ורמז לנו מדבריו הקדושים אשר כל ענינו שבא לזה העולם הוא רק בשביל לתקן כל הנפשות הנפולות שהם בחינת מקומות המטונפים. ופעם אחת אמר, כמה וכו’ היו מונחים ברפש וכו’ ואני הוצאתים משם, וכן אמר עוד פעם אחת על עצמו, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר וכו’. וכן כל יסוריו שסבל בעולם הזה וגם כל התגברות ההעלמה שנעלם אורו הקדוש מהעולם, עד שיש רבים שלא זכו להנות מאורו הקדוש הוא רק בשביל זה, כמו שכתב במכתבו הנדפס בספר “חיי מוהר”ן” בזו הלשון:

ידעתי גם ידעתי, שגם העסק שעסקתי עמכם להוציא אתכם משני הס”ם [הסמך מ"ם] הן על כל אלה עיניו לטש ושניו חרק עלי. בכן אהובי, אחי ורעי חזקו ואמצו וכו’ ולא יהיה לריק יגעי ושמרו תורת משה עבד ה’, כאשר למדתי אתכם וכו’ עין שם:

והנה ביותר מעל כל תלמידיו הקדושים תמך ידו על תלמידו הקדוש הרב הצדיק רבי נתן, זכר צדיק לברכה, בעל המחבר ספרי “לקוטי הלכות” הקדושים וספרי “לקוטי תפלות”, ונתן מהודו עליו וסמך את ידו עליו להכניס דעתו הקדושה בכל מיני דבורים המשיבים את הנפש בכל הנופלים והיורדים שיחזקו עצמם ולא יתיאשו בשום אפן:

והנה עתה בעקבא דמשיחא בעת התפשטות החשך הנורא מאד כפול ומכופל תהו בהו וחשך וכו’ ממש, אשר גם נביאינו הראשונים, זכרונם לברכה, ראו כן תמהו איך יוכלו בני ישראל הקדושים להתחזק ביראת השם בתוך החשכות הזה. וברוך השם אשר הקדים רפואה למכתנו ושלח לנו מושיע ורב, נ’חל נ’ובע מ’קור ח’כמה הוא אדוננו מורנו ורבנו הקדוש, זכר צדיק לברכה, אשר הוא ותלמידיו הקדושים הודיעו לנו רב רחמיו וחסדיו עד אין חקר. אך דבריהם הקדושים בהתחזקותם העצומה מפוזרים בדרושים הקדושים שבספרי “לקוטי מוהר”ן” ובספרי “לקוטי הלכות” ולא כל אחד ימצא בהם מבוקשו בנקל. לזאת לקט וקבץ מורנו הרב הצדיק רבי נתן, זכר צדיק לברכה, הספר הקדוש “לקוטי עצות” באותיות וענינים ויוכל המעין למצא שם גם דברי התחזקותו הגדול הנובעים מספריו הקדושים. ואחריו קם הרב הקדוש מטשערין, זכר צדיק לברכה, ולקט וקבץ הספר “לקוטי עצות” חדש באותיות וענינים כל העצות הקדושות המפוזרים בספרי “לקוטי הלכות” הקדושים:

ויוכל המעין למצא שם גם דברי ההתחזקות הנובעים מספרי “לקוטי הלכות” הקדושים. וראה ראינו אשר עתה בתקף החשכות בעקבא דמשיחא, שיש רבים מישראל שנכספים מאד לעבודת השם אך נדמה להם כי אפס תקותם חלילה. לזאת נתעוררנו לקבץ אל מקום אחד דברי ההתחזקות שנדפסו בספרי הקדושים “לקוטי עצות” מהדורא קמא ובתרא, ובספר הקדוש “לקוטי עצות” חדש להדפיסם בקונטרס הקטן הזה, למען יוכל כל איש להשיב נפשו השוקקה לדבר השם וידע, אשר עדין לא אבדה תקותו חלילה. וקראנו שם הקונטרס הזה “משיבת נפש” כי כולו הוא אמרות השם אמרות טהורות מזוקקות שבעתים, להחיות ולהשיב כל הנשמות הנפולות בבחינת שבעה משיבי טעם, עד שיהיה בבחינת שבע יפל צדיק וקם, כמובן מזה במאמר “תקעו אמונה” (“לקוטי מוהר”ן” חלק ב’ סימן ה’). וכן נזכה לקימם באמת, עד שנזכה לשוב בתשובה שלמה ולשוב לארצנו בביאת משיחנו במהרה בימינו אמן:

אות א.

מי שרוצה לשוב להשם יתברך, צריך להיות בקי בהלכה מאד, שלא יפיל ולא ירחק אותו שום דבר בעולם בין בעליה ובין בירידה. ובכל מה שיעבר עליו יחזק את עצמו (שקורין דער האלטין זיך) ויקים אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, שגם בשאול תחתיות יכולין לקרב את עצמו להשם יתברך, כי גם שם הוא יתברך נמצא, בבחינת ואציעה שאול הנך (“לקוטי מוהר”ן” ח”א סימן ו’) עין תשובה אות י’ וזו לשונו שם: כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצו בקי בשוב שזהו בחינת עיל ונפיק, בחינת: “אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך”. הינו מי שרוצה לשוב להשם יתברך, צריך לחגר מתניו שיתחזק עצמו בדרכי השם תמיד בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, הינו בין שיזכה לאיזה עליה לאיזה מדרגה גדולה או קטנה, אף על פי כן אל יעמד שם ולא יסתפק עצמו בזה וצריך שיהיה בקי בזה מאד, לידע ולהאמין שהוא צריך לילך יותר ויותר וכו’ שזהו בחינת בקי ברצא וכו’:

וכן להפך, שאפלו אם יפל, חס ושלום, למקום שיפל, אפלו בשאול תחתיות, חס ושלום, גם שם אל יתיאש את עצמו לעולם בשום אפן יהיה איך שיהיה, רק יחפש ויבקש את השם יתברך ויחזק עצמו בכל מקום שהוא ובכל מה שיוכל. כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם משם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת:

“ואציעה שאול הנך” בחינת בקי בשוב, כי אי אפשר לזכות לתשובה כי אם כשבקי שתי בקיאויות אלו. ובאמת היא בקיאות גדול מאד שיזכה לידע, שצריכין ליגע עצמו ולטרח בעבודת השם תמיד ולצפות בכל עת להגיע למדרגה גבוהה יותר. ואף על פי כן אל יפל משום דבר ואפלו אם יהיה איך שיהיה, חס ושלום, אף על פי כן אל יפל בדעתו כלל ויקים ואציעה שאול הנך כנ”ל. וכשיש לו שתי בקיאויות אלו אזי הוא הולך בדרכי התשובה, ואז ימין השם פשוטה לקבל תשובתו וזוכה לכבוד השם ונעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא – אשרי לו. (שם):

אות ב.

עקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא הוא שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו ובזה נתיקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה. על כן אין לאדם ליאש עצמו מלהתקרב לעבודת השם מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע, חס ושלום. כי אדרבא, ממנו דיקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר כנ”ל. אבל עקר התקרבות הרחוקים להשם יתברך הוא על ידי צדיקי הדור. (שם י):

אות ג.

החברים המווקרבים לצדיקי אמת ואוחזים את עצמו בהם, ראוי שיחזקו זה את זה ויעוררו זה את זה. ועקר ההתחזקות הוא בגדל כח הצדיק האמת שהוא גדול כל כך, עד שיכול להעלות גם נפשו הפגומה ביותר ולא יצאה עדין מחל אל הקדש אפלו כחוט השערה, גם אותו יכול הצדיק להעלות ולחדשו לטובה בגדל כחו וזה עקר ההתחזקות של כל אחד. כי אפלו הגרוע שבגרועים יהיה מי שיהיה אפלו אם עכשו עובר עליו מה שעובר כל זמן שאוחז את עצמו בצדיק האמת יש לו תקוה טובה ונפלאה לנצח. גם צריכין שכל אחד יחזק את חברו ויעוררו זה את זה ויחזקו זה את זה בעבודתו יתברך, ויזכיר כל אחד את חברו כל העצות טובות שיודעים ומבינים כל אחד כפי מה שקבלו מרבם. (שם י”ג):

אות ד.

צריך לדעת, שהשם יתברך מתפאר אפלו עם הקל שבקלים שבישראל אפלו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו יש בו התפארות פרטי שהשם יתברך מתפאר עמו. על כן אסור לאדם ליאש עצמו מהשם יתברך אפלו אם קלקל ופגם הרבה מאד, חוס ושלום, כי עדין לא פסק חביבות השם יתברך ממנו כנ”ל ועל כן עדין יכול לשוב לשם. והעקר הוא על ידי אנשי אמת שהם יכולים למצא גם הטוב וההתפארות שיש אפלו בהגרוע שבגרועים ולהשיב הכל לשם יתברך. (שם י”ג):

אות ה.

כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קדם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה. ומזה יכול כל אדם להבין כמה הוא צריך להתחזק בעבודת השם ולא יפל לעולם בדעתו מכל הנפילות והירידות שבעולם כי אם יתאמץ ויתחזק לבלי להסתכל על זה בשום אפן שבעולם אפלו אם יעבר עליו מה, יזכה לבסוף שיתהפכו כל הירידות לעליות גדולות, כי הירידה היא תכלית העליה. ויש בזה הרבה לדבר כי כל אחד שנפל למקום שנפל נדמה לו שעליו אינם נאמרים דברים האלה כי נדמה לו שעליו אינם נאמרים רק לגדולים במעלה העולים בכל פעם מדרגא לדרגא אבל באמת תדע ותאמין, כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים, כי השם יתברך טוב לכל תמיד. (שם כ”ב):

אות ו.

כל אדם שבעולם אפלו מי שהוא במדרגה התחתונה מאד ואפלו אם הוא בתוך הארץ ממש עם כל זה כשרוצה לכנס בעבודת השם, בודאי צריך שילך ויעלה מדרגא לדרגא. ובכל פעם ופעם שיוצא מדרגא לדרגא כפי בחינתו, אזי מתגברים עליו מחדש הקלפות שהם התאוות והדמיונות והמחשבות והבלבולים והמניעות ומתפשטים כנגדו בכל פעם מאד ואינם מניחים אותו לכנס לשערי קדושה. ובזה טועים החסידים הכשרים הרבה, כשרואים שפתאם מתגברים עליו תאוות ובלבולים ומניעות ונדמה לו שנפל ממדרגתו מחמת שבזמן הקדם לא היו אלו התאוות והבלבולים מתגברים עליו כל כך והיו נחים קצת על כן הוא סובר שנפל, חס ושלום. אבל באמת אין זה נפילה כלל רק שזה מחמת שצריך לעלות מדרגא לדרגא לפי בחינתו, ומחמת זה מתגברים עליו מחדש בהתגברות גדול יותר כל התאוות והבלבולים והמניעות והעקמימות שבלב וכו’, וצריך בכל פעם ופעם להתחזק את עצמו הרבה ולבלי לפל מזה בדעתו כלל, עד שיתגבר עליהם וישבר אותם מחדש. (שם כ”ד):

אות ז.

והעצה לזה – לתן צדקה לעניים הגונים, כי עקר גדולת הבורא יתברך נתגלה על ידי צדקה שנותנים לעני הגון שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מתגדל ומתפאר ועל ידי זה יזכה להכניע הקלפות שהם המניעות והבלבולים וכו’ שמתגברים בכל דרגא ודרגא כנ”ל. (שם):

אות ח.

עוד עצה לזה, שישמח את עצמו ויגיל וישיש בנקודתו הטובה במה שזכה להיות מזרע ישראל ולהתקרב לאנשי אמת המוליכין ומדריכין אותו בדרך האמת, אשר על ידי זה איך שיהיה יש לו תקוה טובה לנצח ועל ידי השמחה הזאת הוא משבר הקלפות שהם המניעות וכו’ שבכל דרגא. (שם):

אות ט.

כשמתחזק ומשבר המניעות וכו’ וכל פעם עולה למדרגה השניה הגבוהה יותר לפי בחינתו, בזה עושה טובה גם לחברו שהוא עומד באותה המדרגה שהוא נכנס בה עתה, כי חברו יוצא ממנה ועולה למדרגה יותר עליונה, כי אי אפשר לשני בני אדם שיעמדו במדרגה אחת וזה בחינת הרמה (שקורין הייבין), מה שאחד מרים ומגביה את חברו, הינו כנזכר לעיל (שם):

כשרואה אדם שבאים על מחשבתו הרהורי זנות והוא משבר תאותו ומסיח דעתו מהם, זהו עקר תשובתו ותקונו על פגם הברית שפגם מקדם, כל אחד כפי ענינו כי זהו בחינת תשובת המשקל ממש. על כן אל יפל בדעתו כשרואה שמתגברין עליו הרהורים רעים ומגונים מאד, כי אדרבא, זה דיקא תקונו ותשובתו כי דיקא על ידי זה שבאים עליו אלו ההרהורים והוא מתגבר עליהם על ידי זה דיקא הוא עקר תקונו ותשובתו כנ”ל ובזה הוא מוציא ניצוצי הקדושה שנפלו על ידי פגם הברית וכו’. (שם כ”ז):

אות י.

צריך לדעת, שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מנה ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ואפלו מי שעוסק במשא ומתן בגויים לא יוכל להתנצל ולומר אי אפשי לעבד את השם יתברך מחמת עביות וגשמיות שנופל תמיד עליו מחמת העסק שעוסק תמיד עמהם, כי בכל הדברים גשמיים ובכל לשונות הגויים יכול למצא בהם אלקותו, כי בלא אלקותו אין להם שום חיות וקיום כלל רק כל מה שהמדרגה יותר תחתונה אזי אלקותו שם בצמצום גדול ומלובש במלבושים יותר. (שם ל”ג):

אות יא.

גלל כן צריך שתדע, שאפלו אם אתה משוקע במדור הקלפות ואתה במדרגה תחתונה מאד עד שנדמה לך שאי אפשר עוד להתקרב אליו יתברך, מחמת שנתרחקת מאד ממנו אף על פי כן תדע, שאפלו במקומך גם כן שם תוכל למצא אלקותו ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, כי לא רחוקה היא ממך, אלא שבמקומך שם רבו הלבושים. (שם):

אות יב.

יש שעברו עברות כל כך עד שנפלו בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה ומחמת זה נדמה להם, שאין להם עוד תקוה, חס ושלום, כי עבר ושנה נעשה לו כהתר זה בחינת הסתרה אחת, אבל כשעבר יותר, חס ושלום, אזי השם יתברך נסתר ממנו בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה, ואזי קשה מאד למצא אותו יתברך, אבל בבחינת עסק התורה יכולין לעורר גם אותו ולהודיעו מהשם יתברך, שיש לו תקוה גם כן עד שישוב אל האמת ויתקרב לשם יתברך, כי באמת בכח הצדיקי אמת יכולים להתקרב לשם יתברך תמיד בכל עת איך שהם בכל מקום שהם. (שם נ”ו):

אות יג.

במקומות הנמוכים מאד ורחוקים מאד מהשם יתברך שם דיקא מלובש חיות גבוה מאד בבחינת סתרי תורה, על כן מי שנפל מאד, חס ושלום, צריך שידע זאת ששם במקומו דיקא יכול להתקרב לשם יתברך ביותר כי שם דיקא נעלם חיות גבוה מאד וכשיזכה לשוב אל השם, יתגלה על ידו דיקא תורה גבוהה, דהינו סתרי תורה. (שם):

אות יד.

אם מתעורר אדם לתשובה אזי כשרוצה לכנס בעבודת השם ולנסע לצדיק, מתגבר עליו בכל פעם יצר הרע יותר גדול, על כן צריך בכל פעם התגברות ביותר והתחזקות חדש נגד היצר הרע החדש שמתגבר עליו בכל פעם ומזה בא מה שלפעמים כשנתעורר האדם לנסע לאנשי אמת, יש לו תשוקה גדולה ואחר כך כשמתחיל לנסע נחלש חשקו, ולפעמים כשבא לצדיק בעצמו נופל מתשוקתו לגמרי – כל זה נמשך מבחינה הנזכר לעיל, כי תכף כשנתעורר לנסע לצדיק האמת אזי המית יצרו הרע שהיה לו בתחלה ואחר כך כשרוצה לנסע, נתהוה לו יצר הרע חדש חזק מבתחלה, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. על כן מי שרוצה לקרב את עצמו לשם יתברך באמת צריך התחזקות חדש בכל פעם נגד היצר הרע החדש שמתחדש עליו בכל פעם. (שם ע”ב):

אות טו.

כי יש כמה בחינות ביצר הרע והרב העולם – היצר הרע שלהם הוא נמוך ומגושם מאד, רוח שטות ממש. ומי שיש לו דעת צח כל שהוא ומשער בלבו קצת את גדולת הבורא יתברך, בודאי היצר הרע הזה הוא אצלו שטות גדול ושגעון ואפלו נסיון של תאות נאוף הוא אצלו שטות ואין צריך שום התגברות נגדו, רק שיש לו יצר הרע אחר גבוה מזה הרבה, אבל זה היצר הרע של רב העולם הוא שטות גדול באמת למי שהוא רק בעל שכל אמת לבד. (שם):

אות טז.

ויש שהיצר הרע שלהם הוא בחינת קלפה דקה וזה היצר הרע אין מגרין אלא באיש חיל גדול במעלה קצת, אבל עדין אין זה היצר הרע של הצדיקים אמתיים, כי היצר הרע שלהם הוא מלאך הקדוש ממש. (שם):

אות יז.

גם בענין ההתקרבות עצמו לשם יתברך יש יצר הרע גדול, הינו שלפעמים רבוי ההתלהבות חוץ מהמדה הוא מהיצר הרע, וזה בחינת: “פן יהרסו לעלות אל ה’”, וצריכין לבקש רחמים להנצל גם מזה. (שם):

אות יח.

מי שיש עליו דינים, חס ושלום, ויש לו איזה צרה, רחמנא לצלן, צריך לראות להתגבר ולהתחזק אז ביותר להנצל מהיצר הרע, כי אז מתגבר עליו היצר הרע ביותר, כי עקר שרש היצר הרע הוא גבורות ודינים, רחמנא לצלן (שם):

אות יט.

גם עצבות מזיק מאד ונותן כח ליצר הרע, על כן צריך להתגבר מאד לשמח את נפשו בכל דרכי העצות המבארים במקומם, כי עקר ההתחזקות הוא על ידי שמחה וחדוה, כמו שכתוב: כי חדות ה’ היא מעוזכם. (שם):

אות כ.

ההתרחקות הוא תחלת ההתקרבות, הינו כשאדם רוצה להתקרב לשם יתברך אזי על פי רב באים עליו דינים ויסורים ומניעות רבות ועצומות ונדמה לו, כאלו מרחקים אותו, אבל כל זה לטובה בשביל התקרבות, וצריך להתחזק ולהתגבר ולהתאמץ ולעמד בנסיון הזה שלא יתרחק, חס ושלום, על ידי היסורים והמניעות וההתרחקות, ואל יטעה בעצמו לומר שמרחיקין אותו, חס ושלום, רק ידע ויאמין, שכל מה שעובר עליו הכל לטובתו, כדי שיתגבר להתקרב יותר, כי ההתרחקות היא רק בשביל ההתקרבות. (שם ע”ד):

אות כא.

עצה להתחזקות הוא הדבור, דהינו שאפלו אם נפל למקום שנפל אף על פי כן יתחזק גם שם לדבר דבורי אמת, דהינו דבורי תורה ותפלה ויראת שמים ולשוח בינו לבין קונו ולשוח עם חברו ומכל שכן עם רבו, כי הדבור יש לו כח גדול להזכיר את האדם בשם יתברך ולחזקו תמיד אפלו במקומות הרחוקים מהקדושה מאד, (שם ע”ח), עין דבור אות י”ט וזו לשונו שם: גם הדבור הוא בחינת אם הבנים, הינו כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה אפלו למקומות המטונפים, ואינה שוכחת אותם, כמו כן הדבור הולך עם האדם תמיד אפלו במקומות המטונפות, ומזכיר אותו תמיד את השם יתברך. הינו שאפלו אם האדם מונח, חס ושלום, בשפל המדרגה מאד במקום שהוא, חס ושלום, אף על פי כן על ידי הדבור יכול להזכיר את עצמו בשם יתברך לעולם, דהינו שאפלו אם הוא במקום שהוא אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דבורים קדושים של תורה ותפלה ושיחה בינו לבין קונו או לשוח עם רבו או חברו ביראת שמים, יכול להזכיר את עצמו בשם יתברך לעולם, אפלו שם במקומות הרחוקים מאד מהשם יתברך שהם בחינת מקומות המטונפים, אפלו אם נפל למקום שנפל, רחמנא לצלן. כי הדבור אינו מניח אותו לשכח את השם יתברך. והבן הדבר היטב מגדל כח הדבור, והוא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת לבל יאבד עולמו לגמרי, חס ושלום. (שם):

אות כב.

צריך להיות תמיד בשמחה ולעבד את השם בשמחה. ואם לפעמים נופל ממדרגתו צריך לחזק את עצמו בימים הקודמים, שהיה מזריח לו איזה הארה קצת ויאחז את עצמו עתה בהתעוררות והזריחה שהיה לו מאז ומקדם. (שם רכ”ב):

אות כג.

