לעבר עליו, ובכמה מדבריות המלאים נחשים ועקרבים גדולים ונוראים צריך לעבר בהם, עד אשר זוכה להכנס לשערי הקדושה באמת, וזה הדבר אי אפשר לבאר כלל עד היכן האדם צריך להתחזק, אף על פי שכבר זכרנו בזה הרבה בעזרת השם אף על פי כן עדין צריכין למדעי כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאוותיו ובמצודתו כל כך עד שלאיש כמותו אי אפשר עוד לשוב באמת לשם יתברך, כי כבר נלכד ימים ושנים הרבה במה שנלכד עד אשר לא יאמין שוב מני חשך, כך נדמה לכל אחד. ורבנו, זכר צדיק לברכה, היה קורא תגר על זה מאד ואמר בזה הלשון: אהה! לבל תתיאשו עצמכם”, ובלשון אשכנז: “גיוואלד זייט אייך ניט מיאש” ומשך מאד תיבת גיוואלד, כי באמת

הכל יכולין לזכות להתקרב לשם יתברך אפלו על ידי עצה זו לבד, דהינו שיחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך, וסוף כל סוף יתקרבו לשם יתברך על ידי זה, ואז יראו שאין שום תנועה דקדושה נאבדת, חס ושלום. ועל ידי כל תנועה ובקשה שהוא מבקש את כבודו יתברך זוכה לעשות איזה תקון, עד אשר יזכה לעלות בתכלית העליה. (הלכות גבית חוב מהיתומים הלכה ג’ אות י”ז):

 

אות קא.ג.

 

 

ענין מה שאסור ליאש את עצמו לעולם וצריכין להתחזק מאד ברצונות וכסופין חזקים דקדושה ולהאמין, שהרצון בעצמו הוא גם כן טוב ושיכולין על ידי זה לזכות לתשובה שלמה, עד שההתרחקות יהיה תכלית ההתקרבות והירידה יהיה תכלית העליה; [עין רצון אות כ”ז כ”ח כ”ט):

 

אות קב.ג.

 

 

ענין איך שצריכין להתחזק מאד להרבות בתחנונים וצעקות והתבודדות אף על פי שנדמה לו שזה כמו שהוא עוסק בזה ואינו רואה שום פעולה כלל, אף על פי כן על כל פנים הוא בבחינת מחאה נגד הסטרא אחרא שלא תוכל על ידי זה להחזיק בנחלתו, חס ושלום, לעולם, עין התבודדות כ”ט:

 

אות קג.ג.

 

 

האדם יש לו ארבע אמות בכל מקום, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ארבע אמות של אדם קונות לו וכו’, ואלו הארבע אמות הם בחינת ארבע אותיות הויה כמובא, הינו כי בכל אדם יש בו שם הויה ברוך הוא כמובן בזהר הקדוש, ושם השם זה בחינת אור האמת בחינת ה’ אורי, כי אמת ה’ לעולם, כי בכל אדם בכל מקום שהוא אפלו בדיוטא התחתונה בחינת רשות הרבים שיש שם אחיזת החיצונים, אף על פי כן בודאי גם שם יש בו עדין איזה נקודה טובה המושרשת בו וזאת הנקודה היא בחינת שם הויה ברוך הוא המושרש בכל אדם שהוא בחינת אור האמת, ומאור הזה נמשכין ארבע אמות שיש לכל אדם שקונות לו אפלו ברשות הרבים, כי אפלו אם האדם במקומות החיצונים בחינת רשות הרבים גם שם יש לו מקום ואין שום מניעה ובטול בעולם כי גם שם יש לו ארבע אמות שהם נמשכין מבחינת אור האמת, שעל ידי זה רואה כל הפתחים שיש בתוך החשך והסטרא אחרא וזוכה לברר ולהוציא כל הניצוצות הקדושים המושוקעים שם ועל ידי זה קונה כל הקנינים, כמבאר בפנים:

וזה גם כן בחינת ארבע אמות שיש להאדם בשבת גם ברשות הרבים. וכן אפלו היוצא חוץ לתחום יש לו ארבע אמות, כי אלו הארבע אמות הם בחינת רשות היחיד, יחודו של עולם כי הם נמשכין בשרשן משם הויה ברוך הוא, שהוא בחינת אור האמת המאיר להאדם בכל מקום אפלו אם יצא בעוונותיו חוץ לתחום הקדושה, אף על פי כן יש לו מקום גם שם וגם משם יכול לדבק את עצמו ולשוב אליו יתברך. והעקר על ידי שאיך שהוא אף על פי כן ימשך עצמו בכל כחו רק אל נקודת האמת לאמתו ואז יאיר לו האמת בתוך החשך ויזכה לראות הפתח, איך להכנס אל הקדושה וישבר כל המניעות והעכובים והבלבולים הנמשכים מהקלפות, שהם נטורי תרעא העומדין אצל הפתח דקדושה, בבחינת לפתח חטאת רובץ והם מחשיכין עיני האדם כל כך, עד שאינו רואה הפתח ונדמה לו כאלו אין שום פתח לפניו להכנס אל הקדושה, מחמת גדל המניעות

שמשתטחין לפניו. ועל כן עקר התקון והעצה לזה הוא רק אמת כי על ידי שימשיך עצמו אל האמת, יראה שאין שום מניעה כלל, והכל הוא רק באחיזת עינים ויזכה לראות הפתח דקדושה ולהכנס שם לבטח. וזה בחינת ארבע אמות שנותנין לו להאדם לפני הפתח לפרק שם משאו, כמבאר בפנים. (הלכות חלוקת שותפות הלכה ד’ אות ג’ ד’ ה’ ו’:

 

אות קד.ג.

 

 

לפעמים האדם נכנס לעבודת השם ומתחיל לעלות מדרגא לדרגא, ופתאם נדמה לו, שהוא נתרחק מהקדושה מאד לבחינת קצוי ארץ וים רחוקים. כי רואה שחוזרין ועולין על מחשבתו מחשבות ותאוות והרהורים וכו’ מה שלא עלו על מחשבתו זה כמה ימים או שנים. אל יפל לב האדם עליו על ידי זה, כי לפעמים זהו לתכלית שלמות טובתו, כי מחמת שכבר הגיע למדרגה כזו שהוא בסמוך אל הקדושה ממש ורוצה לכנס לפנימיות הקדושה, על כן אי אפשר לו להכנס לשם עד שיחזר וילך דרך המקומות הפגומים, שהיה שם בתחלה ויתקן מה שפגם ויחזר ויברר ויעלה כל הניצוצות הקדושים שהורידם לשם על ידי עוונותיו. ואז נעשה מזה תקונים גדולים בבחינת קטרת ואז יזכה להכנס לפנימיות הקדושה ממש. כי זה עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך, כשמעלין הניצוצות הקדושים מעמקי הקלפות, ויכול להיות כשנתרחק האדם ביותר ואף על פי כן הוא ממשיך עצמו אל השם יתברך בכל פעם, שיקבל השם יתברך ממנו נחת רוח גדול מאד, כי מאחר שהוא במקומות הרחוקים מאד וממשיך עצמו משם לשם יתברך, אזי בכל תנועה ותנועה ובכל המשכה והמשכה הוא גורם שעשועים גדולים לשם יתברך, ואם יהיה חזק בדעתו למשך את עצמו תמיד אל השם יתברך יהיה איך שיהיה אזי סוף כל סוף יחמל עליו השם יתברך ויכנס על ידי זה דיקא לפנים ממש לתוך בית הקדושה עין פנים. (שם הלכה ה’ אות ו’ ח’, עין יראה אות קכ”ג):

 

אות קה.ג.

 

 

העקר הוא האמת כי בודאי אם יסתכל על האמת לאמתו בודאי יחתר להשם יתברך עד שישוב אליו באמת, כי אף על פי כן מה יהיה בסופו, וסוף כל סוף יהיה מוכרח להתתקן על ידי ענשים קשים ומרים, על כן הלא טוב לו שישוב מיד. כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל, כמבאר אצלנו כמה פעמים, כי כל הנפילות והיאושים של העולם הוא רק מחמת הרחוק מאמת שמטעה את עצמו לומר שאינו יכול עוד לשוב, כמו שכתוב:

לא יאמין שוב מני חשך, שאינו מאמין שאפשר עדין לשוב מני חשך וכל זה מחמת השקר, כי הוא מבקש לעצמו עלילה לפטר עצמו מעבודת השם יתברך. כי כל אדם בטבעו יש לו רע המונעו מעבודת השם וצריך לסבל צער ויגיעות גדולות לשבר זה הרע, ועל כן הוא מבקש בכל פעם לפרש עצמו מעבודת השם מחמת הרע שבטבעו:

אך אף על פי כן אוי לו מיצרו אוי לו מיוצרו, כי אימת הדין עליו, מה יעשה ליום פקודה. אך כשרואה שמתחיל כמה פעמים למשך עצמו קצת להתקרב לשם יתברך ואינו יכול לעמד בשום נסיון קל, אזי מוצא לעצמו תרוץ לומר, מה אעשה, באמת הייתי רוצה לשוב לשם יתברך, אבל יצרי מתגבר עלי בכל פעם ומה כחי כי איחל עוד, כי כבר נתפסתי בגלות גדול עד שאי אפשר לשוב עוד, חס ושלום. אבל באמת כל זה הוא פתוי היצר הרע והסתת הבעל דבר מעצם הרע שבטבעו שרוצה לפטר עצמו ולפרש מהשם יתברך על ידי דחיה וטעות זה. ובאמת הוא מטעה את עצמו, כי סוף כל סוף מה יהיה בסופו, כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם כל פועלי און. ובודאי יהיה מוכרח לתן דין וחשבון לפני השם יתברך ולא יותרו לו דבר אחד, ואם יש לו רק דעת כל שהוא ראוי לו לבלי להניח להטעות את עצמו, כי באמת אין שום יאוש כלל ואיך שהוא צריך לו לחתר ולבקש הצלה ומנוס מעמקי שאול תחתיות ומתחתיו. ואם הוא רואה שאף על פי שהוא חותר ימים ושנים לשם יתברך ועדין לא שב מטעותו, אף על פי כן יהיה עקשן גדול מאד ויאחז בעבודת השם יתברך בדרך עקשנות, כמבאר במקומות אחרים, ויתלה עיניו למרום תמיד איך להנצל מעתה על כל פנים ממה שהוא

צריך להנצל כל אחד לפי בחינתו:

וראוי להאדם הבר דעת שיהיה מרוצה, שאפלו אם לא יפעל בכל טרחו ויגיעתו שמתיגע בעבודת השם ואינו עולה בידו בשלמות, רק שעל ידי זה יזכה על כל פנים להנצל פעם אחת בכל ימי חייו מפגם אחד מעברה אחת או מהרהור ותאוה אחת וכיוצא, הינו שזוכה על ידי עבודתו ותפלתו והתבודדות שלו וכו’ שעל ידי זה יש לו עברה אחת פחותה מחשבון עוונותיו מאשר היה לו אם לא היה חותר ומתפלל להנצל מהם, גם זה די לו. כי סוף כל סוף לא יהיה נשאר מכל עמל ויגיעת האדם בעולם הזה כי אם מה שזכה לפעמים להנצל מרע ועברות ולחטף לפעמים איזה מצוות ודבר טוב. ואי אפשר להאריך בזה, עד היכן צריכין להתחזק תמיד בהשתוקקות לשם יתברך ולא יניח את הרצון לעולם. והעקר הוא האמת, כי מי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומסתכל על האמת שלא יאבד עולמו הנצחי, בודאי ישוב אל השם מכל מקום שהוא כי אמת ה’ לעולם. (הלכות שלוחין הלכה ג’):

 

אות קו.ג.

 

 

כשאדם רוצה להתקרב לשם יתברך ולשוב בתשובה צריך שיעברו עליו אלפים ורבבות ירידות בלי שעור, וצריך שיהיה גבור חזק לחזק לבבו בכל פעם לבלי להניח את מקומו משום ירידה שבעולם, וכל אלו העליות וירידות שעוברין על כל אחד מישראל הם בחינת כלליות המלחמות והצרות שעברו על כלליות ישראל מימות עולם, כמבאר בפנים [עין גלות וגאולה אות י"ח]. והעקר הוא התחזקות לחזק את עצמו תמיד אף אם הוא כמו שהוא להאמין באמונה שלמה, שאין שום ירידה בעולם, כי בכל מקום יכולין למצא את השם יתברך, בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, כי אפלו כשנופל לשאול תחתיות, רחמנא לצלן, אף על פי כן צריך לחזק את עצמו תמיד ולבלי ליאש את עצמו לעולם, כי גם שם השם יתברך נמצא בחינת ואציעה שאול הנך. וזה עקר הכלל בעבודת השם והיסוד שהכל תלוי בו לבלי לפל בדעתו לעולם, אף אם יעבר עליו מה. וכל הצדיקים שהיו מימות עולם שזכו למה שזכו – אשרי להם אשרי חלקם, כולם לא באו לשלמותם כי אם על ידי בחינה זו על ידי שלא היו מיאשין עצמן לעולם, כי גם עליהם עברו ירידות ונפילות הרבה, רק שהם התחזקו עצמן בכל פעם אף על פי שעבר עליהם מה שעבר. ועל ידי התחזקות שלהם (שקורין דער האלטין זיך) זכו למה שזכו – אשרי להם. (הלכות אונאה הלכה ג’ א):

 

אות קז.ג.

 

 

עקר ההתחזקות שיזכה להשאר קים על מעמדו לעולם ולאחז עצמו בשם יתברך תמיד בכל הנפילות והירידות שבעולם ואפלו בשאול תחתיות, חס ושלום, לא יתיאש בשום אפן בעולם הוא על ידי תפלה, כי עקר התשובה הוא תפלה, כמבאר בפנים. (שם אות ב’ ועין התבודדות אות ל”ב ל”ג ל”ד ל”ה):

 

אות קח.ג.