מי שהוא מערב בין העכו”ם, דהינו שיש לו עסקים ומשא ומתן עמהם צריך לשמר את עצמו מאד מאד שלא יזיק לו, חס ושלום, לקדושת יהדותו, כי בקל יוכל להתפס ברשתם, חס ושלום, וצריך להתחזק מאד ולהזכיר את עצמו בכל פעם בקדושת יהדותו ולבקש מהשם יתברך הרבה שלא ילמד ממעשיהם ודרכיהם. (שם רמ”ד):

אות כד.

עקר הגבורה הוא בלב, כי מי שלבו חזק אינו מתירא משום אדם ומשום דבר והוא יכול לעשות גבורות נוראות ולכבש מלחמות חזקות על ידי חזק ואמץ לבו שאינו מתפחד ורץ לקשרי המלחמה החזקה, וכמו כן הוא ממש בעבודת השם והבן היטב. (שם רמ”ט):

אות כה.

כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות היא תכלית התקרבות, על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב לשם יתברך ועצתו, שיתחיל מחדש לכנס בעבודת השם כאלו לא התחיל עדין כלל מעולם, וזה כלל גדול בעבודת ה’ שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש. (שם רס”א):

אות כו.

כשמתחיל האדם להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מטוב והוא מלא עוונות, אזי יכול לפל על ידי זה ולא יוכל להתפלל כלל, על כן הוא מחויב לחפש ולבקש ולמצא בעצמו איזה טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב ואף כשמתחיל להסתכל באותו טוב שעשה, הוא רואה שהטוב בעצמו הוא מלא פצעים ואין בו מתום, כי הטוב מערב בפניות ובפסלת הרבה אף על פי כן אי אפשר שלא יהיה בהמעט טוב איזה נקודה טובה, וכן צריך לחפש ולבקש עד שימצא בעצמו עוד איזה דבר טוב ואף שגם זה הטוב מערב גם כן בפסלת הרבה, עם כל זה על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה וכן יחפש ויבקש עוד, עד שימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות, ועל ידי זה שמוצא בעצמו איזה זכות וטוב על ידי זה יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה על ידי זה, ועל ידי זה יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו איך שהוא, ואז יוכל להתפלל ולזמר ולהודות לשם. (שם רפ”ב):

אות כז.

וצריך האדם לזהר מאד לילך על דרך זה, כי הוא כלל ויסוד גדול למי שירצה להתקרב לשם יתברך לבל יאבד עולמו לגמרי, חס ושלום. כי העקר הוא להרחיק מעצמו עצבות ומרה שחרה בכל מה דאפשר, כי רב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך עקר רחוקם הוא מחמת מרה שחרה ועצבות ומחמת שנופלים בדעתם על ידי שרואים בעצמם עצם קלקולם, שרב מעשיהם מקולקלים כפי מה שיודע כל אחד בנפשו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם ורובם מיאשים עצמם לגמרי, רחמנא לצלן, ואינם מתפללים בכונה כלל ואינם עושים בעבודת השם אפלו מה שהיו יכולים לעשות עדין. על כן צריך האדם להשכיל מאד על דבר זה, כי הרבה נפשות שקעו על ידי זה, כי היאוש, חס ושלום, קשה מן הכל. על כן צריך להתחזק מאד לילך עם הדרך הזה הנזכר לעיל לחפש בעצמו נקודות בכל פעם, כדי להחיות את עצמו לחזק את עצמו תמיד ועל ידי זה יוכל להתפלל בחשק ובחיות ובשמחה תמיד ולשוב אל השם באמת, כנזכר לעיל. (שם):

אות כח.

יש נשמות שנפלו וצריכים להחיותם ולהשיבם בכל מיני מטעמים המשיבין את הנפש, ועל ידי התנוצצות המחין בחינת תפלין שזוכין על ידי שמשברין התגברות הרהורי נאוף (כמו שמובא בברית אות כ”ו) על ידי זה נעשים דבורים כשרים להחיות ולהשיב את אלו הנשמות הנפולות. (“לקוטי מוהר”ן” חלק ב’ סימן ה):

אות כט.

אסור לאדם ליאש את עצמו, חס ושלום, ואפלו אם נפל למקום שנפל, חס ושלום, ומונח בשאול תחתיות, רחמנא לצלן, אף על פי כן אל יתיאש עצמו מהשם יתברך בשום אפן בעולם, כי גם משם יכולין להתקרב אליו יתברך, כי מלא כל הארץ כבודו. והצדיק האמת אינו נקרא בשם צדיק, כי אם כשיש לו זה הכח שיוכל להחיות ולהרים את אלו שנפלו מאד מאד, לחזקם ולאמצם לעוררם ולהקיצם ולגלות להם, כי עדין השם אתם ועמם ואצלם וקרוב להם, כי מלא כל הארץ כבודו. וכן להפך, צריך הצדיק להראות לאלו שהם במדרגה גדולה, שעדין אינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, בחינת מה חמית מה פשפשת וכו’. (שם ז):

אות ל.

כשאדם נופל ממדרגתו ולפעמים נפילתו וירידתו גדולה מאד מאד, רחמנא לצלן, כי יש שנופל למקומות מגונים מאד שנקראים בחינות מקומות המטונפים ונופל לספקות והרהורים רעים ומגונים וזרים מאד ולבלבולים רבים ולבו סחרחר, שהקלפה מעקמת ומסבבת לבו בעקמימות ולבלבולים עצומים (עס פאר דרייט דאס הארץ). אף על פי שבמקומות אלו אי אפשר למצא השם יתברך, אף על פי כן גם שם יש תקוה גדולה על ידי שיחפש ויבקש משם את השם יתברך ויהיה שואל ומבקש איה מקום כבודו. וכל מה שהוא רואה את עצמו רחוק ביותר מכבודו יתברך, יצטער וישאל ויבקש יותר איה מקום כבודו. ועל ידי זה בעצמו שהוא מחפש ומבקש ומתגעגע אחר כבודו יתברך ומצטער וצועק ושואל ומבקש איה מקום כבודו, על ידי זה בעצמו הוא עולה בתכלית העליה, כי זוכה לעלות לבחינת אי”ה שהיא הקדושה העליונה מאד מאד. וזה עקר התשובה שיחפש תמיד ויבקש איה מקום כבודו כנ”ל, שעל ידי זה הירידה נתהפך לעליה גדולה וזהו בחינת ירידה תכלית העליה המובא בכל ספרי קדש ועין בפנים והבן שם היטב כי עמק הוא. (שם י”ד):

אות לא.

צריך להיות עקשן גדול בעבודת השם והבן הדבר היטב, כי על כל אדם שרוצה להכנס בעבודת השם ואפלו הקטן שבקטנים, בהכרח שיעבר עליו עליות וירידות בלי מספר וכמה מיני נפילות והשלכות. כי לפעמים יש שמפילין אחד בכונה מעבודת השם. ועל כל זה צריכין להתחזקות גדול בלי שעור וכמבאר מזה קצת למעלה. וכמה פעמים הוא צריך להתחזק ולהתאחז עצמו רק בדרך עקשנות וצריכין עקשנות גדול מאד מאד בזה, וזכר דבר זה היטב כי תצטרך לזה מאד. (שם ח):

אות לב.

ודע, שכל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכו’ צריכים בהכרח לעבר בהם קדם שנכנסין בשערי הקדושה, וכל הצדיקים והיראים האמתיים עברו בכל זה:

אות לג.

ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך ונדמה לך, שאתה פוגם ממש בכל שעה נגדו יתברך, נגד זה תדע שאיש כזה שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק את עצמו מעט מעט מן גשמיותו אפלו תנועה בעלמא, שהוא ממשיך את עצמו מגשמיותו אליו יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד אצלו יתברך והוא רץ בזה אלפי אלפים פרסאות בעולמות עליונים:

אות לד.

והעקר לחזק את עצמו בשמחה בכל מיני עצות כי עצבות מזיק מאד על כן צריך להשתדל בכל כחו להרחיק ולגרש את העצבות והמרה שחרה, הן על ידי שיחפש וימצא בעצמו עדין נקודות טובות וכו’ הן על ידי שלא עשני גוי. ועל פי רב אי אפשר לשמח את עצמו כי אם על ידי עניני צחוק ושחוק וכו’, כמו שכתבנו כל זה באות שמחה עין שם. (שם):

אות לה.

ודע, שהאדם צריך לעבר בזה העולם על גשר צר מאד, והכלל והעקר, שלא יתפחד כלל. (שם):

אות לו.

לפי גדולת השם יתברך ועצם רוממותו יתברך בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא שאינו כראוי לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי, חס ושלום. אך השם יתברך מלא רחמים וכל העולם מלא רחמנות והוא יתברך רוצה מאד בהעולם, על כן אהובי, אחי, אתה המעין, נפשי ולבבי, חזק ואמץ מאד ובטח בשם כי לא יעזב אותך, כי כל מה שעובר עליך הכל לטובתך ותסמך על רחמיו המרובים בלי שעור, כי השם יתברך גדול מאד ולגדולתו אין חקר, ויש ענין שנתהפך הכל לטובה וזדונות נתהפכין לזכויות רק חזק ואמץ. (שם מ”ט):

אות לז.

והיא מעלה גדולה כשיש עדין יצר הרע לאדם, כי אז יכול לעבד אותו יתברך עם היצר הרע דיקא. דהינו להתגבר מתוך חמימות היצר הרע, להמשיך ממנו לתוך איזה עבודה מעבודתו יתברך, ואם אין יצר הרע לאדם – אין עבודתו נחשבת כלל. ובשביל זה מניח השם יתברך את היצר הרע שיתפשט כל כך על האדם וביותר על מי שחפץ באמת להתקרב אליו יתברך, אף על פי שעל ידי התפשטותו והתגרותו כל כך הוא מביא את האדם למה שמביא לכמה עוונות ופגמים גדולים. אף על פי כן הכל כדאי אצלו יתברך בשביל התנועה טובה מה שבתקף התגברותו של היצר הרע מתגבר עליו האדם באיזה תנועה ובורח ממנו, שזה יקר אצלו יתברך ביותר מאלו עבד אותו אלף שנים בלי יצר הרע. כי כל העולמות לא נבראו כי אם בשביל האדם שכל מעלתו וחשיבותו היא מחמת שיש לו יצר הרע כזה והוא מתחזק כנגדו. על כן כל מה שהוא מתפשט ביותר ויותר כמו כן הוא יקר בעיניו יתברך יותר כל תנועה בעלמא, שהוא מתחזק נגדו והשם יתברך בעצמו עוזרו לזה, כמו שנאמר: “ה’ לא יעזבנו בידו”. (שם):

אות לח.

היצר הרע נוקש בכל פעם ומעוררו למה שמעוררו ואף אם אין אדם שומע לו ופונה ערף ממנו אף על פי כן הוא נוקש בו עוד פעם שני ושלישי ורביעי ויותר. אבל אם האדם הוא חזק בדעתו ועקשן נגד היצר הרע ואינו פונה אליו כלל, אזי היצר הרע מסתלק והולך לו. וכן בתפלה בענין המחשבות הבאים לבלבלו הוא ממש כנ”ל, שהמחשבה באה כמה פעמים פעם אחר פעם לבלבלו, וצריך להיות חזק לבלי להסתכל עליה כלל בשום אפן ועין במקומות אחרים מזה:

אות לט.

כשאדם נכנס לקדושה גבוהה, כגון כשמתקרב לצדיק האמת וכיוצא לפעמים אז דיקא יקרה לו מקרה בלתי טהור, חס ושלום. ואל יפל בדעתו מפני זה כי אדרבא לפעמים זה סימן שנתקרב אל הקדושה ולפעמים היא טובה גדולה. (שם קי”ז):

אות מ.

כבר מבאר שאין שום יאוש בעולם כלל, ובזה בעצמו שהוא רואה את עצמו רחוק מאד מהשם יתברך בתכלית הרחוק, בזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו מאחר שעל כל פנים הוא יודע שהוא רחוק. כי היה אפשר שיהיה רחוק כל כך עד שלא ידע כלל שהוא רחוק, ומאחר שעל כל פנים הוא יודע גדל רחוקו אף על פי שהאמת הוא כן, אף על פי כן זה בעצמו הוא חשוב אצל השם יתברך מה שהוא על כל פנים יודע רחוקו. ועל ידי זה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל מה שיוכל:

אות מא.

אפלו האנשים הפשוטים (שקורין פראסטאקיס) ואפלו הרשעים ואפלו אומות העולם להבדיל, כולם מקבלים חיות מהתורה. ועל כן אפלו מי שהוא איש פשוט, כגון שאינו יכול ללמד או שהוא במקום שאינו יכול ללמד, אף על פי כן גם אז הוא מקבל חיות מהתורה. על כן גם אז צריך להחזיק עצמו ביראת שמים בכל מה שיוכל אפלו בשעה שהוא בטל מן התורה ואפלו מי שאינו יכול ללמד, כי כולם מקבלים חיות מן התורה הנעלמת על ידי הצדיק הגדול, שמתנהג בפשיטות לפעמים. ועין בפנים. (שם ע”ח):

אות מב.

ואפלו מי שנפל, חס ושלום, מאד מאד ומונח בשאול תחתיות, חס ושלום, אף על פי כן יש לו תקוה גדולה על ידי הצדיק הגדול האמתי, כי על ידו יכולין הכל לקבל חיות מהקדושה בכל מקום שהם, על כן באמת אין שום יאוש בעולם כלל (קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין). ואיך שהוא אפלו אם נפל למקום שנפל, רחמנא לצלן, אף על פי כן מאחר שמחזק את עצמו במה שהוא, עדין יש לו תקוה לשוב ולחזר אליו יתברך. והעקר הוא “מבטן שאול שועתי”, כי גם צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, ויצעק ויצעק ולא יתיאש עצמו מן הצעקה לעולם, רק יצעק ויתחנן לפני השם יתברך תמיד יהיה איך שיהיה, עד ישקיף וירא ה’ משמים. (שם ע”ח):

אות מג.

אפלו בשאול תחתיות יכולים להיות סמוכים אליו יתברך. (שם קי”ב):

אות מד.

אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן:

אות א.ב.

לפעמים יש אדם שכבר הוא אצל הפתח של הקדושה והוא חוזר לאחוריו, מחמת שמתגבר אז עליו הסטרא אחרא, והבעל דבר בהתגברות גדול מאד, רחמנא לצלן, ואין מניחין אותו לכנס לתוך הפתח, ועל ידי זה הוא נופל בדעתו וחוזר לאחור לגמרי, חס ושלום, כי כן דרך הבעל דבר והסטרא אחרא כשרואין, שהאדם סמוך ממש לשערי הקדושה וכמעט שיכנס, אזי הם מתפשטים עליו בהתגברות גדול מאד, רחמנא לצלן, על כן צריכין אז התחזקות גדול נגדם לעמד על עמדו ולבלי להניח את מקומו ולבלי להשגיח על הנפילות והירידות והבלבולים שעוברין עליו, רק להתחזק מאד להתגבר עליהם ולעשות מה שיוכל בעבודת השם. וברבות הימים והשנים יכנס לבטח בעזרתו יתברך לתוך שערי הקדושה, כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתנו מאד. ודע, שכל התנועות וההעתקות שהאדם נתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן גשמיותו לעבודתו יתברך כולם מתקבצים ומתחברים ונתקשרין ובאים לעזרתו בעת הצרך, דהינו כשיש, חס ושלום, איזה דחק ועת צרה, חס ושלום. ודע, שיש אילן שגדלים עליו עלים שכל עלה צריך להיות גדל מאה שנים ומסתמא באלו המאה שנים בודאי עובר עליו מה שעובר, ואחר כך בסוף המאה שנים הוא יורה בקול גדול כמו קנה שרפה שקורין אורמטיע, והנמשל מובן ממילא. (“לקוטי מוהר”ן” חלק ב’ סימן מ”ח):

אות ב.ב.

צריך האדם לחזק עצמו בעבודת השם בכל מה שיוכל אף אם הוא כמו שהוא ויסמך על רחמיו יתברך המרובים מאד בלי שעור, כי בודאי לא יעזב אותו אף אם עבר מה שעבר, העבר אין והעקר מכאן ולהבא לא יעשה עוד ויהיה שב ואל תעשה על כל פנים הן במעשה הן במחשבה, כי גם המחשבה של אנשים כאלו הוא גם כן עשיה, כי גם בעולם העשיה יש מחשבה וצריך להיות ‘שב ואל תעשה’ במעשה ובמחשבה, כנזכר לעיל, ומה שנעשה עמו ממילא אל יחוש ואל יסתכל על זה כלל. ודע, כי בהכרח שיעבר עליו כל זה הנזכר לעיל, כי זה עקר התשובה השלמה כשאדם עובר באלו המקומות והבחינות אלו ממש, שהיה בהם מקדם ועכשו הוא פונה ערף מהם וכופה יצרו לבלי לעשות עוד מה שעשה הן במעשה הן במחשבה, כנזכר לעיל, וזהו עקר התשובה שלמה. (שם):

אות ג.ב.

כבר מבאר לעיל מענין העליות והירידות אלפים ורבבות עד אין שעור, שצריכין לעבר על האדם קדם שזוכין לעבודת השם בשלמות ושגם על גדולי הצדיקים עבר עליהם כל זה. העקר להיות חזק בדעתו מאד שיאחז בעבודת השם לעולם ולא יסתכל על שום דבר בעולם ולא יניח עבודתו יתברך לעולם, ואפלו אם יעברו עליו, חס ושלום, כל הירידות שבעולם אף על פי כן יהיה מתחזק בעבודת ה’ בכל מה שיוכל. והעקר שלא ליאש עצמו, חס ושלום, רק להתחיל בכל פעם מחדש כאלו לא התחיל עדין כלל לכנס בעבודתו יתברך, רק עתה הוא מתחיל מחדש, וכן בכל פעם ופעם תמיד ולפעמים צריכין להתחיל מחדש כמה פעמים ביום אחד. (שם):

אות ד.ב.

כשרואה האדם שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר הרבה זה זמן רב כל כך, שיזכה להתקרב לעבודתו יתברך ואף על פי כן אין מסתכלין עליו כלל ואין שומעין לו, רק אדרבה, נדמה לו שמרחיקין אותו מעבודתו יתברך בכל מיני הרחקות וכאלו אין רוצין בו כלל וכלל, ועל ידי זה הוא נופל בדעתו ומרפה עצמו מעבודת השם, חס ושלום, אזי צריך להתביש בעצמו על זה מאד, על שהרהר אחר מדותיו יתברך, כי באמת בודאי השם יתברך חנון ורחום וכו’ ובודאי רוצה לקרבו וכו’, על כן צריך לחזר ולהתחזק בדעתו להתחיל בכל פעם מחדש כנ”ל. (שם):

אות ה.ב.

כל אחד לפי ערכו כל מה שרוצה יותר לכנס בעבודת השם, מתגבר עליו הבעל דבר ומתגרה בו ביותר, כדרך שני אנשים הנלחמים זה בזה, כשאחד רואה שחברו מתגבר נגדו אזי הוא מתחזק בכל כחו ומתגבר ביותר כנגדו. ומזה בא מה שלפעמים מתגרה הבעל דבר ביותר בהאדם וזה מחמת שהרע רואה, שהתחיל איזה טוב להתעורר באדם אזי הוא מתגבר ביותר כנגדו. ועל כן צריך האדם להיות משכיל על דבר זה ובתחבולות יעשה מלחמה להתגבר על הרע בהתגברות גדול בכל פעם. (שיחות הר”ן י’):

אות ו.ב.

לפעמים נדמה לאדם שרחוק, שיזכה לחיי עולם הבא לפי גדל התרחקותו מהשם יתברך, אף על פי כן יהיה חזק ואמיץ בדעתו, למשך ולהשתוקק ולהתגעגע תמיד אליו יתברך ולעשות כל ימי חייו גם בלא עולם הבא. ואפלו אם נראה לו שיהיה לו גיהנם גם כן, חס ושלום, יהיה איך שיהיה הוא מחויב לעשות את שלו תמיד ולעסק בעבודת השם כל מה שיוכל לחטף ולעשות איזה מצוה אות תורה ותפלה וכיוצא, והשם הטוב בעיניו יעשה. (שם מ”ח):

אות ז.ב.

אפלו אם אין האדם זוכה לעבודת השם, אף על פי כן כל זמן שמיחל עדין לשם יתברך, בודאי צריך לחזק ולאמץ עצמו מאד בזה לבד גם כן, בבחינת ‘חזקו ואמצו לבבכם כל המיחלים לה’. ואל יפל בדעתו משום דבר שבעולם, כי אין רעה גדולה מנפילה, רחמנא לצלן. וכן צריך כל אחד ואחד לחזק את חברו לבל יפל בדעתו משום דבר שבעולם ואפלו אם הוא יודע בעצמו שהוא כמו שהוא, אף על פי כן יחזק את חברו, כי את חברו בקל יותר לחזקו מלחזק את עצמו, כי אין חבוש מתיר את עצמו וכו’. וכשיזכה לבלי להפיל את חברו, חס ושלום, אף על פי שהוא יודע בעצמו שהוא רחוק מעבודתו רק אדרבא, יחזקו בכל מיני התחזקות ויחיהו וישיבהו בכל מיני דבורים המשיבין את הנפש, על ידי זה יכול להיות, שאחר כך יזכה גם הוא לחזר ולשוב לעבודת השם. עין שם. (שם ק”כ):

אות ח.ב.

לענין קצת אנשים שמתקרבין לעבודת השם יתברך ואחר כך מתרחקין. ואף על פי כן גם ההתקרבות שלפי שעה יקר גם כן בעיני השם יתברך אף על פי שאחר כך נעשה מה שנעשה, חס ושלום. (שם קכ”ג):

אות א.ג.

על ידי שמחפשין ומבקשין עד שמוצאין בעצמן איזה נקודות טובות בכדי להחיות את עצמם ולחזק את עצמם בעבודתו יתברך, על ידי זה נמשכין כל התקונים שנעשו על ידי כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם וכן כל התקונים שנמשכו על ידי קרבנות וקטרת. (הלכות השכמת הבקר הלכה א’ אות ה):

אות ב.ג.

אפלו במדרגות התחתונות מאד מאיר אור האין סוף יתברך, כמובן בכתבים רק שהוא בהעלם גדול ובלבושין רבים, אבל כל מי שרוצה לדבק את עצמו בהשם יתברך יכול לדבק את עצמו מכל מקום שהוא, ועל זה נאמר: “אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”, כי צריכין התאמצות והתחזקות גדול לזה. וכל מי שהוא במדרגה נמוכה ביותר צריך להתחזק ולהתאמץ בזה ביותר ויותר, כי גם בתקף החשך בגיא צלמות יכולין להמשיך על עצמו אור האין סוף על ידי שיסתם עיניו ויבטל עצמו איזה שעה אליו יתברך ועל זה נאמר: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”, וכתיב:

“כי אשב בחשך ה’ אור לי”. (הלכות נטילת ידים שחרית הלכה ד’ אות א’):

אות ג.ג.

צריך כל אדם לידע שבכל עת שמתנוצץ לו איזה התנוצצות אלקות או אם נתעורר באיזה התעוררות חדש להשם יתברך, אזי מתגרים בו יותר ויותר וצריך להיות חזק הרבה לבל יפל מזה ואל יחלש דעתו על ידי זה אפלו אם יהיה כן אלפים ורבבות פעמים, חס ושלום, רק צריך להתחזק הרבה על ידי התורה, הינו שיתחזק להמשיך חדושי תורה אמתיים ואפלו מי שאינו זוכה לזה, יחזק את עצמו על כל פנים לעסק בתורה בהתעוררות חדש ולקים את כל דברי התורה בפשיטות ותמימות ולא יצא מדרכי התורה, חס ושלום. כי אף על פי שלפי אור התלהבות לבבו הוא נכסף להיות קדוש ופרוש ומובדל לגמרי מהבלי עולם הזה לפי הזריחה של ההתנוצצות הזה, ובאמת כך ראוי להיות. אך אם אף על פי כן יצרו מתגבר עליו ומתגרה בו עתה ביותר דיקא, אל יפל לגמרי על ידי זה, חס ושלום, רק יתחזק לבלי לצאת על כל פנים מדרכי התורה בפשיטות ויקים מקרא שכתוב: “אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה” שלא ירשע הרבה, חס ושלום, על ידי שרצה לצדק הרבה ולא עלתה בידו. ואז כשילך בדרך זה ויהיה חזק בזה הרבה, אז ילך לבטח דרכו ויוכל בכל פעם לעורר את עצמו להשם יתברך ולסתם עיניו בכל עת מחיזו דהאי עלמא ולבטל עצמו אליו יתברך. ואם יזכה לבטל את עצמו באמת מעתה לצאת מחיזו דהאי עלמא לגמרי כראוי באמת בודאי מה טוב, ואם לאו, חס ושלום, על כל פנים לא יפל מזה כלל וכלל רק יחזק את עצמו להיות איש כשר בפשיטות גמור על פי דרכי התורה הקדוש כי התורה משברת ומבטלת כל הסטרא אחרא הרוצים להתגרות בנו, חס ושלום. (שם ט”ז):

אות ד.ג.

מי שרוצה להתקרב להשם יתברך, צריך תמיד לבקש את ה’ בכל מקום אשר הוא שם ולקשר ולהעלות בחינת המקום אשר הוא שם, לבחינת למעלה מהמקום, דהינו להשם יתברך שהוא מקומו של עולם ואז זוכה לעבד את ה’ באמת ואין שום מקום שימנעהו. ואפלו מי שנפל לאיזה מקום לא טוב בחטאיו ואפלו למקום נמוך ומגושם ומלוכלך מאד, חס ושלום, רחמנא לצלן, אף על פי כן צריך שיזכר בהשם יתברך שהוא מקומו של עולם ששם יש מקום לכל אחד ואחד. ועל כן אין שום נפילה בעולם כלל, כי מכל המקומות אשר נדח לשם יכול לחזר להשם יתברך, בבחינת: “ובקשתם משם את ה’ אלקיך”, משם דיקא – ממקום אשר הוא שם כמובא. (הלכות ציצית הלכה ג’ אות ט’):

אות ה.ג.

כל מעשה האדם הם בזמן ובמקום ושם עקר אחיזת הסטרא אחרא. אבל השם יתברך הוא, כביכול, למעלה מהזמן והמקום ושם כולו טוב ואין שם אחיזת הסטרא אחרא כלל ושם נמתק הכל, וזה בחינת: “אם אסק שמים שם אתה וכו’ ימים יוצרו ולא אחד בהם”. הינו שאין שום מקום וזמן לברח ולהתיאש, חס ושלום, מהשם יתברך כי כל המקומות שבעולם הם אצלו והוא מחיה את כל המקומות והמדרגות שבעולם וכן לענין הזמן. ועל כן בכל זמן ובכל מקום יכולין למצא אותו יתברך, כי המקום בכללו וכן הזמן בכללו הכל הוא מהשם יתברך. ועל כן על ידי תשובה יכולין להתקרב אליו יתברך ולעלות למעלה מהמקום והזמן. (שם אות ט”ו):

אות ו.ג.

נגד כל הבלבולים והתאוות והמחשבות רעות וזרות הרודפים אחר האדם ומבלבלים אותו בכל עת ובפרט בשעת התפלה והאדם יש לו יסורים גדולים מהם, העקר הוא בחינת אריכת אפים שהוא בחינת אמונה כמבאר בפנים, הינו שיהיה לו אמונה שלמה בהשם יתברך ובצדיקים וכשרים אמתיים ויתחזק בעבודתו ולא יפל משום דבר ולא יכפת לה ולא תקצר רוחו משום בלבול וחלישות הדעת, מה שהבעל דבר רוצה להכניס בדעתו כאלו אפס תקוה, חס ושלום. כי צריך לבלי להסתכל על זה כלל רק להתחזק מאד, כי אין שום יאוש בעולם כלל. ואיך שהוא אף על פי שכבר נפל נפילה זאת בעצמו כמה פעמים בלי שעור אף על פי כן אין יאוש בעולם כלל וצריך להתחזק ולהתחיל בכל פעם מחדש ואל יפל לזקנה דסטרא אחרא כלל:

כי כל הנפילות שבעולם הם מבחינת זקנה דסטרא אחרא, שנדמה בעיניו שכבר נזקן בחטאיו ובמעשיו שרגיל בהם, עד שאי אפשר לו לצאת מהם בשום אפן, חס ושלום. ובאמת הוא צריך לידע ולהאמין, שבכל יום ובכל עת ובכל שעה יש כח בהאדם להתחדש ולהיות נעשה בריה חדשה ממש, כי השם יתברך עושה חדשות בכל יום ואין שעה דומה לחברתה:

על כן צריך להתחזק ולהתחיל בכל פעם מחדש ולפעמים גם ביום אחד צריכין להתחיל כמה פעמים, ואפלו אם יהיה כך זמן ארך יהיה איך שיהיה, צריך להזכיר את עצמו בהשם יתברך בכל עת ובכל שעה, ולשכח לגמרי כל מה שעבר עד הנה ולהתחיל מעתה מחדש ממש כל מה שיוכל, ואל יסתכל על שום בלבול וחלישות הדעת כלל. וכל זה הוא בחינת אריכת אפים שצריך להאריך רוחו, לעבר על כל הבלבולים והמניעות ולבלי להסתכל על שום דבר ולא תקצר רוחו מכל מה שעובר עליו. רק יתחזק בהשם יתברך בכל מה שיוכל, כי השם יתברך מלא רחמים בכל עת ו”חסדי ה’ לא תמנו ולא כלו רחמיו”. (הלכות תפלין הלכה ה’ אות ו’):

אות ז.ג.

כל ההתרחקות של רב העולם מהשם יתברך הוא רק מחמת נפילות וחלישות הדעת. כי רובם התנסו כמה פעמים והתחילו בעבודת ה’ ואחר כך נפלו למה שנפלו כל אחד כפי נפילתו, רחמנא לצלן, וקצתם התעוררו להתחיל עוד הפעם או כמה פעמים, אבל אחר כך כשראו שאף על פי כן נפלו אחר כך על כן נתיאשו בעצמן. אבל באמת כל זה מעשה בעל דבר בעצמו שהוא זקן דסטרא אחרא, כי נקרא “זקן וכסיל” והוא רוצה להפיל את האדם לידי זקנה ותשות כח, חס ושלום, כאלו כבר נזקן בחטאיו ובמעשיו עד שאי אפשר להשתנות עוד. ובאמת לא כן הוא, כי בכל יום האדם הוא בריה חדשה ממש כמו שמברכין על זה כמה ברכות בברכת השחר. ועל כן צריך להתחזק בכל עת ויהיה דומה בעיניו כאלו היום נולד וכאלו היום מקבל התורה מחדש. (שם):

אות ח.ג.

השם יתברך ותורתו הוא אין סוף ואין תכלית וכמו שאין עליה בעולם לפי גדולתו יתברך כי גבוה מעל גבוה וכו’, כמו כן אין ירידה בעולם, כי בכל הירידות, חס ושלום, יש ירידה גרועה ביותר ומאחר שיש ירידה גרוע מזו, חס ושלום, צריך להתחזק לבלי לפל יותר, חס ושלום. ועקר ההתחזקות הוא בכח הצדיקים הגדולים, שלא עמדו לעולם על מדרגה אחת ועלו בכל פעם יותר ואפלו כשהגיעו למדרגה גבוה שבמדרגות אפלו למדרגה עליונה ונוראה מאד אף על פי כן לא הסתפקו את עצמן בזה ואומרים, הלא השם יתברך אין סוף ומי יודע מה שיכולים בזה העולם להשיג עוד. על כן הם מתחילים בכל פעם מחדש עד שבאמת באים בכל פעם למדרגה גבוהה יתרה מאד וכן לעולם:

על כן בכח צדיקים אלו יש תקוה לכל הנופלים ואין שום יאוש בעולם כלל. כי אף על פי שנדמה לו שמירידה כזאת אי אפשר לעלות, חס ושלום. אף על פי כן מי יודע גדולת חסדי ה’, כי יש חסד כזה אצלו יתברך שגם משם יכולין לעלות וכל צעקה וצעקה שצועק אפלו בשאול תחתיות אינו נאבד לעולם יהיה איך שיהיה אחר כך. כי הצדיקים הנ”ל משיגים, שכמו שאין עליה לעולם כמו כן אין ירידה לעולם, שלא יוכלו לעלות משם ובאמת הכל אחד, כי כל מה שהצדיק עולה למדרגה גבוה יותר ומשיג יותר גדולת השם, הוא משיג יותר חסדי השם שזהו עקר גדולת השם יתברך, כי מדת החסד נקראת גדולה כידוע. ועל כן אלו הצדיקים שזוכים להשיג בכל פעם גדולת השם יתברך ביותר, הינו גדל חסדיו על ידי זה זוכין להשיג, כי אין שום ירידה ונפילה בעולם ואין שום יאוש בעולם כי משיגין בכל פעם חסדים כאלו שהם עקר גדולת הבורא עד שעל ידי זה הכל יכולין לעלות:

ועל כן באמת אפלו הקטנים במעלה מאד ואפלו אם נפלו לרשעות גמור, חס ושלום, אף על פי כן כל זמן שהנשמה בקרבם כל זמן שיכולים לזוז עוד באיבר אחד, צריכין להאריך אפם ורוחם ולצפות לישועה תמיד ולהתגבר להתחיל בכל פעם מחדש בכל מה שיכולין יהיה איך שיהיה, כי אין שום תנועה דקדושה ולא שום אנחה וצעקה

וכסופין דקדושה וכו’ נאבד כלל לעולם, “כי לא יזנח לעולם ה’” כי רבים רחמיו וחסדיו עד אין סוף ואין תכלית, כנזכר לעיל. (שם ט’):

אות ט.ג.

לפעמים הנפילה והירידה היא תכלית העליה. כי עקר הנפילה הוא כדי שיתחזק ויחזר ויתחיל ויחדש חיותו ומחו שזה עקר העבודה, לחיות חיים חדשים בעבודתו יתברך בכל עת. (שם אות כ”ב):

אות י.ג.

מה שרב בני אדם טועים בעצמם וסוברים, שנפשם אינה קדושה משרשה וקשה להם לשוב אל ה’ להיות איש צדיק או איש כשר באמת כמו שאר צדיקים וכשרים כמרגלא בפומא דאינשי לומר, כשמספרין מאיש צדיק או מאיש כשר וירא באמת ומתחיל להתעורר בהם הרהורי תשובה גם כן להתקרב להשם יתברך, כי כל ישראל מלאים מחשבות של הרהורי תשובה והתקרבות להשם יתברך תמיד, אך אחר כך תכף אומרים, מי יכול להתדמות לזה האיש צדיק וכו’ כי היה נשמה קדושה מנעוריו. כאלו צדקת הצדיקים וכשרים הוא רק מצד הנשמה הקדושה שיש להם מתולדתם אשר באמת אינו כן. כי עקר צדקת הצדיק הוא רק על ידי יגיעתו וטרחתו בעבודתו יתברך כמה וכמה ימים ושנים הרבה והתגבר והתחזק בכל פעם ולא הניח את עצמו לפל בשום אפן והרבה בתפלה ותחנונים עד שזכה למה שזכה. וכל אדם יכול להיות כמותם כי הבחירה חפשית כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, כתר שם טוב מונח וכו’:

ובאמת ענין הטעות הזה שסוברים שנפשם אינה קדושה משרשה ומחמת זה אינם מתגברים לעשות כמעשה הצדיקים, כל זה נמשך מבחינת היכלי התמורות שמשם בחינת החלוף, שנחלף הבן מלך לבן העבד כמבאר ב”ספורי מעשיות”, שמחמת זה נפל למקום שנפל והלך בדרכים לא טובים, עד שהיה מסופק בעצמו אם הוא בן המלך או בן העבד. כמו כן הוא בכל אדם הרחוק מהשם יתברך בפרט בתקף סוף הגלות המר הזה, שהתגבר הבעל דבר מאד מאד עד שכמה בני אדם מיאשין את עצמן כאלו נפשם אינה מסוגלת כלל לעבודת השם וכל זה הוא רק פתוי היצר. כי באמת צריך האדם לידע ולהאמין, שנפש כל אחד מישראל גבוהה ויקרה מאד מאד וכולם הם בחינת בני מלכים ויכולים לזכות למדרגות גבוהות וקדושות מאד כמו כל הצדיקים והכשרים, כי גם עליהם עברו מחשבות וחלישות הדעת כאלה וכאלה. אך היו משכילים לבלי להניח להטעות אותם והתגברו והתחזקו מאד עד שזכו למה שזכו – אשרי להם. וזה בחינת: “ויגבה לבו בדרכי ה’”. (הלכות ברכת השחר הלכה ג’ אות ו’):

אות יא.ג.

עקר ברכת התורה הוא – שצריך כל אחד לברך את השם יתברך, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו שזה בחינת סגולה ומקיף, שאי אפשר להשיג על מה בחר בנו ביותר מכולם, כמו שטען שרו של מצרים באמת הללו עובדי עבודה זרה וכו’. ועל כן באמת נקראים ישראל “סגולה”, כי התקרבות ישראל לאביהם שבשמים יותר מכל העולם הוא רק כמו סגולה שהוא למעלה מהשכל, ואי אפשר להשיג שזה בחינת סוד הנקודה הקדושה הכלולה מכל הנקודות שבישראל שהוא בחינת נקודת משה רבנו, עליו השלום, שמלובש בכל אחד מישראל, אשר הנקודה הזאת עומדת בין שמד לרצון שזאת הנקודה היא עקר ההבדל בין ישראל לעמים, שעל ידי זה זוכים לעלות מהרע של השבעים אומות שהוא בחינת שמד ולכנס לכלל קדושת ישראל שהוא בחינת רצון. ועל כן כל אחד מישראל אפלו אם נפל למקום שנפל עד שכמעט אינו יודע להבחין בין קדושת ישראל לזוהמת העכו”ם מחמת עצם רבוי קלקוליו, חס ושלום, אף על פי כן צריך לחזק עצמו בנקודת יהדותו שיש לו מצד התולדה שהוא מזרע ישראל, אף על פי שכמעט אינו מרגיש בעצמו קדושת ישראל מעצם קלקוליו. אף על פי כן צריך להאמין בזה מאד, כי הנקודה הקדושה הכלליות הזאת שהוא בחינת נקודת משה שמלובש בכל אחד כנ”ל הוא סוד גדול אשר באמת אי אפשר להשיגו:

ועל כן אדרבא, מי שנפל בדעתו כל כך בודאי הוא ביותר צריך להודות ולברך על חלקו, שהוא מזרע ישראל ולא עשני גוי ומלובש בו נקודה קדושה כזאת, אשר הוא עקר ההבדל בין קדושת ישראל לבין העמים, ועל ידי הנקודה הזאת יכולין הכל לעלות משמד ממש, חס ושלום, לרצון. ובלבד שלא יתיאשו את עצמו שלא יהיו בבחינת ואשר אמרתם נהיה כגוים, שזה היה בחינת הפגם שלא ברכו בתורה תחלה, מחמת שנפלו בדעתם מאד על ידי שידעו עצם קלקולם עד אשר מחמת זה היה קשה להם לברך ברכת התורה, מאחר שאינם מקימין אותה ופגם זה דיקא גרם חורבן בית המקדש והגלות כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, כי איך שהוא אף על פי כן אסור ליאש את עצמו, חס ושלום, רק אדרבא, הוא ביותר צריך לברך על חלקו על נקודות קדושת יהדותו שזה עקר ברכת התורה כנ”ל ולחפש אחר נקודות טובות מקדושת ישראל, שיש בו עדין ולחזק את עצמו בהם, עד שעל ידי זה יכול באמת לעלות משמד לרצון. אך לזכות לכל זה באמת העקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים שהם בחינת משה והם מעוררין ומאירין בנו הנקודה הזאת שעל ידי זה הם ממתיקין כל הדינים ומעלין אותנו משמד לרצון כנ”ל. (הלכות ברכות השחר הלכה ה’ אות ז’ ח’):

אות יב.ג.

עקר מצוות קריאת שמע שהיא אמונת הרצון שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, הוא להמשיך עליו אמונה הקדושה הזאת בכל יום מחדש בחינת: “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”. ולהמשיך על עצמו הרצון דקדושה ולקשר כל מחשבותיו ולבו ודעתו לרצון הזה, שיהיה תמיד כל תשוקתו וכסופיו ורצונו חזק רק לתכלית האמתי הנצחי, ולהוסיף בכל יום מחדש להתחזק בהרצון דקדושה בכל פעם יותר ויותר. ואף אם עובר עליו מה שעובר, אף על פי כן אל ירפה את הרצון בשום אפן בעולם, והעקר שצריך להאמין, שבכל יום נעשים חדשות לגמרי, על כן צריכין להמתין ולהמתין עד שיגיע יום ישועתו, כי השם יתברך מצמיח ישועות חדשות בכל יום. כי כל מה שבא ונתחדש יום אחר – נתוסף ונתחדש קדושה יתרה מלמעלה, כי רק בשביל זה השם יתברך מקים עולמו ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית, בכדי לעורר אותנו להתחדש בכל יום ויום ברצונות חדשים וחזקים להשם יתברך:

וזה בחינת טהרת הטמאים שתלוי בימים, כי יש שטעונין רק הערב שמש, הינו שגמר טהרתו וישועתו תלוי עד שיבוא היום שאחריו, ויש שטעונין שבעה ימים לטהרתן. וכשיצאו ישראל ממצרים, ספרו שבעה שבתות תמימות עד שזכו לקבלת התורה. והעקר להתחזק בכל אלו הימים שאינו זוכה עדין לשלמות טהרתו שהוא בחינת קבלת התורה, אף על פי כן יתחזק בהם בכל יום ויום ברצונות חזקים חדשים ויהיה חזק בזה מאד מאד בכל מה שיעבר עליו, עד שיזכה ליום ישועתו וטהרתו בשלמות. ויש שעקר גמר טהרתו יזכה רק אחר ביאת שמשו לגמרי, הינו אחר פטירתו מן העולם שזה בחינת ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, שהוא חלקו הטוב לעולם הבא שיזכה אליו תכף אחר ביאת שמשו ולא יצטרך להתגלגל ולסבל מה שצריך לסבל מי שלא הכין את עצמו כלל כל ימי חייו ולא התחזק את עצמו להמשיך על עצמו הרצונות הקדושות הנ”ל בכל יום ויום. כי אז ביום האחרון מתקבצין כל מה שחטף טוב בזה העולם וכל רצון ורצון טוב שהיה לו בכל יום ויום כל ימי חייו, ורק זה הוא תקותו והשארתו לנצח. (שם אות מ”א מ”ב):

אות יג.ג.