 

 

מבאר בדברינו כמה פעמים שהחסדים מתחדשים בכל בקר, כמו שכתוב: חדשים לבקרים וכו’, מכל שכן בכל שבוע ובכל חדש ובכל שנה, מכל שכן בכל דור ודור. כי סוף כל סוף, חסדו יתברך יתגבר עלינו ויביא לנו משיח צדקנו, וכל מה שקרוב יותר לביאת המשיח, השם יתברך ממשיך עלינו חסדו הגדול ביותר, בבחינת ועושה חסד למשיחו, כי משיח ימשיך החסדים בשלמות, ועל ידי אלו החסדים יש לנו תקוה תמיד להתקרב אליו יתברך אפלו הגרוע שבגרועים. אך כל אלו החסדים הגדולים שהוא יתברך רוצה להמשיך עלינו בכל עת אין מי שידע מהם בשלמות כי אם הצדיק האמת, וכל מי שמקרב אליו הוא מודיע לו רחמיו וטובו הגדול יתברך שהם עד אין חקר, אשר על ידי זה יכול כל אחד להכין את עצמו מעתה על כל פנים לקבל האוצר מתנת חנם של השם יתברך. והעקר על ידי אמונה ורצון שידע האמת באמונה שלמה על מה אתי להאי עלמא ויתחזק ברצונות חזקים תמיד לשוב אליו יתברך, ויחתר בכל כחו להתקרב לצדיקים וכשרים שיודעים לחזקו וליעצו בעצות נכונות ואמתיות, עד אשר יזכה לשוב אל השם וירחמהו וכו’. (הלכות מתנה הלכה ד’ אות ח’ עין יראה אות קל”ב):

 

אות קט.ג.

 

 

בודאי צריך לעבר על האדם כמה וכמה עליות וירידות, כי אי אפשר לעלות מדרגא לדרגא כי אם על ידי הירידה שקדם העליה ואז הירידה היא תכלית העליה, אך אף על פי כן יש הרבה שנפלו על ידי הירידות שעברו עליהם, ועל כן צריך שתדע, שצריכין התחזקות הרבה ועקשנות גדול בלי שעור שכל זה הוא בחינת עזות דקדושה, שצריכין קדם שזוכין להכנס אל מדור הקדושה, בבחינת נהלת בעזך אל נוה קדשך. ועקר הכח של ההתחזקות צריכין לקבל מהצדיקים הגבוהים במעלה מאד, שזכו לבחינת תורת השם ותפלת השם ממש ששם החסד והצדקה עד אין סוף, בחינת חסדי ה’ כי לא תמנו שזה החסד ממשיכין ביותר בראש השנה, כמבאר בפנים:

ובאמת אי אפשר להבין ולהשיג כלל החסד והצדקה הנמשך משם, כי הוא בחינת תפלת השם, שהשם יתברך בעצמו כביכול מתפלל על זה להמשיך ולגלות החסד הנפלא הנעלם הזה. ובזה יכולין להתחזק הכל בכל עת מאחר שמאמין בדברי רבותינו, זכרונם לברכה, שגלו לנו שיש תפלת השם, שהשם יתברך בעצמו כביכול מתפלל, יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי וכו’ ושם החסד והצדקה עד אין קץ והוא בחינת סתרי נסתרות גבוהים מאד שאי אפשר להשיגם, כי אם גדולי הצדיקים המובחרים שזכו לזה והם יכולים לעורר ולהמשיך עלינו החסד והצדקה הנפלאים הנ”ל. ובכחם יכולין הכל להתחזק ולהתגבר בעזות דקדושה ולשוב אל השם. (שם הלכה ה’ אות ו’ עין יראה אות קל”ד):

 

אות קי.ג.

 

 

עקר בריאת האדם וירידתו לעולם הגשמי הזה המלא קלפות והסתות וכו’ הוא כדי שיוכל להוציא החסדים הנעלמים מאד מהעלם אל הגלוי שזה עקר גדולתו יתברך, כי מדת החסד נקרא גדולה וכל מה שמוציאין, חסדו מהעלם אל הגלוי נתגלה גדולתו יתברך יותר. וזה בעצמו גם כן הענין של בחינת ירידה תכלית העליה, כי על ידי שמחזק עצמו גם בעת הירידה על ידי האמונה בעצם חסדיו יתברך עד אין קץ ותכלית, על ידי זה מוציא החסדים הנעלמים אל הגלוי שזה עקר גדולתו יתברך, ועל ידי זה זוכה לעלות בעליה גדולה ולהשיג השגה יתרה בגדולתו יתברך. וזה גם כן בחינת במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמד, כי על ידיהם נתגלה גדולת חסדו וטובו יתברך ביותר. (שם אות ט”ו):

 

אות קיא.ג.

 

 

אי אפשר לילך בדרך צדקה וחסד חנם לבד כי אם כן לא יעשה כלום, חס ושלום, רק אדרבא, יעשה מה שלבו חפץ, חס ושלום, ויסמך על חסדי ה’ ואין זה דרך התורה הקדושה. אבל גם לילך בדרך משפט לבד גם כן אי אפשר, כי אין העולם מתקים על פי מדת הדין לבד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, וכמו שרואין בחוש שהרבה נפלו ונתרחקו על ידי רבוי המשפט והדין יותר מדי שהחמירו על עצמן הרבה עד שאמרו בלבבם שאפס תקותם, חס ושלום, לפי רבוי עוונותיהם וקלקוליהם ופגמיהם העצומים. ואם כי אמת שפגמו וקלקלו הרבה, אף על פי כן צריכין לבטח בחסדי השם ורחמיו, שאינם כלים לעולם שעדין עדין יש תקוה בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל ימי חייו אפלו אם הוא כמו שהוא, כי חסדי השם לא תמנו וכו’:

ועל זה אמר שלמה, אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, אם רשעת מעט אל תרשע הרבה, ואפלו אם כבר הרשיע הרבה, חס ושלום, אף על פי כן לא יוסיף וירשיע עוד הרבה ביותר, וכל מה שממעט קצת מלהרשיע בודאי הוא טובתו לנצח, וגם על ידי זה יוכל לזכות בסוף לשוב לשם יתברך בשלמות, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות. ומה כשאדם פוגם או עובר עברה, חס ושלום, השם יתברך משגיח ומסתכל על כל פרט ופרט, כמו שכתוב: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וכתיב, ממכון שבתו השגיח וכו’ המבין אל כל מעשיהם, מכל שכן וכל שכן במדה טובה שבודאי אין שום תנועה טובה נאבדת לעולם:

 

ועל כן מי שרוצה לסמך רק על החסד חנם ויפרק על לגמרי, חס ושלום, זה בחינת קלפת ישמעאל שיצא מאברהם שהיתה עקר מדתו חסד וצדקה. וכן להפך, מי שנופל מחמת רבוי המשפט והדין והחומרות יתרות והמרות שחרות שמכביד על עצמו, זה בחינת קלפת עשו שיצא מיצחק שמדתו דין ומשפט, ועל כן שאל את אביו האיך מעשרין תבן ומלח, חומרות יתרות הנ”ל, כי חומרות יתרות הם גם כן פגם גדול לפעמים וכמבאר במקום אחר. ועקר השלמות הוא כשנכלל משפט וצדקה ביחד שזה בחינת יעקב בחינת משפט וצדקה ביעקב וכו’ ועל כן היתה מטתו של יעקב שלמה ועין פנים. (שם אות ל”ז ל”ח):

 

 

אות קיב.ג.

 

 

ענין התחזקות בעבודת השם על ידי שידע האדם היטב, כי אין לו כי אם אותו העת והרגע שהוא עומד בה עכשו ולא יחשב כלל משעה לחברתה, [עין יראה וכו' אות קל"ה קל"ו קל"ז]:

 

אות קיג.ג.

 

 

כל זמן שאין האדם מיאש את עצמו מלחפש אחר אבדותיו הרבים ברצונות וכסופין טובים וגעגועים חזקים לשם יתברך, אז יש לו תקוה עדין שיחזירו לו אבדותיו בשלמות, [עין רצון אות ל"ח]:

 

אות קיד.ג.