המקורבים לצדיק האמת שהוא בחינת זקן דקדושה הם נזהרים לבלי לפל, חס ושלום, לידי זקנה לעולם, ואיך שהוא איך שעובר על האדם בכל יום הם מאמינים, שכל יום ויום הוא ענין חדש לגמרי. כי השם יתברך מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ובודאי לית יום דלית בה טוב רק שיש לו גדר מלבר. ומאמינים בחסדו הגדול שאינו נפסק לעולם עד שממשיכין חסדים חדשים לעולם בכל יום ועל ידי זה זוכין להוסיף בכל יום אור קדושה ודעת, שעל ידי זה מאיר התגלות הרצון בכל יום יותר ויותר. (הלכות ברכות השחר, הלכה ה’, אות פ”ג):

אות יד.ג.

כל מי שרוצה לחוס על עצמו ולחשב על תכליתו הנצחי, כל תקנתו שאיך שהוא איך שהוא יהיה בעיני עצמו בכל יום ויום כבריה חדשה ממש, כי באמת נעשה האדם כבריה חדשה בכל יום, שבשביל זה מברכין כל ברכות השחר כמבאר בשולחן ערוך, ועל כן איך שהוא צריך שתהיה העבודה שעוסק בכל יום חדשה אצלו לגמרי, כי כל אחד מישראל עושה כמה מצוות בכל יום ציצית ותפלין וכיוצא, אך העקר שיראה לישב דעתו בכל יום שזה היום שעומד בו עדין לא היה בעולם וכן לא יהיה עוד היום הזה בעולם. והעבודה להשם יתברך שצריכין בזה היום היא חדשה לגמרי, ורק עליך נפל חובת היום על זה האדם שעומד באותו הדור באותו היום, הוא דיקא צריך לעסק בעבודה זאת ולא מלאך ולא שרף ואפלו נשמות הצדיקים שבגן עדן עליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת. רק “חי חי הוא יודוך כמוני היום” – כמוני היום דיקא, הינו כמו שאני היום באיזה מדרגה פחותה שהוא אף על פי כן מאחר שאני חי אני צריך להודות לך דיקא. אדרבא, כל מה שיודע בנפשו שהוא גרוע ומקולקל ביותר, על ידו דיקא יתגדל ויתקדש שמו הגדול ביותר כשיתקרב אליו יתברך בבחינת כד אתי יתרו ואמר וכו’ כדין אסתלק ואתיקר שמה דקודשא בריך הוא וכו’. כי עקר גדולת השם יתברך הוא דיקא כשהרחוקים מתקרבים אליו יתברך:

ועקר העצה לקיום התורה הוא להתחיל בכל פעם מחדש כנ”ל, ואפלו אם אין יכולין לעשות כלום מגדל התגרות והתגברות הגלות בגוף ונפש וממון, אף על פי כן יתחיל בכל פעם להכין ולהזמין את עצמו מחדש לעבודתו יתברך שזה בחינת “אהיה” דא אנא זמין למהוי. ולפעמים צריכין להתחיל ביום אחד כמה וכמה התחלות חדשות מכל שכן בכל שבוע וכו’. עד שאחר כך מצטרפין כל ההתחלות הנ”ל ובאין לעזרתו כי לית רעותא טבא דיתאביד. ועל ידי זה זוכה אחר כך להתחיל ולגמר עבודתו בשלמות כראוי. והעקר שצריך האדם לסלק מדעתו בכל יום ובכל פעם כל מה שעבר עליו עד אותו היום ואותה השעה, וכל ההתחלות מכל העבודות שהתחיל לעבד השם יתברך

עד עתה לא יעלה אצלו בחשבון כלל רק כאלו לא התחיל עדין מעולם כלל. כי עקר הירידות והנפילות של כל אחד הוא מחמת שנדמה לו בדעתו שכבר התחיל קצת בעבודת ה’ ונפל מזה, ואחר כך התחזק להתחיל עוד ונפל עוד הפעם וכן הרבה פעמים, ועל כן מתיאש את עצמו לגמרי, חס ושלום, ומתרשל בעבודתו מלהתחיל עוד הפעם:

על כן עקר העצה לשכח בכל פעם כל מה שעבר עליו, אף על פי שכבר התחיל אלפים ורבבות פעמים אין מספר, רק עתה יתחיל מחדש לגמרי להכין ולהזמין את עצמו לעבודתו יתברך בכל מה שיוכל, אם לצעק אל השם מעמק הלב כמו שצריך עתה באותה שעה, אם להתחיל ללמד ולהתפלל ולעשות מצוות, אם לשמח את עצמו במה שלא עשני גוי כו’, וכן בכל מיני עצות לעבודתו יתברך עד שעל ידי זה ישאר קים בקיום התורה תמיד. כי באמת אפלו מי שחטא כל ימיו ושב באחרונה מוחלין לו הכל כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, מכל שכן מי שכבר התחיל כמה פעמים לשוב אליו יתברך. ועקר הנפילות וחלישות הדעת מזה שראו שכבר נסו את עצמם והתחילו כמה פעמים ונפלו הוא רק מעשה בעל דבר שרוצה להסיתם על ידי זה ולערבב דעתם ליאש את עצמם, חס ושלום:

על כן צריכין להזהר מאד לילך בדרך הנ”ל, להתחיל מחדש באיזו בחינה שהיא וישכח מדעתו לגמרי כל מה שעבר עליו, וכל ההתחלות שהתחיל עד עתה לא יעלה לו מן החשבון כלל, רק עתה צריך להתחיל מחדש לגמרי וכן לעולם, עד שיזכה לתשובה שלמה ולהתחיל ולגמר בשלמות כראוי. וכשזוכה להתחזק בכל הנ”ל, אזי זוכה על ידי זה לדברים גבוהים ועליונים מאד. כי נמשך הארה משלש פעמים שם אהיה ופעם אחת שם הויה שהודיע השם יתברך למשה רבנו, עליו השלום, בעת ששאל אותו “ואמרו לי מה שמו” וכו’. וכן זוכה על ידי זה להשיר והנגון שיתער לעתיד שהוא פשוט, כפול, משולש, מרובע, ונארג על שם הוי”ה ברבוע שהוא י’ י”ה יה”ו וכו’, כמבאר בפנים. (הלכות קריאת התורה הלכה ו’):

אות טו.ג.

כל אחד מישראל שרוצה לחוס על נפשו ולצאת מזוהמתו ולהתקרב לצדיקי אמת וכונתו באמת לשוב להשם יתברך, צריך לידע, שבהכרח שיעברו עליו כמה וכמה משברים וגלי הים ובחינות ונסיונות וצרופים ואם לא יניח את מקומו בכל מה שיעבר עליו בודאי יזכה לאחרית טוב לנצח. ולכל זה מקבלין כח רק מהצדיק האמת בחינת משה שהוא עושה כמה תחבולות בחכמה נפלאה כדי להחיות ולקים את כל הנפשות החפצים להתקרב להשם יתברך. שזה בחינת מה שהצדיק מבטל את עצמו לפעמים מהשגתו ומדבקותו בכדי להחיות ולחזק את כל האנשים הפשוטים הבטלים מן התורה וכן את הלומדים בשעה שצריכין לבטל את עצמם. כי בהכרח צריכין לבטל את עצמם לפעמים, כי העבודה צריכה להיות בבחינת רצוא ושוב עיל ונפיק, שזה בחינת כל העליות וירידות שצריכין לעבר על כל אחד. וזה בחינת ההפסקות שבין פרשה לפרשה שבתורה שזה בחינת הבטול שמבטל עצמו הצדיק בכל פעם ומפסיק עצמו מעבודתו, בכדי להחיות ולחזק את כל בחינת הבטלים הנ”ל. וזה מרומז בדברי רבותינו, זכרונם לברכה, מה היו הפסקות משמשות לתן רוח למשה וכו’ קל וחמר להדיוט הלמד מן ההדיוט וכו’. כי עקר כל ההדיוטות לחזק את עצמם בעת בטולם וירידתן הוא רק על ידי הפסקות הנ”ל. ועל ידי שמחזקין את עצמם בכל מה שעובר עליהם על ידי זה מבררין בחינת עץ הדעת טוב ורע שמשם כל הנסיונות של האדם. ועל ידי זה זוכין לתקון הדעת ועל ידי זה ממילא נתתקנין כל השלשה מחין וזוכין לאמונת חדוש העולם הזה, וחדוש העולם שלעתיד. (שם אות ל”ח):

אות טז.ג.

כמו שהשם יתברך מניח כל העליונים ומלאכים ושרפים וכו’ ורוצה דיקא בעבודת בני אדם הגשמיים, כן כל מה שהמדרגה נמוכה ופחותה ביותר כשמתעוררים משם באיזה התעוררות כל שהוא נעשה מזה שעשועים נפלאים למעלה בבחינת כד אתי יתרו וכו’ כדין אסתלק ואתיקר שמא דקודשא בריך הוא וכו’. ועל כן על ידי שהצדיק הגדול מעלה נפשות הפגומות מאד על ידי זה דיקא נעשה יחוד נפלא, וזה סוד נשיכת הנחש לאילתא המבאר בזהר הקדוש בסוד קריעת ים סוף. ועקר היחוד נעשה על ידי שממשיך הצדיק הארה על הנפשות הנ”ל מבחינת עתיק שזה בחינת מה שכתוב שם: “מה תצעק אלי” בעתיקא תליא מלתא. כי מחמת שהם חולי הנפש ופגומים ביותר, על כן אי אפשר להושיעם כי אם הצדיק הגדול ביותר שיכול להאיר בהם מבחינת גבוה מאד שהוא אוריתא דעתיקא. (הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ו’ אות מ’):

אות יז.ג.

התורה והמצוות הם רחבים מאד בלי קץ ותכלית (כמו שכתוב: “לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד”) ואי אפשר להשיגם, ועל ידי זה עקר ההתגברות וההתחזקות על ידי שיודעים שאין יודעים כלל. כי עקר ההתחזקות על ידי שמאמינים בהדעת הקדושה שמאיר לנו הצדיק האמת שמלא כל הארץ כבודו וכו’, אבל תכף כשבאין עליו קושיות, ואפלו כשקשה לו על עצמו על שאף על פי כן הוא פגום ומגושם כל כך ורחוק כל כך מקדושת התורה, אזי תכף צריך לברח מכל אלו הקושיות, כי אם ירצה לתרץ הקושיות אזי יכנס בקושיות ונפילות עמוקות עוד יותר. על כן צריך לשתק במחשבתו ולקים סיג לחכמה שתיקה, רק להתגבר בכל עז לחטף איזה נקודות טובות כל מה שיוכל תורה ומצוות ובפרט תפלה ותחנונים ושיחה לפני קונו ולבלי להסתכל על כל מה שעובר עליו. כי צריכין להיות עקשן גדול בעבודת השם, כי באמת אין יודעין כלל רק לקים כמו שצונו רבנו, זכרונו לברכה, לבלי ליאש את עצמו בשום אפן כי אין שום יאוש בעולם כלל. רק לכסף ולהשתוקק ולצפות בכל עת לישועת השם, כי לגדולתו יתברך אין חקר כמבאר מזה עוד הרבה במקומות אחרים. (שם אות ס’):

אות יח.ג.

לפעמים נדמה להאדם השומע או מעין בספרים ורואה ההתחזקות, שחזקו אותנו הצדיקים האמתיים ותלמידיהם הבאים אחריהם והודיעו לנו, שאין שום יאוש בעולם ואפלו אם נפל כמו שנפל, רחמנא לצלן, אוף על פי כן השם אתו ועמו ואצלו וסמוך לו כי “מלא כל הארץ כבודו” וגם משם מצפה השם יתברך לתשובתו באיזה מדרגה שהוא. אך מחמת חלישות הדעת שיש לו ממעשיו שאינם טובים כי ידע אינש בנפשה ונדמה לו שהוא גרוע מן הכל ולא עליו נאמר דברים הללו, הגם כי הצדיקים בארו בפרוש שהם מדברים אפלו עם הגרוע שבגרועים, אוף על פי כן נדמה לו כאלו הם רוצים רק לפתות אותו ולהסיתו ולכנס עמו בדרך פשר בעלמא, כדי שלא יפל עוד יותר ויהיה גרוע עוד ביותר, רחמנא לצלן. אבל האמת הוא יודע בנפשו פחיתותו ושפלותו ושהשם יתברך רחוק ממנו מאד וכבר אבדה תקותו, חס ושלום, וכיוצא בחלישות ונפילות כאלו שרוצה הבעל דבר להסיתו ולהדיחו מדרך האמת. אבל אותם שזכו להכלל בתוך הקבוץ הקדוש האוחזין עצמן בהצדיק האמת, הם מאמינים באמת ובאמונה שלמה, כי כל דברי הצדיק והתחזקותו אינם בדרך פשר ופתוי והסתה, חס ושלום, רק כך הוא האמת לאמתו. כי בגדל השגתם העצומה השיגו האמת, כי רבים רחמיו וחסדיו יתברך עד אין חקר וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אפלו מי שכבר נדח לגמרי, חס ושלום. וכל הדבורים שהצדיקים מחזקים אותנו ומנחמים אותנו ומעוררים ומקיצים אותנו לידע, כי עדין השם אתנו ובמקומינו ממש כי “מלא כל הארץ כבודו”, לא מלבם הוציאו דברים אלה, רק הם דברי ה’ ממש והוא יתברך בעצמו הודיע לנו הדבורים הקדושים הללו על ידי הצדיקים ותלמידיהם הקדושים, שנשארו אחר הסתלקותם, לידע כי עדין השם יתברך עמנו בכל דור ודור ולא יעזב אותנו לעולם עד יכונן וישים את ירושלים תהלה בארץ. ולעתיד לבוא יזכו לראות זאת בעיניהם ממש בבחינת “ונגלה כבוד השם וראו וכו’ כי פי השם דבר”. (שם אות פ”ב מובן):

אות יט.ג.

צריך כל אדם לידע, כשרוצה להתקרב להשם יתברך ורואה שהמניעות והמסכים מתפשטים כנגדו מאד מאד ובפרט כשכבר התחיל מעט ורואה, שבכל פעם משתטחים כנגדו יותר ויותר, ולפעמים רואה שאחר כמה שנים שנדמה לו שכבר התחיל להטהר קצת חזר ונפל, והתגברו עליו התאוות והרהורים בהשתטחות עצום מאד, רחמנא לצלן, צריך שידע שכל זה נמשך מהבגדים הצואים שעדין לא נזדכך מהם שמהם כל המניעות וההתגברות, ומחמת גדל היגיעות שצריכין לזה להפשיט מעצמו הבגדים הצואים בשלמות ולאו כל אדם זוכה לעמד בזה, מזה בא כל מה שעובר על האדם. ואפלו מי שכבר התחיל קצת בעבודת השם והתחיל לטהר עצמו מעט, ואפלו אם כבר עלה קצת מדרגא לדרגא ובכל פעם נזדכך ביותר, אוף על פי כן יכול להיות שאחר כך יחזר ויתפשט עליו כל התאוות והרהורים בהתפשטות יותר מבתחלה והכל על ידי הבגדים הצואים שעדין לא הפשיט אותם מעצמו לגמרי, אף על פי שכבר התחיל לטהר את עצמו קצת:

ודבר זה יכולין ללמד ולהבין היטב ממה שרואין בחוש מענין ברור הלחם שהוא חיות האדם, שצריכין לבררו בברור אחר ברור וצריכין לחרש ולזרע ולקצר ואחר כך לנקות התבואה ממוץ ותבן ואחר כך לטחנה ולנקות הקמח מסובין ומורסן. וכל אלו הפסלת הנאחזין בהתבואה, הכל נמשך מהבגדים הצואים שנתאחזו בהמאכלים מעת שנפגמה האכילה על ידי אכילת עץ הדעת. נמצא שכל אלו הברורים הם לנקות התבואה מאחיזת הבגדים הצואים. ואף על פי כן אין זה תכלית הברור, כי עקר הברור הוא בשעת האכילה ואז עקר היגיעה לאכל בקדושה ולברך עליה בכונה, עד שעל ידי זה עולה הטוב הזך שבהלחם ומחיה את האדם, שיוכל להודות ולהלל להשם יתברך ולהכלל על ידי זה באין סוף בחי החיים יתברך ואז נדחה הפסלת ונעשה קיא צואה ממש. נמצא שכל אלו הברורים שנתברר הלחם עד הנה מהפסלת הנאחז בו אינם נחשבים כלל נגד הברור האחרון שבשעת האכילה עצמה, שאז עקר הברור מבגדים הצואים ממש. וזה ממש ענין כל מה שעובר על האדם שיש שכבר התחיל לברר ולזכך עצמו והברור הוא בבחינת ברור החטה ממוץ ותבן, ואף שגם זה טוב מאד, אוף על פי כן צריכין עדין הברור מבחינת סובין ומורסן ועוד שאר תקונים עד שיהיה בבחינת לחם ומאכל אדם בשלמות:

אך אפלו מי שכבר זכה לכל זה, עדין צריך לזכות לגמר הברור בשלמות, דהינו לבחינת גמר הברור שנעשה בשעת אכילה עצמה כנ”ל. ומי שאינו זוכה להתגבר ולהתחזק ולסבל היגיעות שצריכין אז כשסמוך לתכלית הברור, אזי יכולין להתגבר עליו מניעות ומסכים ובלבולים הרבה יותר מבתחלה מחמת שעכשו נתעוררין הבגדים הצואים ממש שצריכין לדחותם בשעת האכילה דיקא שהוא שעת גמר הברור. וזה בפרטיות ובכלליות כי על כל האדם צריך לעבר כל זה שצריך להתיגע לברר את עצמו בברור אחר ברור והברור האחרון שהוא בחינת אכילה קשה לפעמים מכולם, כי אז צריכין לברר הטוב ולדחות הרע קיא צואה שהם כל הסטרא אחרא והקלפות לגמרי אל החוץ. וכן בכלליות העולם שעקר עצם היגיעות שיש עכשו למי שרוצה לכנס בעבודת השם וכל עצם מרירת הגלות שמתגבר עכשו בעקבא דמשיחא, הוא מחמת שעכשו צריכין לברר תכלית הברור בשלמות עד שתהיה גאולה שלמה שאין אחריה גלות והברור הזה הוא בחינת הברור שבשעת האכילה עצמה שאז עקר התגברות הבגדים

הצואים כנ”ל:

על כן צריכין עכשו מרירות ויגיעות הרבה קדם שזוכין לדבר שבקדושה בפרט לזכך ולנקות את עצמו מתאוות והרהורים שהם בחינת קיא צואה ממש, וצריך עתה להתחזק מאד בכל מיני התחזקות לבלי לפל בדעתו מזה כלל, רק להשתדל לגרשם מאתו על פי הדרכים והעצות שגלו לנו הצדיקי אמת, כי כבר הקדים השם יתברך רפואה למכה על ידי הספרים והעצות הקדושות שנתגלו בדורותינו אלה שעל ידי זה יכולין אנחנו להתחזק ולהחיות עצמנו גם עתה ולהשאר על עמדנו להמשיך את עצמו אל השם יתברך בכל פעם עד שנזכה להטהר לגמרי מהבגדים הצואים הנ”ל. כי הטהרה מכל זה הוא רק על ידי התורה כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, כנחלים נטיו – מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף דברי תורה כן. (הלכות בציעת הפת הלכה ה’ אות ה’ ו’ ז’):

אות כ.ג.

רבים נכשלו ונפלו כשהגיעו סמוך לגמר שלמותם, כי יש שכבר היו אצל פתח הקדושה ובקל היו יכולין כבר להכנס אל הקדושה בשלמות, אך חזרו משם מחמת שאז התפשטו עליהם המניעות והבלבולים כל כך, עד שנדמה להם שאי אפשר לעמד נגדם וכל זה מחמת הנ”ל ועקר התקון והעצה לזה הוא עסק התורה וצריך האדם להיות חזק מאד בזה לבלי להתרשל מדברי תורה, חס ושלום, בכל אשר יעבר עליו ואז בכל מה שעובר עליו יוכל להתגבר על ידי התורה, כי כל התקונים והברורים דקדושה מההתחלה עד הסוף הכל רק על ידי התורה. (שם אות ל”ח):

אות כא.ג.

אי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולעבד אותו יתברך כראוי כי אם על ידי עזות ועקשנות גדולה דקדושה, כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכין לעבר על כל אחד ואחד בלי שעור. ואם לא יהיה עקשן גדול לבלי להניח על ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אזי אי אפשר לו שישאר על עמדו. בפרט כשרוצה לעשות דבר גדול, כגון לנסע ולבא לארץ ישראל שזה עקר קדושת איש הישראלי והוא עקר נצחון המלחמה כמבאר במקום אחר, בודאי אי אפשר לנצח מלחמה זאת כי אם על ידי עקשנות גדול מאד. וזה עקר ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל, העקר הוא בהעזות והעקשנות של איש הישראלי שמפילין אותו בכל פעם והוא מתחזק בכל עת בעקשנות גדול ואינו מניח להפיל את עצמו בשום אפן. ועקר קבלת התורה שהוא כלל ההתפארות הוא רק על ידי זה כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה: “מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהם עזין” ובזה תלוי כל עבודת איש הישראלי מתחלה ועד סוף. (הלכות ברכת המזון הלכה ד’ אות י”ב):

אות כב.ג.