 

 

אסור ליאש עצמו, חס ושלום, אף אם תעה כשה אובד, כי אין שום יאוש בעולם כלל בבחינת ואציעה שאול הנך, וזה עקר התשובה כמבאר בפנים, וזה בחינת מצות השבת אבדה קדם יאוש דיקא. (הלכות אבדה ומציאה הלכה ב’ אות ב’):

 

אות קטו.ג.

 

 

צריך האדם לחזק את עצמו להתקרב לשם יתברך תמיד מכל מה שיעבר עליו בגוף ונפש וממון. כי יש מי שמטעה את עצמו, שאינו יכול להתקרב לשם יתברך מחמת רבוי היסורין והתלאות ודחקות הפרנסה שעובר עליו. ואם יסתכל בעין האמת יראה, שכל היסורים העוברים עליו הם בחסד גדול ולא באו עליו לרחק אותו על ידי זה מהשם יתברך, חס ושלום, רק אדרבא, לקרב אותו ביותר ולעוררו בתשובה ולפדותו על ידי זה מענשים קשים, רחמנא לצלן, ומדינה של גיהנם ולזכות לעולם הבא. ובפרט שבתוך הצרה והיסורים בעצמן יכולין למצא בהם הרחבות גדולות, בחינת בצר הרחבת לי, וכמבאר במקום אחר:

וכן יש מי שמטעה את עצמו שאינו יכול להתקרב לשם יתברך מחמת עצם רבוי פגמיו שנתרחק על ידם מאד מהשם יתברך. וכבר מבאר בדברינו הרבה שאסור לאדם ליאש עצמו, חס ושלום, כי אפלו אם הוא כמו שהוא אף על פי כן עדין יכול לחטף תורה ומצוות ולזכות לחלק טוב לעולם הבא. וצריך לחזק את עצמו מאד בהנקודות טובות שמוצא בעצמו עדין וידע ויאמין, כי עדין יש לו תקוה לשוב לשם יתברך באמת. ואם יאמר האמת שהיסורים בחסדים גדולים וגם יש בי נקודות טובות עדין, אך אף על פי כן מה אעשה שרבוי הפגמים והקלקולים גברו עלי כל כך, עד שקשה לי לסבל גם מעט היסורים וכן עצם הקטנות וחלישת הדעת שיש בלבי מרבוי פגמי וקלקולי. אף על פי כן על ידי שיחזק את עצמו ויסתכל על החסדים וההרחבות וכן על הנקודות טובות על ידי זה יוכל על כל פנים לחזק לבבו לשפך שיחו ותפלתו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים הרבה, עד שיושיעו השם יתברך בשלמות ויציל אותו מכל היסורים וימחל לו על כל עוונותיו ויזכהו לתשובה שלמה. (הלכות פריקה וטעינה הלכה ד’ אות י”ג):

 

אות קטז.ג.

 

 

צריך כל אחד אפלו אם נפל ונתרחק כמו שהוא, אף על פי כן צריך להתגבר לחטף איזה טוב בכל עת וללמד על כל פנים מעט בכל יום ויום איזה הלכות מהלכות התורה, ולהטות אזנו היטב לשמע ולדבק עצמו בקול השם הגדול והנורא הקורא בלב האדם בכל יום ובכל עת שישוב אליו יתברך, וצריך כל אדם להטות אזניו ולבו לשמע בקול השם שעל כל פנים יהיו לו רצונות חזקים וכסופין גדולים לשם יתברך שזה יקר מאד. והעקר לשמח בכל עז ולברך ולהודות ולהלל לשם יתברך בכל עת על החסד הנפלא והנורא שעשה עמנו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו חמדה גנוזה אשר היא חיינו וכו’:

וזה עקר ברכת התורה שהאדם צריך להזהר בה מאד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, הינו להודות ולברך לשם יתברך בכל עת על מעט דמעט הנקודות טובות שיש בו עדין מהתורה הקדושה. ועקר כל החורבן וגלות ישראל היה רק בשביל זה, שלא קימו ככל הנ”ל, שזה בחינת על מה אבדה הארץ וכו’ על עזבם את תורתי, הינו שעזבוה לגמרי ולא נזהרו לחטף על כל פנים מעט למוד התורה בכל יום, וזה ולא שמעו בקולי, הינו שלא הטו את אזנם לשמע בקול השם הקורא בלבם בכל עת. ועקר ולא הלכו בה ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, שלא ברכו בתורה תחלה, הינו כנ”ל, וזהו ולא הלכו בה דיקא, כי זה הלוך ודרך נפלא מאד להתקרב עצמו לשם יתברך מכל

מיני נפילות וירידות שבעולם על ידי בחינת ברכת התורה, הינו לברך להשם יתברך בכל עת על נעימת חלקנו וגורלנו שזכינו לתורה קדושה כזאת. ואיך שהוא איך שהוא אף על פי כן אנו זוכין בכל יום לחטף איזה ניצוצות ונקודות טובות מהתורה הקדושה. ובזה יש לנו לשמח נפשנו מאד ולחזק לבבנו בשם יתברך, ואם היו הולכים גם אז בדרך זה לא היו באים לידי נפילות כאלו, רחמנא לצלן, שהיה בבית ראשון גלוי עריות ועבודה זרה וכו’, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ולא היו להם צרות כאלה וגלויות וכו’. ועתה כל תקותנו לשוב לארצנו ולבית מקדשנו הוא רק על ידי זה, כי לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא, ועקר התשובה הוא רק על ידי זה. (שם אות ל”ה):

 

אות קיז.ג.

 

 

יש סודות כאלו שעל ידיהם יכולין להתקרב לשם יתברך אפלו הרחוקים ביותר וזה בחינת הסודות שמגלין הצדיקים הגדולים בסוד ובלחש והכל רק בשביל תקון העולם, כדי שיתקרבו כל הרחוקים לעבודתו יתברך. ומה שאומרים דברים אלו בסוד ובלחש הוא סוד מה שאומרים, ברוך כבוד מלכותו לעולם ועד בחשאי ובלחש דיקא, עין פנים. ומי שמאמין באמת בסוד השם אשר ליראיו, יש לו תקוה תמיד לצאת מרשת זו טמנו לו, וזה בחינת: סוד ה’ ליראיו וכו’ עיני תמיד אל ה’ כי הוא יוציא מרשת רגלי. (הלכות הפקר ונכסי הגר הלכה ד’ אות כ”ב):

 

אות קיח.ג.

 

 

מבאר בכונות, שבפסח וספירה מוכרחין לקבל המחין שלא כסדר, דהינו שמקבלין המחין דגדלות קדם המחין דקטנות, ועין שם בענין השנויים הנפלאים שיש בימים האלו מיום אל יום בענין המשכת המחין הנ”ל. ומבאר שם שמה שמוכרחין לקבל המחין אז שלא כסדר הוא מחמת גדל אחיזת הסטרא אחרא שהוא זוהמת מצרים שנאחזת אז בהם עדין, שמחמת זה ההכרח לקבל המחין שלא כסדר. והנה אף על פי ששם מבאר, שאין מקבלין המחין שלא כסדר רק בימים הללו מחמת הנ”ל. אבל תמיד מקבלין המחין כסדר. אף על פי כן ממילא מובן שכל זה לענין המשכת המחין בכלל שנעשה על ידי העבודה של כלל ישראל, אבל בפרטיות כל זמן שהאדם אינו נקי מעוונותיו וצריך לשוב בתשובה שזה בחינת יציאת מצרים בפרטיות, אזי הוא צריך גם בשאר ימות השנה לקבל המחין שלא כסדר כפי בחינת יציאתו ממצרים, דהינו מזוהמת עוונותיו:

וכלל כל המשכת המחין והחכמה והשכל הוא לדעת ולהכיר אותו יתברך ולהתקרב אליו שזה עקר התכלית. ובכל יום ויום יש חכמה ושכל מיוחד שזה עקר הטוב שבכל יום ויום והוא עקר אור היום והשמש שמאיר בכל יום, רק כל יומא אית לה גדר מלבר דלא יעול כל בר נש להאי טוב, כגון חשוכא דכסיא לנהורא כמבאר בזהר הקדוש, שזה בחינת קלפה הקודמת לפרי, שזה בחינת כלל כל הסבות והמארעות שעוברין על כל אדם בכל יום, והתפשטות והשתטחות הבלבולים שמתגברין על האדם בכל יום, עד שבכל פעם נדמה לו, שבזה היום אי אפשר לו לעבד את השם יתברך ורוצה לדחות את עצמו מיום אל יום בעבודת השם, וזה אסור גדול, כי צריך להתגבר ולהשתדל בכל יום ויום לשבר הגדרים והמניעות שמתגברין עליו ולמצא הטוב שבזה היום דיקא ולהמשיך המחין והשכל המיוחד לזה היום דיקא, ולהכיר אותו יתברך על ידי זה כפי בחינת אותו היום דיקא כמבאר כל זה בפנים באריכות. (עין יראה אות קמ”ג פסח וספירה אות קנ”ז קנ”ח):

 

והנה כפי המשכת המחין שצריך לקבל בכל יום בפרטיות כמו כן זה לעומת זה מתגברין ומשתטחין כנגדו בחינת הגדרים והמסכים והמניעות שיש על הטוב שבכל יום ויום, כי כפי השנויים הגדולים שיש בין המחין הקדושים, כמו כן יש שנויים רבים לאין מספר בענין הגדרים והמחצות שיש על כל יום ויום, ומזה נמשכין כל מיני הדחיות והבלבולים שבאין על האדם בכל יום. ועל כן אל יפל לב האדם עליו אם רואה, שבימים הקודמים התפלל קצת בכונה והיה לו איזה ניחא קצת מן הבלבולים וכו’ ועכשו מתגברין עליו הבלבולים והמניעות ביותר, כי יכול להיות שהימים הראשונים היו בבחינת המשכת המחין דגדלות אצלו, ששם אין אחיזת החיצונים שהם המניעות והבלבולים כל כך, ועכשו צריך לקבל גם בחינת מחין דקטנות ולפעמים הם בחינת קטנות דקטנות, ששם הסטרא אחרא נאחזת ביותר ועל כן נדמה לו שקשה לעמד כנגד המניעות והעכובים שבזה היום. אבל באמת צריך להאמין, שבודאי גם בזה היום יש בו טוב, רק שצריכין לשבר הגדר שכפי אותו היום כדי לזכות לזה הטוב שבזה היום דיקא כנ”ל:

ועל כן צריכין לחזק את עצמו בכל יום ויום כפי אותו היום, ואם לפעמים משתטחים כנגדו מאד עד שאי אפשר לו בשום אפן להתפלל כראוי, אף על פי כן צריך לידע ולהאמין, שגם היום הזה הוא יום והוא מנוי וספור בימי חייו, ועל כן אם אי אפשר לו בשום אפן להתפלל כראוי באותו היום ישתדל לעשות בו עבודה אחרת, לומר שאר תחנות ובקשות בכונה ושיחה בינו לבין קונו או ללמד יותר או לעסק במצוות וגמילות חסדים. כי רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, וברוך השם יש לנו במה להחיות עצמנו בכל יום בכמה מיני למודי התורה הקדושה ובכמה מיני מצוות וכו’. והעקר שישתדל שלא יטעה, חס ושלום, שהיום הזה בטל והולך, כי צריך לחשב בכל יום שאין לו כי אם אותו היום לבד בבחינת היום אם בקולו תשמעו. (הלכות פקדון ד’ אות ה’ ו’ ז’ ח):

 

אות קיט.ג.

 

 

אף על פי שצריך האדם להזדרז בעבודתו יתברך ולפרע חובת כל יום ויום בזמנו דיקא בעבודת השם, אף על פי כן צריך גם כן להתחזק מאד להמתין ולצפות לישועת השם אף על פי שהוא רואה, שעדין הוא רחוק לגמרי מעבודת השם, אף על פי כן לא ירפה ידיו, חס ושלום, מלהוחיל ולהמתין לישועת השם תמיד ועל ידי זה דיקא יזכה לשלמות ישועתו; [עין כל זה יראה אות קמ"ד פסח וספירה אות ק"ס]:

 

אות קכ.ג.

 

 

ענין מה שעקר שלמות אמונת חכמים הוא להתחזק כל כך עד שיאמין גם בעצמו כי בגדל כח צדקתם של הצדיקי אמת יעלו גם אותו מעלה מעלה, ולעת עתה גם ההתקרבות בעצמו שמתקרב אליהם ומאמין בהם הוא טוב ויקר מאד. ועקר האמונה הוא במה שאין מבינים בשכל כידוע, וכמו כן גם בענין זה אף על פי שלפי שכלו וידיעתו הוא רחוק עדין מאד מהשם יתברך, אף על פי כן צריך להאמין באמונה כי בודאי גם מעט נקודותיו הטובים יקרים מאד בעיני השם יתברך [עין אמונה אות קנ"ה]:

 

אות קכא.ג.

 

 

ענין מה שאין שום יאוש בעולם כלל, והשם יתברך מצמצם עצמו מאין סוף עד אין תכלית ומרמז להאדם רמזים להתקרב לעבודתו יתברך לכל אדם, כפי הראוי לו עכשו במקומו ושעתו, ועל ידי זה יכולין לזכר את השם יתברך תמיד בכל מקום ובכל זמן ובכל המדרגות שבעולם [עין יראה וכו' אות קנ"ה]:

 

אות קכב.ג.

 

 

ענין מה שעל ידי התורה הקדושה אנחנו ישראל מקושרין בו יתברך תמיד והתורה הקדושה היא יורדת אפלו בעמקי תהום לעורר אפלו את הפחות שבפחותים לשם יתברך, ועל ידי עסק התורה יכולין הכל להתקרב אליו יתברך אפלו אלו שכבר נשקעו בתוך סטרא דמותא, חס ושלום, ודברי תורה אינם מקבלים טומאה לעולם, רק אדרבא, מעלין את האדם מטומאה לטהרה [עין תורה אות ק"ב]:

 

אות קכג.ג.