צריכין לידע, שכשם שאין עליה לעולם כי “לגדולתו אין חקר”, ועל כן הצדיק האמת אף על פי שזכה לתכלית מדרגה עליונה בהשגת אלקותו יתברך, אף על פי כן אינו מסתפק בזה ומחפש ומבקש להשיג עוד יותר, כמו כן ממש אין ירידה לעולם, הינו שאפלו אם נדמה לו שהוא במדרגה תחתונה מאד שאין למטה ממנה, אף על פי כן צריך לחתר ולבקש עדין אולי יש תקוה, כי באמת אין שום יאוש כלל לעולם, כי רבים רחמיו וחסדיו יתברך עד אין חקר. אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי הצדיק האמת שהוא בתכלית תכלית בחינת נקודה העליונה, על כן הוא יכול להאיר התחזקות האמתי בתכלית תכלית נקודה התחתונה, כי כל מה שמשיג יותר גדולתו יתברך שהוא גדולת רחמיו וחסדיו, על ידי זה הוא יכול להאיר האמת גם בתכלית דיוטא התחתונה לעוררם גם כן שעדין יש להם תקוה. אבל צריכין לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה קדם שזוכין להתקרב לזה הצדיק האמת. כי עקר התחברות זה הצדיק שהוא בחינת נקודה העליונה עם התלמיד שרוצה לקבל ממנו שהוא בחינת נקודה התחתונה, העקר הוא על ידי בזיונות ושפיכות דמים שסובלין בשביל ההתקרבות אליו כי זה עקר תשובתו ותקונו. ואדרבה, על ידי זה בעצמו שבאין עליו בזיונות ושפיכות דמים על שהוא אוחז עצמו בהצדיק האמת, מזה בעצמו ראוי לו להבין שעדין יש לו תקוה גדולה ואחרית טוב. כי מאחר שזוכה לסבל בזיונות ושפיכות דמים בשביל לאחז את עצמו בהנקודה העליונה זה עקר תקונו כי הצדיק בחינת נקודה העליונה יכולה לתקנו בכל מקום שהוא. (ברכת הפרות הלכה ה’ אות י”א):

אות כג.ג.

עקר ההתחזקות והבקיאות בהלכה של תשובה הנ”ל, העקר הוא על ידי אמונה שלמה להאמין שהשם אחד ראשון ואחרון ובכל מקומות ממשלתו, וכל מה שעובר עליו ועל כל העולם כולו אור וחשך, לילה ויום, חורבן ובנין – יקשר הכל להשם יתברך שזה בחינת התקשרות נקודה התחתונה בנקודה העליונה, ועל ידי זה יזכה שלא יהא נאבד שום יום מימי חייו ובכל יום יזכה למצא האבדות השיכים לשרש נשמתו. (שם אות ט”ו):

אות כד.ג.

הצדיקים הם מרכבתו של מקום, וכן כל אחד מישראל כפי תקון תשובתו כן זוכה להשלים בחינת המרכבה, כמו שכתוב “ועמך כולם צדיקים”, רק שצריכין לזה התחזקות גדול מאד בכל אשר יעבר עליו. כי קדם שזוכין לבחינת המרכבה יש בחינת רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת וכו’, שהם בחינת כלל הקלפות וסטרא אחרא שמשם נמשכין כל המניעות והתאוות וכו’ וחרפות ובזיונות מהחולקים עליו. וכשמתחזק נגד כל זה בבחינת הבקיאות הנ”ל בחינת בקי בעיל בקי בנפיק אז זוכה לתשובה שלמה ולהיות נכלל בכלל הצדיקים שהם מרכבתו של מקום. ומחמת שעקר התחלת התשובה הוא על ידי ששומע חרפתו ושותק, שעל ידי זה נכנע הדם שבחלל השמאלי שבלב שזה בחינת מצות מילה (עין בפנים), על כן התחלת קדושת המרכבה הוא מבחינת חשמ”ל שהם אותיות ח”ש מ”ל, הינו שעל ידי השתיקה ששותק על חרפתו, על ידי זה נכנע הדם הנ”ל בבחינת מצות מילה ועל ידי זה זוכה לתשובה שלמה ולהשיג בחינת המרכבה, עד שזוכה להכלל בהאדם היושב על הכסא. (שם אות י”ח):

אות כה.ג.

מה שאנו רואים כמה אנשים שהם רשעים גדולים כמה שנים ועוברים עברות גדולות וחמורות, רחמנא לצלן, ואחר כך נתעוררים בתשובה ונעשים בעלי תשובה גמורים, כמובא כמה מעשיות כאלה בגמרא ומדרשים ושאר ספרים הקדושים וכמעשה דרבי אלעזר בן דורדיא וכיוצא באלה מעשיות הרבה מאד בכל דור ודור. ולכאורה תמוה הדבר, הלא עברה גוררת עברה וכל מה שעובר עברה יותר הוא נופל ביד הסטרא אחרא ביותר, ומאין בא שלבסוף יתגבר נגד הסטרא אחרא ויחזר בתשובה:

אך הענין הוא כי באמת בכל אחד מישראל יש נשמה יקרה שיש לה כח גדול לעמד נגד היצר הרע וחילותיו, כי אם לא היה לו כח לעמד נגד היצר הרע לא היה הקדוש ברוך הוא נותן לו יצר הרע כזה, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ואין השם יתברך נותן שום מניעות לאדם מה שלא יוכל לעמד בהם:

אך עקר כל החטאים וכל התאוות שהאדם נלכוד בהם והעקר תאות נאוף, רחמנא לצלן, שהוא עקר היצר הרע כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, העקר הוא מחמת שטות שאינו יודע מכחו, וזה עקר בחינת מחין דקטנות שעל ידי זה נופל לתאות נאוף שהוא כלל כל החטאים, רחמנא לצלן, דהינו שנקטן מחו ונחלש דעתו עד שאינו יודע מכחו ונדמה לו שאי אפשר לו לעמד כנגד תאוה זאת, כי עקר הגבורה הוא בלב, ומי שלבו חזק יוכל להתגבר עצמו נגד כל התאוות שבעולם, כמו שראינו כמה צדיקים וכשרים שעמדו בנסיונות גדולות, וכל זה על ידי חכמתם ודעתם שזה עקר הכח של איש הישראלי, כמו שכתוב: “החכמה תעז לחכם” וכו’:

ועל כן ח’כ’מ’ה אותיות כ”ח מ”ה, כי המחין הם מחצות פרוסות בפני תאות נאוף, רק שהעקר שיאמין בכחו וידע באמונה שלמה שיש בכח שכלו ומחו לעמד נגד כל התאוות אפלו נגד תאות נאוף. כי המח והשכל הוא הנשמה, והנשמה של איש הישראלי אפלו של הפחות שבפחותים בודאי היא יכולה לעמד נגד כל העולם עם כל

התאוות, כי אין זה דרך הענוה להקטין כחו ולומר שאין לו נשמה גבוהה כמו הצדיקים והכשרים, כאלו אין בידו כלל להיות איש כשר וצדיק, כי ענוה כזו אסורה והיא ענוה פסולה ואין זה ענוה כלל רק מחין דקטנות, שצריכין להתרחק מזה מאד, כי על ידי זה נופלין לכל התאוות והעקר לתאות נאוף כנ”ל. רק אדרבה, צריך כל אחד לומר לדעתו שיש לו נשמה גבוהה מאד. כי הנשמה של הפחות שבפחותים שבישראל גם כן גבוהה וקדושה מאד מאד וצריך לומר בדעתו, שאין נאה לו להיות כרוך אחר תאוות, חס ושלום, מכל שכן לעבר איזה עברה, חס ושלום, כמו שכתוב: “ויגבה לבו בדרכי ה’” שצריכין להגביה לבו בדרכי ה’ ולידע, כי כל אחד מישראל בשרשו רחוק מעברות מאד מאד, וכל אחד מישראל הוא בעל כח גדול לעמד נגד כל העולם עם כל התאוות, רק העקר – שיזכה לידע מכחו כנ”ל:

ומחמת שהסטרא אחרא אורבת מאד על האדם וכל מה שהאדם עובר עברה יותר יונקת ממנו הסטרא אחרא יותר ובולעת אותו יותר, רחמנא לצלן. ועל כן לפעמים הסטרא אחרא בולעת את האדם כל כך עד שמגעת לעצם פנימיות קדושת יהדותו והיא מתחזקת ומתגברת לבלע גם נקודה זאת גם כן ומביאה אותו לידי עברה גדולה, חס ושלום, כדי לבלע אותו לגמרי, חס ושלום. אבל תכף כשהוא רוצה לבלע את עצם פנימיות קדושת יהדותו, אזי זאת הנקודה עומדת להסטרא אחרא בבית הבליעה שלה, כי זאת הנקודה של הפנימיות קדושתו הוא בעל כח גדול מאד ועל כן אי אפשר להסטרא אחרא לבלע אותה בשום אפן ולא די שאינה יכולה לבלע אותה, אף גם זאת הנקודה טובה עומדת להסטרא אחרא בבית הבליעה שלה, עד שהיא מוכרחת לתן הקאות להקיא ולהוציא כל הקדושות שבלעה מזאת הנשמה:

ומזה בא מה שלפעמים האדם נתעורר בתשובה אחר כמה עברות, הינו כנ”ל, כי לפעמים עברה מביאה את האדם לתשובה, הינו על ידי שנלכד באיזה עברה גדולה, רחמנא לצלן, על ידי זה נתמרמר לבו ונתעורר בתשובה, עד שנעשה בעל תשובה גמור, וכל זה מחמת התגברות הנקודה שלו שהיא באמת בעל כח גדול, וכשהיא רואה

שהסטרא אחרא רוצה לבלע אותה לגמרי, חס ושלום, אזי מתגברת כנגדה עד שמוכרחת לתן הקאות ולהחזיר הקדושות שבלעה ממנו:

אך בודאי אין שום אדם יכול לסמך על זה, חס ושלום, כי ‘האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה’, כי לפעמים מתגברת הסטרא אחרא כל כך, עד שבולעת אותו באמת לגמרי, כמו שמצינו כמה וכמה רשעים שלא שבו בתשובה גם לבסוף ונכרתו ונאבדו לגמרי, רחמנא לצלן, כי זה סתרי דרכי הבחירה שאין שום אדם יכול לעמד עליהם. בודאי צריכין להיות בורח מן העברה בתכלית הבריחה, אך אחרי שכבר עבר מה שעבר, חס ושלום, צריך לידע ולהאמין שאין שום יאוש בעולם כלל, ואפלו אם כבר רצה להתגבר אלפים פעמים להיות איש כשר ולא עלתה בידו ונפל למה שנפל, ואפלו אם נפל לעברות גמורות וחמורות, חס ושלום, אף על פי כן עדין יש לו תקוה כל עוד נשמתו בו. והעקר הוא אמונה שיהיה לו אמונה שלמה בהשם יתברך וישתדל בכל עז להתקרב לצדיק אמתי וישפך שיחו לפני השם יתברך, שיגלה לו הצדיק האמת כדי שיזכה על ידו לאמונה שלמה, ואז בודאי יש לו תקוה לעולם יהיה איך שיהיה, כי עקר הכח לעמד כנגד היצר הרע הוא על ידי אמונה שהוא כלל ועקר כל התורה כולה. [ועין גלות וגאולה אות ו' צדיק אות נ"ט]. (ברכות הריח הלכה ד’ אות א’ ב’):

אות כו.ג.

אפלו כשהאדם בגלות בגשמיות וברוחניות אפלו אם נפל, חס ושלום, עד אין תכלית גם שם השם יתברך מצמצם את עצמו ומסתיר את עצמו בדרכי נפלאותיו העצומים ומזכיר אותו בכל פעם בכמה וכמה רמזים שונים בכל יום ובכל מקום, כדי שישוב אליו ואזי נתהפך הכל לטובה, שדיקא על ידי התגברות הרע עין והבעל דבר והסטרא אחרא שעל ידי זה נתמעט ונצטמצם האור, מאד על ידי זה דיקא הגיע טובה גדולה שיכולין הצדיקים הגדולים להגביה ולהעלות גם הנופלים והירודים מאד מאד. כי על ידי שנסתר האור כל כך על ידי רבוי הצמצומים עד שהיה קשה להשיג ולהבין הרמזים, והצדיקים ברבוי יגיעתם במסירת נפש זכו להשיג האור מתוך תקף ההסתרות, על ידי זה זכו להשגות גדולות, עד שבעצם חכמתם הם מלבישים לנו האור בצמצומים נפלאים באפן שגם כל אחד במקומו יוכל להגיע לו הרמזים ועצות והתעוררות בכל מקום שהוא, לאחז את עצמו בהשם יתברך תמיד. כי ההעלם הוא בשביל הגלוי כמובא בכתבי האר”י, זכרונו לברכה, הינו כל מה שמעלימין ומצמצמין האור בצמצומים רבים יותר הכל נתהפך לטובה על ידי גדולי הצדיקים, כי דיקא על ידי זה הם מגלין ומאירין לישראל אור השם יתברך, שנוכל לידע ולזכר אותו יתברך בכל מקום שהוא. וזה בחינת ‘אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות’, שכל מה שממעטין ומצמצמין האור במעוט אחר מעוט, הכל הוא רק בשביל לרבות האור להגדילו ולהאירו בלב ישראל על ידי זה דיקא. (הלכות ברכת הראיה הלכה ה’ אות ע”ז):

אות כז.ג.

כשהאדם עולה מדרגא לדרגא בעבודת השם זה בחינת בריאה חדשה, כי נעשה בריה חדשה ממש, בבחינת: “אני היום ילדתיך” הנאמר על האדם כשנעשה בר מצוה, דהינו בן שלש עשרה שנה שנתחיב במצוות, כמבאר בזהר הקדוש, וכמו כן הוא בכל עת שהאדם מקדש ומטהר עצמו ומקבל על עצמו על עבודת השם ביותר, שאז נאמר עליו, אני היום ילדתיך, כי נעשה בריאה חדשה ממש, ועל כן קדם שזוכה לזה לעלות מדרגא לדרגא שיהיה נעשה בריה חדשה, קדם לזה צריך שיהיה ירידה שהוא תכלית העליה, כי הירידה היא מבחינת הצמצום של החלל הפנוי שהיה צריך להיות קדם הבריאה כידוע, וזה בחינת מאמר רבותינו, זכרונם לברכה: ‘צדיקים – תחלתן יסורין וסופן שלוה’, כי היסורים באים מהצמצום שקדם לבריאה, וזה בחינת כל המניעות ועכובים שיש להאדם קדם שזוכה לעשות איזה מצוה או דבר שבקדושה, כי בכל דבר שבקדושה בוראים עולמות כידוע ועל כן צריך שיהיה הצמצום קדם, וזה בחינת המניעות הקודמין לדבר שבקדושה. (הלכות תפלת המנחה הלכה ד’ אות ה’):

אות כח.ג.

בתחלה כשאדם מתחיל לעבד את השם יתברך ואזי הולך לו על פי רב כסדר קצת ומתפלל ולומד ועוסק בעבודת השם. וזה בחינת ‘שחרית’ שהוא בחינת חסד ואז כל סדר התפלה באריכות קרבנות וקטרת וכו’ וקריאת שמע ותפלה וכמו כן גם הוא מרבה אז בעבודת השם כל אחד לפי בחינתו, אבל על פי רב אחר כך נופל מעבודתו ומתחיל השם יתברך לנסות אותו ומתגרה בו הבעל דבר כידוע לכל מי שרוצה להכנס בעבודת השם ואזי עקר הנסיון של האדם. ואזי צריכין התחזקות גדול מאד בלי שעור וערך ומספר להתחזק בכל פעם בעבודתו יתברך ולבלי לפל משום דבר שבעולם. והעקר שצריך להתגבר כנגד בחינת המחין דקטנות שהם מתגברין אז על האדם ורוצין להפילו בדעתו, כאלו אין לו עוד תקוה, חס ושלום, או למנעו מתפלה בכונה ושמחה וכיוצא בזה:

וכל זה הוא בחינת ‘צהרים’, זמן המנחה, שאז עקר אחיזת המחין דקטנות וצריך לקים מאמר רבותינו, זכרונם לברכה, ‘לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה’ הינו שאז צריכין לזהר ביותר להתחזק בתפלה ועבודת השם ולא יפל משום דבר שבעולם, רק ידע ויאמין בדברי הצדיקים אמתיים שצעקו בקול גדול וחזק, כי אין שום יאוש בעולם כלל כי לגדולתו יתברך אין חקר, ובגדל רחמיו יתברך יכול להפך הכל לגמרי מרע לטוב ומעוונות לזכויות על ידי תשובה כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה. וכמו כן בכלל חיי האדם שימי חייו נקראים יום ומיתתו והסתלקותו נקרא לילה וחשך, כמו שנאמר: “עד אשר לא תחשך השמש”:

ועל כן אחר חצי ימיו הוא בחינת צהרים זמן המנחה, ועל פי רב אז דיקא מתגבר הבעל דבר ביותר ויותר. כי בודאי צריכין להתחיל עקר העבודה בימי הנעורים דיקא, “כי טוב לגבר כי ישא על מנעוריו” ו’ינקותא כלילא דורדא’. אבל אפלו מי שזכה להתחיל בעבודת השם מנעוריו, אף על פי כן כשמגיע לאמצע ימיו ורוצה להגיע למה שצריך להגיע, אזי על פי רב מתגבר הבעל דבר ומתפשט מאד למנעו מדרך החיים, חס ושלום, כל שכן מי שלא התחיל כלל בימי נעורים וכשרואה שעברו רב שנותיו

ומהרהר בתשובה ורוצה להתחיל אז בעבודת השם שאזי תכף מתגבר עליו הבעל דבר ואינו רוצה להניחו לצאת מתאוותיו ורשתיו אשר נלכד בהם. ועל זה צועק הפסוק:

“הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים” דיקא, שאז זמן המנחה הנ”ל, ועל כן צריכין להרבות בתפלה בימי הנעורים שלא יפל לעולם מעבודתו יתברך:

כי לפעמים האדם נופל לעת זקנות, ובפרט כשכבר הימים באים והגיע לאמצע ימיו ומתחיל היום לערב, אז צריך להסתכל בעצמו מאד על אחריתו וסופו ולהתגבר ביותר ויותר, כי אז הוא בחינת צהרים בחינת זמן המנחה שצריכין להזהר בה ביותר כנ”ל להמתיק הדינים שהוא בחינת היצר הרע שאחיזתם ממחין דקטנות בחינת זמן המנחה, ולקשר עצמו היטב לצדיקים אמתיים, שהם בחינת משה שהם דיקא יכולין להמתיק הדין של זמן המנחה בשרשו העליון. ([עין תפלה אות ג'] שם הלכה ה’ אות ה’):

אות כט.ג.