 

 

שרש הבעל דבר והסטרא אחרא הינו שרש השתלשלות יניקתם הוא מבחינת תחלת הצמצום של חלל הפנוי שהשם יתברך, כביכול, העלים והסתיר אור חכמתו בשביל הבחירה. וההעלמה וההסתרה הוא, כביכול, כמו בחינת גנבה, כי באמת לאמתו יש שם השם יתברך, רק שהוא מעלים ומסתיר עצמו, כביכול, בשביל הנסיון והבחירה, בבחינת אתה אל מסתתר, וכעין שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, שאמר הקיסר אלקיכם גנב הוא, והשיב לו שהוא לטובה וכמבאר שם המשל. ומשם שרש הגנבה והערמות והמרמות של הבעל דבר שהוא ראש לכל הגנבים ובא על האדם בערמה ובמרמה גדולה, כמו שכתוב: יארב במסתר וכו’ יארב לחטף עני וכו’. ועל כן עקר התקון על ידי אמת על ידי שיודעים שבכל מקום נסתר השם יתברך אפלו בתוך תוקף התגברות החשך של היצר הרע וחילותיו, אף על פי כן גם שם יכולין להמשיך על עצמו אור האמת, עד שיאיר לו לצאת מתוך החשך והאפלה ולהתגבר על מה שצריך להתגבר, כי גם החלל הפנוי מלא מאלקותו יתברך. ועל כן כשימשיך עצמו אל האמת לאמתו אז בודאי אין חשך ואין צלמות להסתר שם, כי גם חשך לא יחשיך ממך וכתיב, כי אשב בחשך ה’ אור לי. ואז לא די שיזכה לצאת מתוך החשך אף גם יזכה להוציא כל הטוב שהיה כבוש בהם מכבר. וכל מה שהחשך מתגבר עליו ביותר ידע, שצריך להתגבר ביותר להמשיך עצמו אל האמת, ואז יזכה להוציא על ידי זה הטוב הכבוש בהם יותר ויותר, שזה בחינת מה שהגנב כשנמצא הגנבה בידו משלם כפל ואם טבחו או מכרו אז משלם ארבעה וחמשה, כמבאר בפנים [ועין אמת אות ע"ז ע"ח]. (הלכות גנבה הלכה ה’ אות ט’ י’):

 

אות קכד.ג.

 

 

עקר קדושת ישראל בכל יום הוא ציצית ותפלין שהם בחינת אור האמת, כמבאר בפנים, והם בחינת שור ושה. ולפעמים מתגברת הסטרא אחרא כל כך עד שגונב, חס ושלום, גם בחינת השור ושה וטבחו או מכרו שמטיל פגם או מבטלו לגמרי, חס ושלום, אפלו מעקר קדושתו שהוא ציצית ותפלין. והוא גם הוא צריך להתגבר לבלי ליאש עצמו ולמשך עצמו מעתה על כל פנים אל האמת לאמתו, ולדרש ולחתר לשוב אל השם יתברך באמת. כי סוף כל סוף מה יהיה ממנו, ויחפש ויבקש וידרש מעתה על כל פנים אחר תכליתו הנצחי, עד שיעזר לו השם יתברך שימצא הגנב ואז יוציא ממנו בכפלי כפלים, בבחינת תשלומי ארבעה וחמשה הנ”ל (שם אות טו). ועין עוד התחזקות גדול ממה שיכולין הכל להתקרב לשם יתברך על ידי אור האמת שמאיר גם בעצם חשכת לילה, שזה בחינת תפלת ערבית בלילה שאז אין זמן ציצית ותפלין, [עין אמת אות פ']:

 

אות קכה.ג.

 

 

כל זמן שהאדם מחזק את עצמו באמונה שלמה וכו’ אז יש לו תקוה לעולם [עין אמונה אות קע"ג]:

 

אות קכו.ג.

 

 

אף על פי שכל הרוצה לגשת אל הקדש מוכרח לעורר מטה עז של עבודתו, הינו הכח וזכות של נקודותיו הטובים בפרט הכח וזכות של צדיקי אמת החוסה בהם, אין זה רק בשביל להכניע הרע שבו, הינו מחמת שהבעל דבר בא לבלבל אותו גם ממעט עבודתו ולהחליש דעתו מרבוי קלקוליו ופגמיו המרובים, על כן מוכרח לחפש בעצמו איזה נקודות טובות בכדי להחיות ולחזק את עצמו, בבחינות ועוד מעט ואין רשע וכו’, כמבאר במקום אחר. אבל לפני השם יתברך יעמד כדל וכרש וישפך לבו כמים ורק ברחמים ובתחנונים ולא יתלה בשום זכות כלל וגם לא ידחק את השעה כלל וכו’. וזה בחינת מה שנאמר בדוד, עדינו העצני, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, כשיוצא למלחמה מתקשה עצמו כעץ וכשהיה עוסק בדברי תורה מעדן עצמו כתולעת. (עין כל זה בתלמוד תורה אות ק”ד):

 

אות קכז.ג.

 

 

באור הרבה בענין מה שאי אפשר לדחק את השעה אפלו בענין ההתקרבות אל הקדושה, רק צריכין להמתין הרבה ולצפות לישועת השם, עד שיזכה לפרש שיחתו היטב לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים, עד שיזכה לקבל דבורים חמים כגחלי אש ואחר כך צריכין להמתין עוד הרבה, עד שיתמלא בקשתו ועד שיתקרב לשם יתברך בשלמות. ואף על פי כן גם בתוך זמן ההמתנה והשהיה אסור לשכח ולהסיח דעתו מן ההשתוקקות והכסופין והגעגועים אליו יתברך [עין התבודדות אות מז, יראה אות קס"ד, פסח וספירה קס"ה קס"ו]:

 

אות קכח.ג.

 

 

צריך כל אדם לידע, שחוט השערה יקר מאד מאד והוא תלוי בכל עת בחוט השערה. שיכול האדם לקלקל הרבה על ידי חוט השערה, חס ושלום, ומכל שכן שיכול לתקן הרבה על ידי חוט השערה, כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, כי חוט השערה בקדושה יקר מאד מאד. והשם יתברך ברחמיו זכה אותנו במצוות רבות בכל יום וכל אחד מישראל מושך את עצמו מהרע אל הטוב בכל יום ויום, כי הולך מביתו ומעסקיו לבית הכנסת ומניח טלית ותפלין ומתפלל וכו’, ובודאי נמצא בכל זה כמה וכמה נקודות טובות שהם בחינת שערות קדושות שהם יקרים אצלו יתברך מאד מאד:

וכן אפלו בעניני תאוות והרהורים שמתגברים על האדם בכל יום, ובודאי מי שהוא איש כשר קצת יש לו יסורים גדולים מזה ומתגבר בכל עת נגד המחשבות והרהורים. וכל תנועה שמנתק את עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאד מאד, כי הוא ידע יצרנו וכו’, ויודע איך היצר הרע מתגבר על כל אחד ואחד, ועל כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה אפלו היא כשערה ממש מה שהאדם מושך את עצמו מהסטרא אחרא אל הקדושה:

כי האדם בעולם העשיה שהוא מלא קלפות והם כרוכים אחר האדם מאד מאד, ולולי הקדוש ברוך הוא עוזרו היה נופל בידו, חס ושלום, על כן צריך כל אדם להשכיל על דרכיו בכל עת לשמר עצמו מאד שלא תתחיל מחשבתו לצאת חוץ מהגבול דקדושה, חס ושלום, אפלו כחוט השערה. כי על ידי פגם כחוט השערה שנוטה מן הדרך הטוב, חס ושלום, יכול להטות הרבה לדרכים נבוכים, וכאשר יודע כל אחד בנפשו, שעקר קלקוליו ופגמיו וחטאיו, רחמנא לצלן, כולם התחילו מחוט השערה על ידי שלא היה נזהר בתחלה לשמר מחשבתו היטב ונמשך אחר המסית מעט מעט, רחמנא לצלן, כמו שכתוב: הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, וכמו שאמרו רבותינו,

זכרונם לברכה, היום אומר לו עשה כך וכו’. וכפי התגברות היצר הרע על האדם היה, חס ושלום, אפס תקוה, אך מדה טובה מרובה כי חוט השערה דקדושה יקר מאד מאד ועל כן צריך האדם לידע גם ההפך, שכשמתגברים עליו מאד ונדמה לו שכבר נתעה כל כך עד שאי אפשר לו לעמד נגדם, צריך לידע ולהאמין שכל תנועה ותנועה שינתק וימשיך את עצמו מהם אפלו כחוט השערה הוא יקר מאד בעיניו יתברך בלי שעור, ואלו השערות יתלקטו יחד ברבות הימים ויזכה על ידם להשגת אלקות שנמשך על ידי צמצומים קדושים שהם בחינת שערות שהם נעשים על ידי בחינת השערות הנ”ל, הינו על ידי שאיש הישראלי מושך את עצמו מרע לטוב בכל פעם שעקרו תלוי בחוט השערה, כי אפלו צדיקים גדולים תלויים בכל עת בחוט השערה, בבחינת וסביביו נשערה מאד, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה. (הלכות נזיקין הלכה ד’ אות ג’ ועין צדיק אות ע”ד):

 

אות קכט.ג.

 

 

עקר היהדות תלוי בהתחזקות שהוא בחינת עזות דקדושה, שכל מי שמחזק את עצמו בכל פעם אפלו כחוט השערה, כמו כן הוא נכנס בגבול הקדושה בבחינת נהלת בעזך אל נוה קדשך, ויתקרב יותר אל תורה ותפלה ולצדיקי אמת. וכל מה שזוכה לתורה ולתפלה יותר, כמו כן זוכה לעזות דקדושה והתחזקות גדול ביותר וכן חוזר חלילה, עד שיכול על ידי זה לבוא למדרגות גדולות בעבודת השם, אם יזכה לחזק ולאמץ את עצמו תמיד בכל עת ולהיות עז כנמר בכל הבחינות. הן שיהיה לו עזות דקדושה כנגד גופו המגושם שהוא עז פנים ביותר בעניני התאוות, והן שיהיה לו עזות דקדושה כנגד כל מיני העזי פנים שבדור שהם כלל כל המונעים והמסיתים והמדיחים אותו מדרך האמת לאמתו, וכן גם להפך, חס ושלום, שעל ידי חלישות הדעת כל שהוא יכול לפל בדעתו, ועל ידי זה יתרחק מתורה ותפלה וכמו כן נחלש דעתו יותר, חס ושלום, וכן חוזר חלילה עד שהרבה נפלו על ידי זה לגמרי. ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו’, כי עקר התגברותו הוא להחליש לב האדם בתחבולותיו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו בכל יום לחזק לבנו בכמה מיני התחזקות, שחזקו אותנו הצדיקי אמת בתורתם ושיחתם הנפלאות והנוראות והעמוקות מאד מאד כבר היה מה שהיה, חס ושלום. ועל כן עקר הסולם לעלות מדרגא לדרגא בעבודת השם הוא רק על ידי התחזקות ועזות דקדושה כנ”ל. (הלכות מעקה ושמירת נפש הלכה ד’ אות ב’ ג’):

 

אות קל.ג.

 

 

בכל פעם שרוצין לעלות מדרגא לדרגא בודאי ההכרח שיהיה ירידה קדם העליה ואז בודאי האדם בסכנה גדולה ויש עליו מלחמות גדולות וצריך להתחזק הרבה הרבה, עד שיבטל המסך המבדיל והחשך שקדם לאור שהוא בחינת הירידה שקדם לעליה, עד שתתהפך הירידה לעליה, וזה עבודת הצדיקים והכשרים כל ימי חייהם, כי על כל אדם שבעולם עובר כל זה, כי אפלו מי שהוא במדרגה פחותה מאד מאד ואפלו אם עבר מה שעבר וגם עתה הוא כמו שהוא, אף על פי כן בכל עת שמתעורר באיזה תנועה קלה להתקרב לאיזה דבר שבקדושה אזי לפי בחינתו יש לו תכף עליות וירידות הרבה כפי התעוררותו להתקרב לשם יתברך. כי אפלו מי שהוא בתוך הארץ ממש אפלו בשאול תחתיות ומתחתיו, רחמנא לצלן, גם משם כשמתעוררין לעלות משם גם שם יש בודאי כמה וכמה מדרגות בלי שעור:

כמו למשל בגשמיות כשם שיש מדרגות רבות מבית לעליה ומעליה לעליה, וכל שכן אם ישער בדעתו כמה מדרגות יש מארץ לשמים מכל שכן משמים למעלה ולמעלה למעלה, כמו כן תוך גוף עבי הארץ בודאי יש שם כמה וכמה מדרגות, אם ישער בדעתו בורות ומחלות בעמקי הארץ הרבה, בודאי אם רוצה לעלות משם מעמקי הבורות והמחלות בודאי ההכרח, שילך ויעלה מדרגא לדרגא, ואזי כשרוצה לעלות ממדרגתו לאיזה מעלה ומדרגה גבוהה ממנה קצת אף שגם זו המדרגה עדין בתוך עמק הארץ הרבה, אף על פי כן אזי משתטחין כנגדו הרבה בכל פעם:

 

ועל כן יש לאדם מלחמות גדולות ומניעות רבות בכל פעם שרוצה לגשת לאיזה עבודה של קדש. ולפעמים מעצם המלחמה הוא נכשל לפעמים ואינו עומד בנסיון חוס ושלום, ואז צריך להתחיל מחדש. על כן צריכין התחזקות גדול ועצום מאד בכל פעם בכל יום ובכל עת, לרחם על עצמו ולחשב על תכליתו וסופו בכל פעם, כי סוף כל סוף מה יהיה ממנו, ואיך שיהיה ואיך שיהיה הוא מחויב ומשועבד ללחם מלחמת השם בכל מה שיוכל. כי היגיעה בעצמה מה שמתיגע וחותר על כל פנים בכל פעם לצאת ולעלות מפחיתות מדרגתו זה גם כן יקר מאד מאד בעיני השם יתברך. ואם יתיגע ויחתר ויתפלל בכל יום לשם יתברך, שיוציאהו ממקומות אלו שנפל בהם, בודאי יהיה אחריתו לטובה כי סוף כל סוף יתהפך הכל לטובה וכל הירידות יתהפכו לעליות גדולות בבחינת ירידה תכלית העליה. (שם ב’ ה):

 

אות קלא.ג.

 

 

מי שחס על חייו האמתיים הנצחיים, אזי כל מה שרואה שהסטרא אחרא שהם בחינת היכלי התמורות מתגברים ומתפשטים ומשתטחים כנגדו יותר ויותר. כמו כן הוא מתגבר ומתאמץ ומזדרז יותר להתקרב לשם יתברך, מחמת שרואה שרוצים לדחותו לגמרי, חס ושלום, וזה בחינת התרחקות תכלית ההתקרבות ירידה תכלית העליה. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה, ממרא הוא בחינת היכלי התמורות שהתגברו והשתטחו כנגדו ועל ידי זה דיקא נתיעץ למול את לבבו בשלמות. (הלכות אישות הלכה ד’ אות י”ט):

 

אות קלב.ג.