מבאר בכתבי האר”י, זכרונו לברכה, מענין הצמצומים הנפלאים ברצוא ושוב מטי ולא מטי שהיה קדם הבריאה מה שבתחלה צמצם האור ואחר כך התחיל להמשיך איזה בחינת אור, ואחר כך חזר האור למקומו והשאיר רק איזה רשימה, כי לא היה אפשר עדין לסבל זה האור. ואחר כך חזר והמשיך עוד הפעם איזה בחינת אור בצמצום חדש נפלא וחזר והעלימו, שלא יהיה רבוי אור וכן היה הרבה פעמים וכו’ עד שנעשה בחינת חלל הפנוי. ואחר כך המשיך אור המלכים ולא יכלו לקבל האור ונשברו ומתו וכו’ עד שהתחיל עולם התקון. וכל השבירה היתה על ידי שלא היה אתערותא דלתתא:

ועקר האתערותא דלתתא הוא על ידי האדם הבעל בחירה דיקא. אבל מזה בעצמו הוא כל הבחירה, כי כל כח היצר הרע הוא מהשבירה, ועל ידי שמנצחין את היצר הרע בבחירתו על ידי זה מתקן השבירה על ידי אתערותא דלתתא, ועל כן בהאדם תלויין תקון כל העולמות ועל כן נעשים אצל האדם כל הבחינה הנ”ל שהם בחינת הצמצומים הנ”ל, הינו מה שאור להביות הלב של איש הישראלי הוא בחינת אין סוף, כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתו, וצריכין לצמצם ההתלהבות וכו’, ואלו הצמצומים נפלאים הנ”ל שהיו קדם כלל הבריאה, כולם בהכרח שיעברו על האדם שהוא גמר תקון שלמות הבריאה, כי כולם לא היו כי אם בשביל האדם שהוא יתקן הכל על ידי אתערותא דלתתא דיקא. וזה בחינת מה שהשם יתברך מאיר פניו קצת ואחר כך מסתיר אותו וכעין שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על פסוק: “אתם נצבים היום” – היום הזה שהוא מאפיל ומאיר כך עתיד להאפיל ולהאיר לכם:

וכל זה נעשה בכל דור ובכל אדם ובכל זמן והכל בשביל הבחירה, כי על ידי זה עקר הבחירה על ידי ההתגלות וההעלמה שזה בחינת כלל העליות והירידות שעוברין על האדם. ובשביל זה מי שרוצה לילך בדרכי השם צריך להיות בקי בהלכה בקי בעיל בקי בנפיק בקי ברצוא בקי בשוב, הינו לחזק עצמו בהשם יתברך בכל מה שעובר עליו,

ולידע כי ההעלמה והצמצום הוא תכלית ההתגלות. רק שמחמת שהצמצומים משם שרש אחיזת הדינים והיצרין רעין שמהם כל המחשבות רעות המתגרין בהאדם, על כן צריכין להזהר מאד לברח מהם ולהמשיך בלבו מחשבות קדושות איך לעבד את השם יתברך. ועל ידי כל זה זוכה לעבד את השם יתברך בהדרגה ובמדה, עד שעל ידי זה יתגלה אלקותו ומלכותו יתברך לכל באי עולם ויתתקן העולם בשלמות על ידי אתערותא דלתתא של האדם הבעל בחירה דיקא. וזה עקר חדוש מעשה בראשית, שבכל יום שהשם יתברך מאפיל ומאיר יוצר אור ובורא חשך וכו’, הכל נמשך מבחינת הצמצומים הנ”ל של תחלת הבריאה, שעל ידי זה היה כל בריאת העולם וקיומו עד עתה. והעקר בשביל האדם הבעל בחירה שאליו נמסר הכל להמשיך אלקותו והתגלות מלכותו על ידי הצמצומים הנ”ל כפי בחירתו, והעקר שצריך לצמצם אור התלהבות לבבו שלא יהיה בבחינת הריסה, חס ושלום, ואחר כך צריך להזהר להתגבר על המחשבות רעות ולהמשיך רק מחשבות טובות, עד שיעבד השם יתברך בהדרגה ובמדה שזה בחינת בריאת וקיום העולמות כנ”ל:

וכל זה נעשה גם אצל הצדיקים בכל דרגא ודרגא, כי גם עליהם עוברים עליות וירידות הרבה אך שהוא בדקות מאד בחינת חשכת המחין והארתן, וגם זה בדקות גדול מאד ובקדושה גדולה. אך ביותר צריכין תקונים אלו לאותן שכבר עברו על מצוות התורה, חס ושלום, וצריכין לשוב בתשובה והכל בכח הצדיקים הגדולים שממשיכין רחמיו יתברך גם עליהם ומאירין בלבם עצות עמוקות והתחזקות נפלאה בכל פעם, באפן שיזכו לשוב בכל פעם מכל מקום שהם. אבל אף על פי כן בהכרח שיהיה להם איזה אתערותא דלתתא כי בלא זה אי אפשר, וזה בחינת כל העליות וירידות אלפים ורבבות שעוברין על כל אדם ואפלו על הרחוקים מאד מהשם יתברך. כי גם הם יש להם בחינת עליות וירידות כי גם אצלם אין יום דומה לחברו ואפלו ביום אחד יש לכל אחד כמה שנויים לאין מספר. ובפרט אלו המתעוררים לשוב להשם יתברך

ולהתקרב להצדיקי אמת והם חלושי כח מאד והבעל דבר מתגבר עליהם וחותר תחתיהם ורוצה להפילם, חס ושלום, והם מתיגעים להתגבר ויש להם שנויים בחינת עליות וירידות בלי שעור, בחינת יעלו שמים ירדו תהומות וכו’, ועל כל זה צריכין התחזקות גדול ועצום מאד והעקר בכח הצדיקים שכבר עמדו במלחמה של זה העולם כראוי בתכלית השלמות והם מודיעים לנו שאין שום התעוררות להשם יתברך נאבד אפלו משאול תחתיות ומתחתיו, אדרבא, על ידי זה נעשים תקונים נפלאים על ידי גדולי הצדיקים שמלקטים כל הנקודות טובות של בחינת ההתעוררות הללו ומתקנין אותם, ובונים מהם תקונים נפלאים, אך העקר שלא יהיו חולקים על כל פנים על הצדיקים הנ”ל רק אדרבא, לקים דבריהם ולהתעורר בכל עת מחדש להשם יתברך ואז יזכו סוף כל סוף לאחרית טוב ויהיה להם חלק גדול בבחינת אתערותא דלתתא שעל ידי זה תקון כל העולמות. (הלכות תפלת המנחה הלכה ז’ אות כג):

אות ל.ג.

מבאר בכתבי האר”י, זכרונו לברכה, שתחלת הבריאה היא על ידי כמה צמצומים שכביכול, המשיך האור באיזה בחינה ואחר כך העלימו וכן כמה וכמה פעמים בכמה דרכים ועל ידי זה דיקא נתהוו הכלים שיוכלו לקבל האור. וכל זה הוא סוד מיתת המלכים ותקונם שדיקא על ידי השבירה והמיתה נמשך אחר כך עולם התקון בתוספות אור נפלא יותר כמובן בכתבים. אבל עקר הכל היה תלוי בהאדם הבעל בחירה, כי הוא היה צריך לתקן הכל על ידי אתערותא דלתתא, ועל כן עתה גם כן העקר תלוי בתשובה של האדם. כי בהכרח שיהיה על כל פנים איזה התעוררות בעלמא שהוא בחינת אתערותא דלתתא ועל כן אין לך דבר שעומד בפני התשובה ו’עד יום מותו תחכה לו’ וכו’. כי אפלו אם חטא כמו שחטא אלפים פעמים עם כל זה בכל פעם שמתעורר באיזה התעוררות לשוב אל השם אין שום התעוררות נאבד, כמו שכתוב בזהר הקדוש: ‘לית רעותא טבא דאתאביד’, כי על ידי התשובה נתהפכין העוונות לזכויות, כי נעשה תקון על ידי הקלקולים, כי כל מה שקלקל והמשיך האור למקום שהמשיך שזה עקר הקלקול, אבל אחר כך כשנתעורר בתשובה הוא מקים הכל ואזי נעשה על ידי זה דיקא כלים חדשים ונמשך לתוכן אור חדש ונפלא. כי על ידי שהמשיך האור למקומות גסים וכו’ על ידי זה נתעבו הכלים ויכולים אחר כך לזככן, עד שיתהפך הכל לטובה שדיקא על ידי זה יתהוו כלים נפלאים לקבל האור חדש שלא היו יכולים לקבל מקדם כי לא היה אפשר להתהוות הכלים כי אם על ידי זה שזהו בחינת ירידה תכלית העליה, עוונות נתהפכין לזכויות, התרחקות תכלית התקרבות. שכל זה הוא בחינת תקון מיתת המלכים שדיקא על ידי מיתתם ושבירתם נמשך ‘אור מ”ה החדש’ הגדול ביותר כמובן בכתבים. אבל כל זה לאו כל אדם זוכה כי אם בכח הצדיקים הגדולים שיודעים סוד זה לעמקו, שהם יכולים לעורר בני אדם לתשובה ולחזק את כל אחד ולהעלות כל מיני התעוררות בעלמא כל נקודה ונקודה טובה ולתקן על ידי זה כלים נפלאים באפן שיתתקן כל אחד ביתר שאת:

 על כן צריכין לחפש מאד אחר צדיק כזה שיוכל לעסק בתקונו, והחפוש והבקשה בעצמה היא טובה גדולה מאד לנצח אפלו אם קלקל כמו שקלקל. כי הצדיקים הגדולים זכו למה שזכו על ידי אתערותא דלתתא שלהם בתכלית תכלית השלמות. ועל כן עשו כלים נפלאים ונוראים מאד שיכולים לתקן כל הקלקולים שבעולם, רחמנא לצלן, רק אף על פי כן צריכין על כל פנים איזה התעוררות בעלמא של האדם בעצמו, כי בלי שום התעוררות כלל אי אפשר לתקנו כראוי. ויזהר בנפשו על כל פנים שלא יהיה לץ וחולק, חס ושלום, על הצדיק העוסק בתקונו. וזה בחינת מעלת התשובה שהפליגו בה רבותינו, זכרונם לברכה, מאד, “שבמקום שבעלי תשובה עומדים” וכו’. וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: ‘שמגעת עד כסא הכבוד’. כי דיקא מחמת שירד למקומות נמוכים ומגושמים כאלה והתגבר בכח הצדיק לעלות משם על ידי זה דיקא נעשים כלים נפלאים לקבל האור הנפלא, מה שאין צדיקים גמורים יכולים לקבל אור כזה מחמת שאין להם כלים כאלו:

וכל זה אי אפשר לזכות כי אם בכח הצדיקים הגדולים שהם עקר הבעלי תשובה כי הם הבעלים של תשובה וכל מי שחס על חייו ורוצה לשוב בתשובה, צריך לקבל מהם. כי הם אף על פי שלא טעמו טעם חטא מעולם אף על פי כן הם עושים תשובה בכל פעם על השגתם הראשונה, וגם הם יורדים למקומות נמוכים מאד בכונה בשביל להעלות הנפשות משם ולהחזירם בתשובה, שזה בחינת: ‘ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר וכו’ כדי לטהר’ וכו’. ובכח אלו הצדיקים יש תקוה לכל מי שיאחז בהם שיעלה מעמק ירידתו לעליה גדולה ושיהיו נעשים על ידי זה דיקא כלים נפלאים לקבל אור האין סוף כראוי. רק העקר שישמע לדבריהם וילך בדרכיהם מעתה על כל פנים ויסלק חכמתו כאלו אין לו שום שכל רק יבטל דעתו לגמרי נגדם ואז יזכה בודאי לאחרית טוב כנ”ל. (שם הלכה ז’ אות ל”ב נ”ב):

אות לא.ג.

אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, במדרש על פסוק: “ואני ברב חסדך אבא ביתך” וכו’ הנסמך אחר פסוק: “תאבד דוברי כזב” וכו’, שזה אמר דוד על דואג ואחיתפל והחולקים עליו. על זה סים: “ואני כאשר עשו כן עשיתי”. אך “ברב חסדך אבא ביתך” וכו’, וכן צריך כל אדם לומר על נפשו בפרט כשיודע בנפשו באמת כאב עוונותיו, אזי צריך להחיות את עצמו ולחזק נפשו מאד בחסדים שעשה עמו השם יתברך שזכה להתקרב לצדיק האמת ועל כל פנים שאינו חולק עליו וזוכה להכלל בתוך הישיבה הקדושה והבית המדרש הקדוש של הקבוץ הקדוש של הצדיק האמת, ולומר לנפשו ואני כאשר עשו החולקים כן עשיתי גם אני, אך אף על פי כן ברב חסדך שגמלת עלי ‘אבא ביתך’ הינו לבית המדרש הנ”ל שעל ידי זה כל תקוותי לנצח:

כי באמת נמצא בכל דור ישיבה של תלמידים עם רבי אמת שעוסקין בבית המדרש שלהם בחדושי תורה אמתיים, שיכולין לקרב להשם יתברך כל הנפשות הרחוקות מאד עד שקשה לתפסם ולקרבם אל הקדושה. ויש שנפלו לעמק הבכא בעמק הגיהנם ובשאול תחתיות על ידי מעשיהם הרעים, והעקר על ידי רבוי זוהמת המחשבות רעות שלהם בפרט בתאות נאוף שזה עקר היצר הרע כמבאר בזהר הקדוש. עד שיש יצר הרע שהוא מנוול ממש שהוא מאוס ומזהם מאד ומי שפוגע בו המנוול הזה, חס ושלום, אזי קשה לו להנצל ממנו, כי הוא מנוול ומזהם מאד וכרוך מאד אחרי האדם הרוצה לתפסו במצודתו ופוגע בהאדם בכל עת והוא עקר הפגע רע שאנו מתפללים בכל יום להנצל ממנו. ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: ‘אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש’, כי זה עקר התקון שימשיך מחשבתו לתוך הבית המדרש הקדוש הנ”ל, שעל ידי זה בעצמו שיזכיר בעצמו שהוא בכלל הקבוץ הנ”ל על ידי זה; ‘אם אבן הוא נמוח’ וכו’, כי מבית המדרש הנ”ל יוצא מעין קדוש וטהור כזה שיכול לטהר כל הנפשות הירודות מאד על ידי העצות עמוקות וקדושות הנובעים ממנו ולהעלותם מעמק הבכא ולהשיבם להשם יתברך:

ועל כן מי שזוכה להכלל בתוך הבית המדרש הזה, צריך לחזק את עצמו מאד ולהאמין ולידע, כי כל נקודה טובה וכל איזה התעוררות דקדושה שהוא מתעורר בכל עת לנתק את עצמו ממחשבות רעות ולהמשיך על עצמו מחשבות קדושות. וכל מה שהוא חותר בכל יכלתו לעשות איזה טוב אף על פי שבינו לבינו נעשה עמו מה שנעשה וכבר היה כן אלפים פעמים אף על פי כן שום נקודה טוב אינו נאבד. כי הצדיק האמת שהוא הראש ישיבה, ראש הבית המדרש הקדוש מרים ומקבץ ומאסף הכל לתוך בית הקדושה ובונה מהם בנינים נפלאים על ידי שמעלה בחינת אתערותא דלתתא ממקומות נמוכים כאלה דיקא שזה עקר תקון כל העולמות התלוי באתערותא דלתתא של האדם הבעל בחירה דיקא וכל מה שהדרגא נמוך יותר אזי יקר וחשוב ביותר כשעולה משם איזה התעוררות דקדושה, ועל ידי זה בונין הצדיקי אמת הבחינה משכן ובית המקדש בכל דור עד שעל ידי זה יבנה באמת ובשלמות גמור הבית האחרון שיתקים לעד. (שם ס”ה ס”ו ס”ז ס”ח ס”ט פ”ב פ”ג פ”ז):

אות לב.ג.

יעקב אבינו, עליו השלום, כשפגע במקום ההוא שהוא מקום הבית המקדש זכה שם להשיג בשלמות ענין עצם נפלאות ומעלת האתערותא דלתתא כל שהוא ואיך שעל ידי זה דיקא נמשך מלמעלה הארה גדולה מבחינת אתערותא דלעלא, ואיך שהאתערותא דלתתא והאתערותא דלעלא נכללין יחד שזה בחינת כלליות כל היחודים, שנעשין על ידי עבודות ישראל. ועקר התקונים ויחודים אלו נעשין בשלמות בבית המקדש כמבאר כל זה בפנים היטב, ואז: “ויקץ משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. ובזה תקן להכניס בלב כל הנפשות לדורות עד היום הזה שאפלו הנפשות הנפולין מאד שסוברים שבמקומם אין נמצא שם השם יתברך, חס ושלום, ושכל בחינת התעוררות דקדושה שלהם אינו נחשב לכלום, ידעו הם גם כן ויאמינו באמונה שלמה שגם במקומם יש השם יתברך בכל מקום שבעולם. כי באמת יש השם במקום הזה גם כן כי “מלא כל הארץ כבודו”, רק שאינו יודע מגדל ההעלמה בבחינת: “ואנכי לא ידעתי”, אבל אם יתעורר באיזה בחינת אתערותא דלתתא יזכה למוצאו. והעקר בכח קדושת הבית המקדש ששם שרשי כל הנפשות ובו תלוי תקון כל הנפשות וכל העולמות, ובכח קדושת הצדיקי אמת העוסקים בכל דור בבנינו ומשם נמשך בחינת התעוררות התשובה לכל ישראל. אך אף על פי כן צריכין איזה התעוררות מלמטה גם כן. (שם פ”ד פ”ה):

אות לג.ג.

‘כל ההתחלות קשות’ כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, בפרט בענין התשובה. כי אי אפשר להתעורר באמת לתשובה, כי אם על ידי שיתנוצץ לו אור השם יתברך כדי שיתעורר לשוב. אך אי אפשר להזריח לו מאורו יתברך כי אם כשישוב בתשובה כי: “כל זר לא יאכל קדש”, ואם כן מהיכן ההתחלה. ולפעמים כשהשם יתברך מרחם עליו ומזריח לו אורו יתברך לתוך עמק החשכות שלו ונפילתו הגדולה כדי לעוררו בתשובה, אך הוא אינו יכול לקבל האור הזה כי לפי עצם שבירתו לשברי שברים על ידי מעשיו הרעים הכל הוא אצלו בחינת רבוי אור, ומזה בא שלפעמים מתעורר האדם בתשובה על איזה זמן ואחר כך נופל מזה וכן מזדמן כמה פעמים. וכל זה מחמת שלא תקן עדין את כליו שיוכל לקבל ההתעוררות כראוי וזה בפרט:

אך בכלל ישראל יש גם כן בחינה זו שזה בחינת כל הגלויות והגאולות וחזרו וגלו וכן כמה פעמים. אך אף על פי כן: “ימין השם רוממה” ולעולם ידו על העליונה, כי אף על פי כן מכל בחינת גאולה ומכל פעם שהיו ישראל בארץ ישראל נעשו תקונים נפלאים הרבה. ואף על פי שאחר כך נתגרה הבעל דבר וחזרו וקלקלו, אף על פי כן נשארו רשימות הרבה מהתקונים הנ”ל עד שבהכח הזה אנו חיים בגלות ויש לנו כח לקבל איזה התנוצצות מידיעת אלקותו יתברך ואמונתו הקדושה. וכמו כן ממש הוא בכל זמן ובכל אדם בפרט שאף על פי שמתחיל פעמים אין מספר בעבודת השם יתברך ונופל מזה בכל פעם אפלו אם הנפילה גדולה מאד, רחמנא לצלן, אפלו מי שנופל, חס ושלום, לעברות ממש, רחמנא לצלן, אף על פי כן כל מה שהתחיל איזה התחלה טובה בכל פעם אינו נאבד לעולם. כי אף על פי שבשעת הנפילה נתקלקל הכל אף על פי כן נשאר רשימה טובה מכל עבודה ועבודה ומכל התחלה והתחלה. ואלו הרשימות הם תקונים נפלאים והם נצרכים ומוכרחים מאד אל בנין הקדושה שצריכין להקים:

כי אנחנו צריכים עכשו שיבא משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולם וצריכין להקים בנין הקדושה בנין שלם בדרך נפלא שלא יהרס לעולם, וצריכין לאסף כל נדחי ישראל

ולקבצם יחד בקדושה שנית ולא ישאר שום ניצוץ ונשמה נדח בחוץ, כי הוא יתברך חושב מחשבות ברחמיו לבל ידח ממנו נדח. ועל כן צריכין לבנין זה כלים רבים לאין מספר וצריכין לזה כלי אומנות הרבה בלי שעור. על כן כל מה שאחד מישראל עושה עכשו איזה דבר שבקדושה הן למוד התורה ותפלה וצדקה ושאר מצוות – הכל הוא יקר מאד בעיני השם יתברך והוא נצרך מאד לצדיק האמת העוסק בתקון כל הנשמות ותקון כל העולמות ולבנין הקדושה שהוא עוסק לבנות:

ועל כן אף על פי שזה האדם שעשה הדבר שבקדושה או עסק כבר קצת בעבודת השם ימים או שנים ונפל אחר כך, אפלו אם נפילתו גדולה מאד, רחמנא לצלן, ואפלו אם חזר ונתעורר לעבודת השם וחזר ונפל וכן היה כמה פעמים אין מספר יהיה איך שיהיה, אף על פי כן תדע ותאמין באמונה שלמה, שאין שום דבר ולא שום עבודה קלה נאבד לעולם, ואפלו התעוררות בעלמא ומחשבה טובה אינו נאבד לעולם וכמובא בזהר הקדוש, ‘לית רעותא טבא דאתאביד’, כי תכף כשנתעורר באיזה התעוררות בעלמא ומכל שכן כשעושה איזה עובדא דקדושה, אזי תכף חוטף אותו הצדיק האמת שבכל דור העוסק בתקון נפשות ישראל ומכניס אותו למקום שמכניס, לצרך הבנין הנפלא והנורא שהוא עוסק לבנות להכניס לשם כל הנדחים שבעולם ולא ישאר אחד מהם בחוץ:

כי כשמקרב האדם את עצמו אל הקדושה אפלו רק בבחינת שכנות כמו שכן שדר אצל בעל הבית רק לפי שעה אף על פי כן גם על ידי זה נתוספים הבתים הקדושים של התפלה ברבוי עצום בלי שעור וערך ומספר ונעשין על ידי זה שעשועים גדולים למעלה בלי שעור אף על פי שאחר כך נתרחק, חס ושלום, כמו השכן שיוצא אחר כך מבית הבעל הבית ונתרחק ממנו. וכמו שרואין בחוש, למשל כשיש תשעה אנשים אפלו אם כולם צדיקים גדולים אף על פי כן אין יכולין לומר דבר שבקדושה ברכו או קדיש וקדושה. וכשבא אצלם אדם אחד אפלו פחות שבפחותים מן השוק מצרפין אותו למנין עשרה ונגמר על ידו אמירת הדבר שבקדושה. אף על פי שתכף ומיד חלף הלך

לו וחזר אל השוק, אף על פי כן כמה שעשועים גרם לשם יתברך כי כל הקדושה נגמר על ידו. וכן אפלו אם היו שם כמה מנינים בלעדיו אף על פי כן כל מה שנתוסף אליהם עוד נפש אחת מישראל נתוסף קדושתו וכבודו יתברך יותר ויותר כי ברב עם הדרת מלך. אדרבא, כל מה שנתוסף נפש אחת אל קבוץ גדול דקדושה נעשה על ידי זה תקונים נפלאים ונוראים ביותר כמבאר בפנים. נמצא שכל מה שהאדם עושה איזה עובדא בעלמא בעבודתו יתברך אף על פי שאחר כך נעשה עמו מה שנעשה, חס ושלום, אף על פי כן זאת העובדא אינה נאבדת לעולם וכבר נצטרפה אל הבנין הנפלא וגרמה תקון גדול לבנין הקדושה ונתרבו כמה אלפים ורבי רבבות בתים על ידה. ואם יחזק את עצמו כל פעם כל ימי חייו להתחיל בכל פעם מחדש בעבודתו יתברך אפלו אם יעבר עליו מה שיעבר, אזי סוף כל סוף יתקבצו כל אלו התקונים שגרם בכל עבודה ובכל התחלה וכולם יתקבצו לעזרתו לשוב להשם יתברך באמת “ו’אם ראשיתו מצער – אחריתו ישגא מאד”, ואזי יראה מה שפעל על ידי כל עובדא שבקדושה כי אין שום דבר נאבד לעולם וכנ”ל. (הלכות תפלת ערבית הלכה ד’ אות ל”ד):

אות לד.ג.

עקר ההתחזקות של כל אדם, כי איך שהוא צריך לחזק את עצמו לבל יפל יותר, חס ושלום, ועקר ההתחזקות הוא על ידי השם, הינו על ידי שם ה’ ושם הצדיקים אמתיים אשר שמם נקרא עליו שזה בחינת שם ה’, כי שמו יתברך משותף בשמם, כי זה עקר ההתחזקות והשמחה מה שזכינו ש’לא עשני גוי והבדילנו מן התועים’, ושם ישראל נקרא עלינו שזה בחינת שם ה’ כי שמו יתברך משותף בשמנו. וזה עקר תקותנו וישועתנו “כי לא יטש ה’ את עמו בעבור שמו הגדול” וזה עקר הבטחון שלנו כי בשם קדשו בטחנו. ובזה יכול לחזק את עצמו אפלו הקל שבקלים והגרוע שבגרועים אפלו פושעי ישראל, מאחר שעדין שם ישראל נקרא עליו צריך לחזק ולהחיות את עצמו בזה מאד:

מכל שכן מי שזכה להתקרב לצדיקי אמת – שבהם עקר הגדלת שם ה’, בודאי צריך לשמח מאד במה שזכה להיות שמם נקרא עליו. כי באמת מאחר ששם ישראל שהוא שם ה’ נקרא עלינו אנו מחויבים לשמח כל ימינו לעולם, כי עדין יש לנו תקוה לכל הטובות ולכל הישועות ולמחילת עוונות שמהם עקר הדאגות והעצבות בבחינת: “אדאג מחטאתי”, כי תכף כשזוכרים בשם ה’ ומחיין את עצמם בזה מאד במה ששם ה’ ושם ישראל נקרא עליו, על ידי זה בעצמו זוכין למחילת עוונות כי משם נמשך מחילה וסליחה וכפרה לכל העוונות, כמו שנאמר: ‘וכפר על חטאתינו למען שמך’. כי כל הסליחות והכפרות נמשכין משלש עשרה מדות של רחמים שכולם נמשכין משם ה’, בבחינת: “אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה’ לפניך”, ועל ידי זה “וחנותי את אשר אחון” וכו’, ונאמר: “ויקרא בשם ה’ ויעבר ה’ על פניו ויקרא” וכו’, שנמשך על ידי זה כל התגלות השלש עשרה מדות של רחמים שהוא רק למען שמו יתברך המשותף בשמנו. (הלכות שבת הלכה ה’ אות ט”ו):

אות לה.ג.

כשאדם עוסק בתפלה ועבודת השם ובכל פעם מתבלבל ונופל מעבודתו ואזי דרך הבעל דבר להתגרות בו ורוצה להפילו מעבודתו לגמרי, מאחר שרואה שאינו יכול לגמר את תפלתו ועבודתו בשלמות, על ידי הבלבולים שמתגברים עליו בכל פעם באפן אחר. על כן צריך האדם להתגבר ולהתחזק מאד ולידע ולהאמין, שהצדיק האמת מעלה גם מעט עבודתו ותפלתו המטרפות והמבולבלות. כי עקר עלית כל התפלות והתורה והמצוות הכל הוא רק על ידי הצדיק האמת, כי אפלו מי שעוסק בתורה ומצוות הרבה, גם כן אינו יכול להעלות עבודתו בשלמות למקום הצריך כי אם על ידי הצדיק האמת, וזה הצדיק מעלה גם כל התפלות והעבודות המטרפות, כי מברר מעט הטוב שבהם ומעלה אותו ובונה מהם בנינים נפלאים. ועל כן אדרבא, כל מה שהאדם רואה שהבלבולים מתגברין ותפלתו ועבודתו בקטנות גדול הוא צריך להתחזק יותר ויותר, להכריח את עצמו מאד ולהתחיל בכל פעם מחדש להתחזק בתפלה ועבודה, בכדי שיהיה על ידי זה חבילות חבילות הרבה של נקודות טובות שיש בכל עבודה ועבודה, ואז יתעורר הצדיק ברחמים גדולים יותר להגביה ולהעלות החבילות הקדושות של תורה ומצוות שעסק בהם. (שם הלכה ו’ אות ט’):

אות לו.ג.

יש שלש קלפות שמרחיקין את האדם מהשם יתברך. אחד מגיע אליו ומזיקו בראשו ומכניס במחו ודעתו מחשבות רעות של ממון ושאר תאוות. ואחד מגיע אליו ומזיקו ללבו ומכניס חמדה גדולה בלבו שיחמד מאד לכל התאוות, רחמנא לצלן, אך אף על פי כן היה אפשר שישאר בו עדין איזה נקודה טובה שעל ידי זה יחזר ויתגבר על תאות הלב ועל המחשבות שבמח. אבל יש עוד קלפה שלישית שקשה מכולם, שעקר עסקה להשליך ולהפיל את האדם ולהחליש דעתו שיהיה נסוג אחור לגמרי, חס ושלום, מהשם יתברך ומהצדיקים בבחינת: “נזורו אחור”, ואומר לו: ‘מה לך ליגע עצמך אצל החסידים והיראים אמתיים, מאחר שאתה רואה שאתה אצלם כבר זמן רב ועדין כל המחשבות רעות ותאוות הלב בתקפם, ולמה אתה מתיגע בחנם, שוב לאחוריך לרוץ אחר פרנסתך ואחר הממון וכיוצא כשאר העולם’. וקלפה זאת קשה מכולם, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו איך שהוא יש לו תקנה, כי ההתקרבות לבד שמתקרב ליראים וכשרים זה בעצמו יקר מאד אפלו אם לא יקבל שום קדושה כלל, חס ושלום, ואפלו אם נדמה לו שהוא גרוע עכשו יותר מבתחלה, הלא הוא יודע האמת שלא ההתקרבות אליהם גרמה לו זאת, חס ושלום, כי בודאי אם היה שומע לעצתם בודאי היה טוב לו מאד בזה ובבא. רק מחמת שכח הבחירה גדול מאד וממילא נעשה עמו מה שנעשה, אם כן מי יודע מה היה נעשה עמו אם לא היה מתקרב כלל, כי בודאי אם לא היה מתקרב כלל אז היה גרוע יותר ויותר. ואל יאמר מה היא שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי אין אדם יודע מה שיעבר עליו כל ימיו, כי האורב יושב ואורב עליו בכל יום ובכל עת ובודאי כבר נצל מהרבה פח יוקשים על ידי כח ההתקרבות לבד. (שם אות י”ב):

אות לז.ג.

רב הנפילות של האדם הוא מחמת שכבר נתעורר כמה פעמים להשם יתברך ונפל מזה. ובאמת הוא להפך, כי הלא אפלו מי שחטא כל ימיו ולא נתעורר בתשובה כלל, אם ישוב לבסוף מוחלין לו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה. מכל שכן כשנתעורר כמה פעמים וחזר ונתרחק וכן היה כמה פעמים, שבודאי יש לו תקוה ובודאי בנקל לו יותר לשוב לשם יתברך באמת, כי ‘לית רעותא טבא דאתאביד’. (שם הלכה ז’ אות ז):

אות לח.ג.

בשעת החורבן והנפילה אנו מקבלין חיות בהעלם גדול, דיקא מבחינה עליונה מאד שהוא סוד בחינת: ‘כסא דמתכסיא’ וכו’ רק שאין החיות נמשך כי אם מעט דמעט ובהעלם נפלא, ואז צריכים לחפש אחר השם יתברך מאד ולהתחזק ולטעם כל זאת עם השם יתברך, הלא באמת אתה נעלם בינינו גם עתה לכן הודיענו נא, איה מקום כבודך ואל תוסף להסתיר פניך מאתנו. שזה בחינת מה שטען הנביא בסוף הקינות, “אתה ה’ לעולם תשב כסאך לדור ודור” בחינת כסא הנ”ל. “למה לנצח תשכחנו וכו’ השיבנו ה’ אליך” וכו’. ועל ידי כל זה שיחפש גם אז אחר כבודו יתברך יזכה שתתהפך הירידה לעליה ויזכה לקבל החיות דקדושה הגבוהה הנ”ל באתגליא ובשפע גדול. (שם אות י”ז כ”ג):

אות לט.ג.

עקר תקון פגימת הלבנה הוא על ידי התחזקות שבא על ידי שמחה, בחינת: “כי חדות ה’ היא מעוזכם”, וזה שהזהיר השם יתברך כמה פעמים את יהושוע “חזק ואמץ”, כי יהושוע הוא בחינת לבנה כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה,. (שם אות מ”ט):

אות מ.ג.

מלחמת עמלק שהוא מלחמת היצר היא מלחמה ארוכה מאד, ועקר הכנעתו הוא על ידי התחזקות, שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו יהיה חזק מאד לבלי להניח להפיל את עצמו בשום אפן, בבחינת: “ואציעה שאול הנך”. וגם משם יקרא ויצעק אל ה’ בכלות הנפש בבחינת: “מבטן שאול שועתי” וכו’. וזה עקר דרך התשובה שאנו עוסקים להמשיך בימים הנוראים הקדושים ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום כפורים וזה עקר נצחון המלחמה שאנו עוסקים בימים הללו. כי כל זמן שהאדם אינו מיאש את עצמו ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש איך שהוא, הוא נקרא נוצח את המלחמה, כי באמת לשם המלחמה, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה:

‘אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו’ וכו’, כמו שכתוב: “מלחמה לה’ בעמלק” וכו’, רק שהאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת ולבלי ליאש את עצמו בשום אפן. וזה מרומז בדברי הזהר הקדוש שאמר: ‘מאן נצח מאן דאחיד מאני קרבא בידוהי’, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואין עדין בחוש מאן נצח, כי עדין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר ועל כל אחד עובר מה שעובר, אף על פי כן כל זמן שאוחזין עדין הכלי זין בידינו ועקר הכלי זין שלנו הוא תפלה, כמבאר במקום אחר, וכל זמן שאין אנו מיאשין עצמנו ממלחמה הזאת, חס ושלום, ואוחזין עדין הכלי מלחמה בודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפלה וצעקה להשם יתברך הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עקר הנצחון כנ”ל. (שם אות נ”ד):

אות מא.ג.

העקר הוא אמונה שהוא בחינת שבת, כי כל זמן שיש לו אמונה, בודאי ישוב אל השם יתברך באמת, ועל כן צריך האדם לחזק את עצמו על ידי זה בעצמו, דהינו על ידי מה שהבעל דבר והסטרא אחרא רוצה להפילו, חס ושלום, על ידי זה בעצמו יחזק את עצמו, כי הבעל דבר מתנכל בנפשו להפילו בכל עת מחמת שמכניס בלבו שפגם וקלקל כל כך עד שאי אפשר לו עוד לשוב ולתקן עברות ופגמים כאלו, בפרט כפי מה שיש אנשים שבאמת קלקלו הרבה מאד, כמו שהם יודעים בעצמם שעברו עברות רבות גדולות וחמורות ימים ושנים הרבה, רחמנא לצלן. ויש שכבר התחילו כמה פעמים בתשובה ובעבודת השם ואחר כך נפלו כמו שנפלו, כל אחד ואחד כפי נפילתו, רחמנא לצלן, ועל כן מכניס הבעל דבר בלבם בכל פעם שכבר אפס תקותם לפי עצם הפגמים האלה, אבל באמת בזה בעצמו יכול האדם להחיות ולחזק את עצמו, כי מאחר שיודע ומאמין עדין, שעברה היא פגם גדול שעל ידה פוגמים בכל העולמות עליונים, אם כן יש לו אמונה עדין ומאחר שיש לו אמונה עדין בודאי יש לו תקוה בלי ספק, כי מאחר שהוא מאמין שיכולין לקלקל בודאי יכולין לתקן גם כן:

כי זה ידוע שהאפיקורסים והמחקרים אינם מאמינים כלל שמקלקלים על ידי עברה בעולמות עליונים, שמזה נמשך מה שנותנים טעמים של הבל ושקר למצוות ועברות של תורה. אבל אנחנו עם קדוש שאנו מאמינים שהעברה, חס ושלום, היא פגם גדול מאד בעולמות עליונים וכו’ ומחמת זה רוצה הבעל דבר להפילו, חס ושלום. והוא אדרבא, על ידי זה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו מאחר שיש לו אמונה עדין. כי עקר כונת הבעל דבר הוא שרוצה להפיל אותו כל כך עד שיפיל אותו לכפירות גמורות, חס ושלום, שיאמר: “לית דין ולית דין”, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: ‘היום אומר לו עשה כך וכו’ עד שאומר לך ועבד עבודה זרה’, וכמו שאנו רואים בכל דור כמה וכמה שבאו למה שבאו, רחמנא לצלן, על ידי נפילות וחלישות הדעת כאלו שהכניס בהם הבעל דבר:

על כן צריך האדם להשכיל על דרכיו ולחוס על חייו ולחזק את עצמו בכל עת בכל מה שיוכל יהיה איך שיהיה. ועל ידי זה בעצמו יחזק את עצמו על ידי שיש לו אמונה עדין שפוגמין הרבה על ידי עברות כנ”ל. כי כל זמן שיש לו אמונה יש לו תקוה ובודאי יכולין לתקן הכל, כי “כל מצוותיך אמונה”. כי עקר המצוות הם לבוא על ידם לאמונה שלמה, כדי להכיר את מי שאמר והיה העולם, וכל זמן שיש להאדם נקודה מהאמונה הקדושה יש לו תקוה עדין, כי בודאי יש עצות כאלו שגם הוא יכול לחזר להשם יתברך בנקל על ידי איזה נחת רוח שיעשה להשם יתברך במקום שהוא, שעל ידי זה יזכה לשוב אליו באמת על ידי כח הצדיקי אמת, עד שיכול לזכות לתשובה שלמה כל כך עד שיתהפכו כל העוונות לזכויות כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, וכנ”ל. (הלכות תחומין הלכה ה’ ל”ה):

אות מב.ג.

מי שנפל, חס ושלום, למקומות הרחוקים מהקדושה מאד עד שכביכול אי אפשר למצא שם אלקותו יתברך, כי על מקומות אלו נאמר: “וכבודי לאחר לא אתן”. אך באמת גם הם מקבלים חיות ממנו יתברך רק שהחיות אלקות אשר שם באלו המקומות הוא סתום ונעלם מאד בסוד חלל הפנוי. ודיקא אלו המקומות מקבלין חיות מבחינה עליונה מאד בחינת המאמר סתום. ועל כן עקר עצתו שיחפש ויבקש את השם יתברך גם משם, כי באמת גם שם נעלם השם יתברך רק שאי אפשר למצאו שם בשום שכל וסברא כי אם על ידי הבקשה והחפוש בבחינת: “איה מקום כבודו”. ומי שרוצה להכנס אל דרכי הקדושה באמת אי אפשר לו לכנס בשלמות כי אם כשמנסין אותו בבחינה זאת שנופל למקומות כאלו. וכשמחזיק את עצמו על פי הנ”ל אז יזכה שתהיה הירידה תכלית העליה, כמבאר בפנים:

ועקר ההתחזקות הוא שידע חסרון דעת האנושי שבאמת אין לנו שום שכל כלל כמו שכתוב: “כי בער אנכי מאיש” וכו’ ואנו מחויבים לבטל ולהשליך שכלנו לגמרי רק להאמין בדברי הצדיקי אמת, שבאמת יש חיות אלקות אפלו במקומות הרחוקים מאד מאד, רק שאי אפשר בשום שכל אנושי למצא שם כבוד אלקותו יתברך מאחר ששם פנוי מאלקותו יתברך, בבחינת: “וכבודי לאחר לא אתן”, רק צריכים שם לחפשו ולבקש “איה מקום כבודו” כנ”ל ורק על ידי זה יעלה בתכלית העליה כנ”ל:

כי עקר חיות וההתחזקות של הרחוקים מאד שנפלו למקומות כאלו שהם מבחינת חלל הפנוי כנ”ל עקר החיות שלהם הוא בבחינת רכיכא, כי אין רואין שם שום אור והוא דק מן הדק והוא נדחה ונתעלם בפני כל הנכנס לשם כדרך דבר הרך שנדחה בפני כל. ושם דיקא זהו עקר ההתחזקות על ידי בחינת רכיכא הנ”ל שהוא בחינת: “הרפו ודעו כי אנכי אלהים” כו’, ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ‘לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז’, כי קנה – אפלו כל הרוחות שבעולם אין יכולין להזיזו ממקומו, דיקא על ידי זה שהוא רך ונכפף בפני כל ואף על פי כן הוא חזק ואמיץ מאד בשרשו ואין יכולין הרוחות לעקרו ממקומו, מה שאין כן אם היה קשה כארז וכו’,

וכמו כן במקומות כאלו שהם בחינת חלל הפנוי והרוח סערה של הסטרא אחרא מתגבר שם מאד שם אסור להכנס בקושיות ותרוצים כלל, בבחינת: “אל תקשו לבבכם”, כי שם עקר ההתחזקות דיקא על ידי שהוא רך כקנה ועל כל השאלות והמניעות והקושיות והבלבולים הן מעצמו הן מאחרים על כולם לא ישיב דבר, בבחינת: “ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות”, כי הקושיות והבלבולים הבאים משם אי אפשר לישבן כנ”ל. ואף על פי כן יהיה חזק באמונה מאד כקנה הרך הנשרש במים שאף על פי שנראה כנכפף מפני הרוחות אף על פי כן הוא חזק בשרשו מאד. כמו כן צריך האדם שיהיה חזק באמונתו אשר קבלנו מאבותינו ורבותינו ולא ישמע לשום קושיא ובלבול הבאים ממקומות כאלו ולא ישיב עליהם כלל, כאלו אין בפיו מענה עד שנדמה להם כאלו הוא נכפף בפניהם, חס ושלום:

ובאמת זהו עקר התחזקותו בבחינת רך כקנה כנ”ל, כי שם במקומות כאלו אם ירצה להכנס שם בקושיות ותרוצים, אזי ישאר בחשך לגמרי, כי אי אפשר לישב הקושיות והבלבולים הבאים משם. על כן צריכין שם להיות רך בחינת רך כקנה לבלי להשיב דבר רק להיות חזק בשרש גדולו, הינו להתחזק באמונה שלמה ולבקש ולחפש את השם יתברך גם משם בבחינת: “איה מקום כבודו” הנ”ל ואז דיקא יזכה לתכלית העליה כנ”ל. ועקר תקון העולם בשלמות שיהיה על ידי משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הוא רק על ידי בחינת רך כקנה הנ”ל ועל כן נקרא יוסף “אברך” ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה:

‘אב בחכמה ורך’ וכו’, הינו אף על פי שהוא אב בחכמה אף על פי כן הוא רך כקנה, וכן בדוד נאמר: “ואנכי היום רך ומשוח מלך”. ובענין זה של בחינת רכיכא יש הרבה לדבר, אבל אי אפשר לבאר בכתב והמשכיל החפץ באמת יבין מדעתו, איך צריכים להיות רך כקנה ואף על פי כן יהיה חזק בשרשו מאד ואדרבא, על ידי הרכות על ידי זה עקר חזקו ותקפו לנצח. (שם הלכה ו’ אות ח):

אות מג.ג.