 

 

כשרוצה האדם לכנס אל הקדושה, אזי מתגברין ומתפשטין כנגדו הסטרא אחרא שהם היכלי התמורות מאד, וכל מה שהוא סמוך יותר לפתח הקדושה, מתגברין ומתפשטין כנגדו מאד מאד עד שיש הרבה שכבר היו אצל הפתח וחזרו, רחמנא לצלן, מחמת שלא ידעו שכבר הם אצל הפתח או מחמת שמשתטחין כנגדו מאד מאד עד שקשה לו לשברם. אבל האיש הכשר באמת הוא יושב וממתין ומתעכב ימים הרבה אצל פתח הקדושה, ואף על פי שבתוך זמן זה שהוא מתעכב אצל הפתח ומקוה ומיחל להכנס לפנים, מתגבר עליו חמימות היצר הרע מאד, אף על פי כן הוא עושה את שלו ויושב וממתין אצל פתח הקדושה ואינו רוצה לשוב לאחוריו בשום אפן, וזה בחינת והוא יושב פתח האהל, ישיבה מלשון עכבה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, וכחם היום מרמז על התגברות חמימות היצר הרע, אף על פי כן הוא אינו רוצה להטעות את עצמו וחושב על תכליתו הנצחי באמת ואינו שב לאחור בשום אפן יהיה איך שיהיה, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל פתח הקדושה ימים רבים כמה שיהיה. ואף על פי שאין מניחין אותו להכנס לתוך הפתח, וחם היום שהוא חמימות היצר הרע לוהט אותו מאד אף על פי כן הוא אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל פתח האהל של הצדיקים והכשרים עד יורוחם מן השמים. וזהו גם כן בחינת ויהושוע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, כמבאר בפנים. (שם אות הנ”ל):

 

אות קלג.ג.

 

 

עקר המתקת כל הצמצומים והדינים הוא על ידי הושכל ויש לכל צמצום בחינת שכל פרטי, שעל ידי זה הושכל דיקא נמתק זה הצמצום. אך יש בחינת שכל הכולל בחינת חכמה עלאה ששם נמתקים כל הצמצומים והדינים, אך אי אפשר לקבל משם כי אם על ידי רבוי הספרים של התורה הקדושה וכמבאר בפנים:

וזה בחינת מה שעקר התחברות איש ואשה שהם בחינת שכל וצמצום הוא על ידי ספר כתובה או קדושי שטר. וכן הפרוד שביניהם הוא גם כן על ידי ספר כריתות דיקא, כי בין החבור ובין הפרוד אי אפשר עד שיעלו לשם לבחינת שכל הכולל הנ”ל שמקבלין משם על ידי בחינת ספר. ומזה בא מה שלפעמים יש קטטות ומריבות בין איש לאשתו, עד שבאין אצל הרב לסדר להם גט. ואז דיקא מתרצין ומתפיסין זה עם זה ונתחזק ביותר האהבה והקשר שביניהם, וזה מחמת שנמשך עליהם הארה מהמתקת הושכל הכולל ששם נמתקין כל הדינים וכל המחלקת שבעולם. אך מחמת שעל פי רב אין להם כח לקבל משם ההמתקה בשלמות על כן נגמר הגט כי אין להם כח להמתיק המחלקת שביניהם בשלמות, רק אדרבא, עולין לשם לבטל הקשר והחבור בשרשו העליון שזה בחינת הגט. (עין זווגים וכו’ אות כ”ז כ”ח):

אבל השם יתברך חפץ חסד וכבר בחר בנו מכל העמים במעמד הר סיני שנקרא יום חתונתו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ביום חתונתו זה מתן תורה וכבר נשבע לאבותינו ולנו שלא לרחק אותנו לעולם, חס ושלום. על כן מה שהשם יתברך מזכיר עלינו כמה פעמים לשונות של התרחקות ופרוד כביכול, אין כונתו כי אם בשביל התקרבות כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, משל למלך שהיה לו כעס עם אשתו ושלח אחר הסופר לכתב לה גט ובתוך כך נתפיס עמה אמר לסופר, צא וכפל לה כתובתה. הינו כנ”ל כי ההתרחקות והפרוד, חס ושלום, לבטל הקשר שיש ביניהם מכבר אי אפשר כי אם כשעולין עד בחינת חכמה עלאה בחינת שכל הכולל, והשם יתברך מלא רחמים ותכף כשעולין לשם, אזי תכף נכמרין רחמיו יתברך ואזי נתהפך הדבר ולא מבעיא שאינו מבטל הקשר שם, חס ושלום, אדרבא, ממשיך משם הארה

גדולה לבטל כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, וכל הכעסים וכל הקפדות שהיה לו על ישראל מעולם בכלל ובפרט הכל ממתיק ומבטל על ידי הבחינה חכמה עלאה, שנתעורר להמשיך הארה משם בשביל פרוד וספר כריתות, חס ושלום. כי עכשו נתהפך הדבר עד שאדרבא, נמשך משם המתקה גדולה שזה בחינת מה שאמר לסופר, צא וכפל לה כתובתה, הינו שנמשך הארה גדולה משם בשביל חזוק ההתחברות ואהבה ושלום. וזהו בחינת התרחקות תכלית ההתקרבות, כי כל עקר כונתו יתברך מה שכביכול, קרא הסופר לכתב הגט, הינו מה שהזכיר שם התרחקות, חס ושלום, כל כונתו היא לטובה גדולה בשביל התקרבות כנ”ל. וזה בחינת והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, במקום דיקא כי דיקא במקום ההתרחקות בחינת גט שרצה לכתב, חס ושלום, ולהמשיך הארה משכל הכולל בשביל פרוד והתרחקות, חס ושלום, כביכול, ובמקום הזה דיקא יתהפך ויומשך משם המתקה לכל עד שיאמר להם בני אל חי, כי משם דיקא נמשך כל ההמתקות שבעולם כנ”ל. (הלכות גטין הלכה ג’ אות ג’ ועין גם כן תורה אות קי”ב):

 

אות קלד.ג.

 

 

 

בתקף הגלות בתקף הירידה של נפש מישראל כשנופל מאד, חס ושלום, לסטרא דמסאבא אז דיקא אינו יכול לקבל חיות משום קדושה פרטית כי אם מבחינת הקדושה העליונה מאד, שהיא יכולה להתעלם ולהסתתר גם במקומות הטמאים לגמרי ולהחיות הנופלים לשם, חס ושלום, בבחינת ועברתי בארץ מצרים וכו’ אני ולא מלאך כידוע. ועל כן באמת לפעמים הירידה היא תכלית העליה, כי מאחר שעל כל פנים באמת מקבלין בעת הירידה והגלות מהקדושה העליונה מאד, על כן אין שום יאוש בעולם כלל, כי מכל המקומות הרעים והטמאים שבעולם יכולין לחזר אליו יתברך. כי אדרבא, שם דיקא מלובש ונסתר ונעלם קדושה עליונה מאד, ועל כן אם יזכר אדם זאת בתקף ירידתו ונפילתו ויאמין זאת באמונה שלמה, שדיקא במקומו מסתיר עצמו השם יתברך בעצמו להחיותו ומרמז לו רמזים מרחוק לשוב אליו בשב ואל תעשה לבד, אז בודאי יכול לזכות להתקרב אליו יתברך מכל מקום שהוא ולהפך הירידה לעליה, וכמבאר במקום אחר, דהינו שיזכה לתשובה שלמה שהוא בחינת יום כפורים, שאז עולין לשם לבחינת הקדושה העליונה הנ”ל בתכלית העליה. כי על ידי התשובה שלמה ראויים לעלות לשם ולקבל משם שפע גדול ורב טוב לבית ישראל ולהמתיק כל הצמצומים והדינים עד שעוונות נתהפכין לזכויות. (שם אות כ”א כ”ב):