הצדיק נקרא תמר, בחינת: “צדיק כתמר יפרח”, כי תמ”ר לשון תמור”ה, כי הצדיק ממיר ומחליף הכל לטובה וכל הקטרוגים מהפך אותם לזכות, בבחינת: “אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף” – “מני אלף” דיקא, שדיקא מני אלף המקטרגים נעשה המלאך המליץ, כי כל מה שמתרבים המקטרגים יותר הוא ממליץ על ידי זה לטוב יותר, על שאף על פי כן הוא מוצא בו איזה נקודה טובה, כי כל אלו המקטרגים על האדם הם בעצמם אותם שהסיתו אותו לחטא כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה: ‘הוא המסית הוא המקטרג’. ועל כן כשמתרבים, חס ושלום, המקטרגים מאד, אזי עומד המלאך המליץ ומהפך הכל לזכות דיקא כי טוען הלא אדרבא, מאחר שיש עליו מקטרגים הרבה כל כך אם כן היה לו יצרין רעין ומסיתין הרבה. ואם כן אדרבא, הוא פלא גדול איך התחזק איש כזה נגד מסיתים הרבה כל כך לחטף אף על פי כן איזה נקודה טובה של איזה מצוה שעשה, וזה בחינת: ‘מליץ אחד מני אלף’ דיקא, שדיקא מני אלף המקטרגים על ידי זה בעצמו הוא ממליץ עליו כי אם כן אין חדוש כל כך במה שחטא כל כך מאחר שהיה לו מסיתים רבים כאלה. אדרבא, זהו חדוש נפלא איך התגבר לעשות איזה טוב בעלמא מאחר שעמדו עליו חילות רבות כאלו, ועל כן הצדיק שהולך בדרך זה נקרא תמר, שממיר ומחליף הקטרוגים לזכות הנ”ל. (שם אות ט”ו):

אות מד.ג.

עקר קיום האדם והתחזקותו בעבודת השם יתברך הוא על ידי שכולל שני הדרכים הנ”ל באות מ”ב מ”ג ביחד וזה בחינת: “טובים השנים מן האחד – שאם יפל האחד יקים את חברו”, כי הם מחזקין את כל אדם לבל יפל בשום אפן בעולם. כי לפעמים מחזקין את עצמו על ידי הנקודות טובות שמוצאין בעצמו עדין. ולפעמים נופל, חס ושלום, גם מזה עד שאינו יכול להחיות את עצמו בשום דבר מחמת גדל ההעלמה וההסתרה וחשכות וכבדות לב שנמשך עליו. ואז צריך להחיות את עצמו על ידי הבקשה והחפוש אחר השם יתברך, בבחינת: “איה מקום כבודו” הנ”ל, שמזה הדרך אי אפשר להבעל דבר לבלבלו ולהפילו על ידי שום בלבול בעולם. כי אף על פי שיכניס בדעתו, חס ושלום, שאפס תקוה מחמת שקלקל מאד. ואף על פי שהאמת הוא כך וגם עתה הוא כמו שהוא, אף על פי כן מאחר שכבר גלו לנו הצדיקי אמת שאפלו במקומות הרחוקים מהקדושה מאד עד שהם בבחינת מקומות המטונפים, שנאמר עליהם: “וכבודי לאחר לא אתן”, אף על פי כן צריכין לבקש ולחפש גם משם את השם יתברך ולעלות על ידי זה דיקא לתכלית העליה לבחינת איה מאמר סתום. על כן בודאי תמיד יקום על עמדו. הגם כי בבחינת הדרך הזה של איה לבד גם כן אי אפשר להיות לעולם בתמידות כי צריכין לעלות ממקומות הנ”ל אל הקדושה לגמרי במקום התגלות כבודו כי זה עקר הקדושה שיתגלה כבודו יתברך (כמבאר ב”לקוטי מוהר”ן” תנינא סימן י”ב במאמר ואיה הנ”ל). אך ממילא כשמחיה ומחזק את עצמו על ידי בחינת איה הנ”ל בתוך כך יזכה, שהשם יתברך ירחם עליו ויאיר עיניו, שיחזר וימצא הנקודות טובות שיש בו עדין שהם מבחינת התגלות כבודו יתברך. וזה הדרך של החפוש אחרי הנקודות טובות הוא בחינת “אברהם”, והדרך של הבקשה והחפוש איה מקום כבודו הוא בחינת “יצחק”, ו”יעקב אבינו” הוא הבריח התיכון שכולל שני הדרכים הנ”ל יחד, ועליו נאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק”, כי על ידי זה זוכין לעמד בקדושתו לעולם כנ”ל. (שם אות י”ט):

אות מה.ג.

ענין מה שדיקא בשעת התגברות החשך והירידה וההסתרה שבתוך ההסתרה אז דיקא עקר זמן ההתקרבות וההתעוררות לתשובה באמת, עין ראש חדש אות י”ג:

כשמגיעין לתכלית הירידה וההסתרה, חס ושלום, אזי דיקא מקרבין להשם יתברך בתכלית הקרוב כביכול, כי שם בתכלית ההסתרה והירידה, חס ושלום, שם מלובש השם יתברך בעצמו כביכול בלי לבוש בבחינת: “ועברתי בארץ מצרים וכו’, אני ולא מלאך” כידוע. נמצא שאז דיקא כשזוכה לגלות ההסתרה יכולין להתקרב אליו יתברך באמת, כי אז דיקא סמוכין אליו מאד, ועל כן אזי דיקא יכולין להתקרב אליו יתברך ולחזר בתשובה. אך צריכין לזה דעת גדול לידע זאת ולכון השעה שמגיעין לתכלית ההסתרה ולדעת, שאזי דיקא מקרבין אליו יתברך מאד שעל ידי זה מהפכין ההסתרה לדעת. כי כשאין יודעין זאת תוכל להתגבר באמת ההסתרה, חס ושלום, עד שיפל מהדעת לגמרי ויתרחק ביותר, חס ושלום. כי ההסתרה שהיא בחינת התגברות הסטרא אחרא כל זה נמשך מבחינת שבירת כלים שהיה על ידי רבוי אור:

נמצא שאף על פי שבודאי ההסתרה היא ירידה גדולה מאד מאחר שנסתר ונעלם ממנו אלקותו יתברך, חס ושלום, עם כל זה מאחר שכל זה נעשה על ידי בחינת רבוי אור, נמצא שבאמת מלובש שם דיקא אור גדול ונורא מאד כי שם מלובש הוא יתברך בעצמו כביכול. על כן צריכים לזה חכם גדול במעלה גדולה מאד שיזכה לדעת כזה, עד שיוכל לגלות כל ההסתרות אפלו ההסתרה שבתוך הסתרה ולהפכה לדעת, ודיקא אז יקרב את ישראל לאביהם שבשמים ויחזירם בתשובה כנ”ל:

וזה בחינת יציאת מצרים שאז הגיעו לתכלית הירידה כידוע, וזה בחינת: “רדו שמה” בגמטריא שתי מאות ועשר כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, הינו שאז הגיעו לתכלית הירידה. אך משה רבנו זכה לדעת כזה עד שאז דיקא זכה לגלות ההסתרה ולהפכה לדעת ועל ידי זה נגאלו אז דיקא:

וזה בחינת קדוש החדש שהיו עוסקים בזה גדולי חכמי ישראל שהיו בקיאין בסוד העבור. כי קדוש החדש הוא גם כן בחינת התגלות ההסתרה בעת שהיא בתכלית הפגם הנ”ל כי הלבנה היא בחינת מלכות ופגימת הלבנה היא בחינת הסתרה שמשם יניקת הסטרא אחרא כידוע, ועקר חיות המלכות הוא בחינת אור הדעת והחכמה שנמשך מחי החיים, וזה בחינת מה שהלבנה מקבלת הארתה מהשמש שהוא בחינת דעת הנ”ל. ודיקא כשהיא סמוכה לשמש מאד ועומד כנגדה בתכלית הקרוב, אז היא בתכלית ההסתרה והמעוט ואינה מאירה להעולם כלל כידוע, ואזי כשמגיעה לתכלית המעוט וההסתרה אזי תכף מתחלת להתמלאת ואזי הוא בחינת מולד הלבנה כידוע. ועל כן היו עוסקים בזה חכמים גדולים כי צריך לזה דעת גדול שיוכל להפך תכלית ההסתרה והירידה לבחינת דעת כנ”ל, ועל כן קדוש החדש הוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ונאמר בענין יציאת מצרים כי הכל ענין אחד כנ”ל. ועל כן שרש התשובה בראש חדש כמבאר במקום אחר כי התגלות ההסתרה הנ”ל זה עקר התעוררות לתשובה. ועל כן נוהגין להתעורר בתשובה בערב ראש חדש ועושין יום כפור קטן, כי אזי הלבנה בתכלית המעוט וההסתרה, ועל כן אז דיקא הוא זמן ההתקרבות, ועל כן עושין אז תשובה וחוזרין אליו יתברך:

אות מו.ג.

בערב ראש חדש הלבנה היא בתכלית המעוט ואז דוקא מתחלת להתמלאת מיד בראש חדש, וזה רמז על כלל ישראל “שהם עתידים להתחדש כמותה”, כמו שאומרים בברכת קדוש לבנה. כי כל ימי עולם אנו עוסקים בתקון פגימת הלבנה ובכל פעם מתקנים אותה מעט מעט, עד שלעתיד תתמלא פגימתה לגמרי ולא יהיה בה שום מעוט וכו’, ואף על פי שבגשמיות אין אנו רואין עתה עדין בלבנה שום תקון כי בכל חדש חוזרת ומתמעטת כבתחלה, אף על פי כן אנו מאמינים שאין יגיעתנו לריק, חוס ושלום, ובודאי היא נתתקנת ברוחניות בכל פעם עד שלעתיד נראה זאת עין בעין שנתמלאה פגימתה על ידי קדושת עבודת הצדיקים וכל ישראל. וכמו כן הוא אצל כל אחד מישראל שיש לו עליות וירידות כל ימיו בלי שעור עד שיש שנדמה לו שלא פעל כלום מאחר שבכל פעם חוזר ומתמעט או נפגם, חס ושלום. אף על פי כן אין שום יגיעה לריק, חס ושלום. והעקר הוא תמימות ופשיטות לחזק את עצמו בדרכי התמימות ופשיטות של הצדיקי אמת שעל ידי זה יש לכל אחד תקוה לעולם:

הצדיק אינו צריך כלל להעולם בשביל עצמו, כי אדרבא, ממנו כל ההשפעות וכל העשירות שבעולם כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ועל כן כל מה שנותנין לו מקבלין ממנו אלפי אלפים ורבי רבבות יותר, בעולם הזה ובעולם הבא. ועל כן גם כל מי שטורח בגופו לשמשו ולהתקרב אליו גם זה נקרא צדקה שהוא כלל בחינת אתערותא דלתתא כי הצדיק מתעלה ומתגדל מאד על ידי אתערותא דלתתא של ישראל הטורחים להתקרב אליו ונחשב להם צדקה:

אות מז.ג.

כלל ההתרחקות מהשם יתברך של כל אחד ואחד מגדול ועד קטן, העקר הוא על ידי זקנה דסטרא אחרא מה שנדמה לכל אחד כאלו הכל מתנהג כסדר הישן והוא כבר זקן בדרכיו ואי אפשר לו לשוב מהם, כמו שכתוב: “לא יאמין שוב מני חשך” והכל על ידי הזקנה שמפיל עליו היצר הרע שנקרא: “מלך זקן וכסיל”. ועל כן כל התקון הוא על ידי החכמים, הצדיקים האמתיים ומתחדשים כנשר, בבחינת “וקוי ה’ יחליפו כח” וכו’, ועל ידי זה זוכין לחדש בכל עת חדושי תורה אמתיים ונפלאים, כי הם מתגברים בעבודתם בכל יום מחדש כאלו לא התחילו עדין בעבודת השם כלל, ועל ידי זה משיגין בכל יום ובכל עת גדולת הבורא ביותר ומחברים ספרים קדושים חדשים בכל עת. והכל כדי לבאר ולגלות גדולת הבורא יתברך וגדולת התורה הקדושה וגדולת קדושת נפשות ישראל, כי “אוריתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד”. ועל ידי זה הם ממשיכים חסדים חדשים בכל יום ובכל עת שמשם עקר התקוה לזכות לתשובה כל הרחוקים מאד מאד שכמעט כמעט אבדה תקותם מגדל ההתגרות וההתגברות, בבחינת: “ואמר אבד נצחי ותוחלתי מה’” אך עקר ההתחזקות, “חסדי ה’ כי לא תמנו חדשים לבקרים” וכו’, כי חסדיו ורחמיו יתברך אינם תמים ואינם כלים לעולם ולא עוד אלא שהחסדים מתחדשים בכל בקר שזה עקר חדוש מעשה בראשית שבכל יום, בבחינת: “ובטובו מחדש בכל יום תמיד” וכו’. וזהו כל הנחמה והתקוה של כל אחד ואחד מה שהשם יתברך מחדש חסדים חדשים ונפלאים בכל בקר אשר לפי ההתחדשות החסדים יש לכל תקוה בכל עת. וכל זה ממשיכין עלינו הצדיקים הגדולים המתחדשים בכל עת והם ממשיכין עלינו חסדים חדשים בכל יום ובכל עת ומבטלין הזקנה דסטרא אחרא, וזה כל תקותנו על ידי שאין יודעין כלל עד היכן חסדיו מגיעים כי לגדולתו אין חקר ועקר גדולתו היא גדולת חסדיו, וחסדיו יתברך מתחדשין תמיד בכל עת עד אין קץ ואין תכלית כנ”ל. (הלכות ראש חדש הלכה ז’ אות י”ז):

אות מח.ג.

כשאדם נתרחק מהשם יתברך, חס ושלום, מכל שכן כשנופל לתאוות רעות ועברות, רחמנא לצלן, אזי היא בחינת: “רחל מבכה על בניה” וכו’, כי השכינה שהיא קדושת ישראל נקראת “רחל” כידוע, ואזי היא בבחינת “כרחל לפני גוזזיה נאלמה”, כי הקלפות והסטרא אחרא גוזזין אותה ונוטלין ממנה כביכול הודה ותפארתה והיא נאלמה ביניהם, ואז היא בחינת “שכינה מה אומרת קלני מראשי” וכו’. וכשזה הרחוק מאד נתעורר בעצם רחוקו ואינו מיאש את עצמו בשום אפן ובוכה וצועק להשם יתברך תמיד, זה בחינת: “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים”, כי קדושת נפשו בוכה במרירות גדולה מאד “ומאנה להנחם וכו’ כי איננו”, כי רואה שזה זמן רב אשר היא רחוקה מהשם יתברך כל כך. אבל אף על פי כן מאחר שהיא מתחזקת את עצמה עדין לצעק ולבכות להשם יתברך תמיד, אזי נתעוררין רחמי השם יתברך ומאיר עליה הארה והתחזקות מלמעלה בבחינת: “כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך”:

וכל זה מודיע לה השם יתברך רק על ידי צדיק הדור הגדול במעלה מאד שהוא בחינת יששכר, הינו שמאיר בכל נפש מישראל ומודיע לה כי עדין “יש שכר” כי אין שום יאוש בעולם, כי אין שום דבור ולא שום צעקה נאבד אפלו צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם. ואפלו כשהתאוות והמניעות מתגברין עליו ומתפשטין לפניו מאד עד שאינו יכול לצאת מהם, אף על פי כן גם אז כשהוא כוסף וחומד בכל עת לשם יתברך ואינו מניח את הרצון והכסופין לעולם כל זה יקר מאד בעיני השם יתברך כמבאר בדברינו בכמה מקומות. (הלכות פסח הלכה ט):

אות מט.ג.

כמה וכמה עתים עוברים על כל אחד מישראל עתים לטובה עתים לרעה, חס ושלום, שהם הכ”ח [העשרים ושמונה] עתים האמורים בספר קהלת ובהם כלולים כל העתים העוברים על כל אחד ואחד מיום הולדו עד יום מותו, אשר עליהם התחנן דוד: “בידך עתותי הצילני מיד אויבי ומרודפי”, וזה עקר שלמות הצדיק הגדול במעלה המלמד תורה ודעת לישראל, כמו יששכר שיוכל להאיר בכל אחד מישראל שיוכל להתחזק ולהשאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליו, בבחינת: “ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל”, שידע כל אחד מישראל מה לעשות בכל עת ועת איך להתחזק ולהחיות את עצמו בכל עת ועת כפי העת והזמן פעם בתורה, פעם בתפלה, פעם בצדקה, פעם בצעקה ושועה ותחנה ובכיה, פעם בשמחה וחדוה, פעם בדבור, פעם בשתיקה, ויש עת שצריכין ומוכרחין לבטל את עצמו דיקא מהעבודה, בבחינת בטולה של תורה זהו קיומה, כי יש עת שצריכין לאכל או לישן בשביל קיום הגוף או לדבר עם בני אדם כדי לפקח דעתו וכיוצא בזה הרבה והכל כפי העתים העוברים על האדם, כי בהכרח שיעבר על האדם כמה וכמה מיני עתים שונים. וכן בדוד המלך כשנסתלק נאמר:

“והעתים אשר עברו עליו ועל ישראל”, והצדיק הדור האמתי הוא מאיר בכל אחד מישראל שידע איך להתחזק את עצמו בשם יתברך בכל עת ועת כנ”ל. (שם אות ה’):

הפוסט משיבת נפש הופיע ראשון בJewish Outlook

אבל באמת כל הרעיונים והמחשבות של נפילות כאלו הם רק מעשי בעל דבר שמוצא לו עלילה לפרש מאחרי המקום כנ”ל, כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל וכל אדם צריך שיעבר עליו הרבה הרבה קדם שזוכה להכנס אל הקדושה. ומי לנו גדול מאדם הראשון שפרש מאשתו ושב בתשובה שלמה מאה ושלשים שנה. ודיקא בכל אלו המאה ושלשים שנה באו רוחות וחממו אותו וכו’, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ובודאי נחלשה דעתו מאד מזה בכל פעם, ובודאי ארב עליו הבעל דבר ורצה להפילו בדעתו לגמרי בכל פעם. אבל הוא התגבר בכל עת ולא הניח דרכי תשובתו שעסק בהם, עד שזכה בסוף המאה ושלשים שנה להוליד את שת ‘שממנו הושתת

העולם’ ויצאו ממנו האבות ומשה ומשיח, ואדם הראשון בעצמו היה גם כן כל ימיו צדיק וחסיד ונפטר בשם טוב. ואף על פי שעדין צריכין לתקן הפגם שלו בכל דור ודור, אף על פי כן אם לא היה מתגבר ומתחזק בעצמו לתקן מה שתקן בודאי היה קשה מאד התקון ביותר גם לצדיקים הבאים אחריו:

וכמו כן הוא ממש בכל אדם גם עכשו כי זהו עקר הנסיון שלו, שיתחזק את עצמו בכל הירידות שבעולם, רחמנא לצלן, בכל אשר יעבר עליו וירגיל את עצמו בכל יום להתחיל מחדש וידמה בדעתו כאלו נולד היום וכו’. ואז מה שיזכה לתקן בעצמו על ידי תשובתו השלמה בודאי מה טוב ומה שלא יזכה לגמר התקון, יהיה בטוח בכח וזכות הצדיקים הקדושים שיש להם כח להפך הכל לטובה. ובלבד שלא יתיאש את עצמו מלצפות ולקוות לשם בקווי אחר קווי ולהרבות בצעקה ובקשה ותחנונים לפניו יתברך, “כי עם ה’ החסד והרבה עמו פדות” וכו’. (שם אות ט י”א):

אות נא.ג.

לפעמים נופל האדם בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה, ואף על פי שבודאי הוא מדה טובה להיות שפל רוח בפני כל אדם ולהחזיק את כל אדם טוב ממנו. אבל אם יפל בדעתו על ידי זה, חס ושלום, אין זה ענוה אדרבא, זה גדלות גדול שאין נאה לו שיעבד איזה עבודה לשם יתברך ועדין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו. כי באמת אסור להרהר אחרי המקום ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על ידי מעשיו. כי אין אדם דומה לחברו כלל:

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, לענין ספירת העמר “וספרתם לכם – וספרתם לעצמכם”. כי כל הבא לטהר את עצמו ולזכות לקבל עליו על תורה שזה בחינת ספירת העמר שהוא הכנה לקבלת התורה צריך לספר הימים לעצמו דיקא ואל יפיל אותו חברו כלל, חס ושלום, שזה בחינת: “אחד היה אברהם” כמבאר במקום אחר. הינו שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל. כי באמת כמו שיש כמה מניעות מרשעים הרוצים למנעו בכמה הסתות ופתויים וליצנות וכו’ או בהתגרות המחלקת שמרבין עליו, כמו כן יש גם כן לפעמים כמה מניעות וחלישות הדעת אפלו מחבריו ואוהביו הכשרים באמת:

וכל זה אי אפשר לבאר היטב בכתב, רק המשכיל החפץ באמת יבין מדעתו, כי כנגד כל מיני מניעות כאלו צריכין לילך בדרך הנ”ל בבחינת: “אחד היה אברהם”, ולא יסתכל על חברו כלל בבחינת: “וספרתם לכם – לעצמכם” כנ”ל ולהתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפלו בעניות ודחקות גדול, וגם עבודתו ותפלתו אינה בשלמות כלל. אף על פי כן יהיה שמח בחלקו תמיד ולא יסתכל על העולם כלל, שיש הרבה שיש להם פרנסה בשפוע וגם בעבודת השם בתורה ותפלה נדמה לו שהם גדולים ממנו אלפים מדרגות אף על פי שלא ראה מהם יגיעות כאלה והוא התיגע כל כך ולא זכה לזה והוא בעניות ובשפלות גדול בגשמיות וברוחניות. אף על פי כן אל

יפל בדעתו מזה כלל ויהיה שמח בחלקו ויחיה את עצמו בכל עת במה שיוכל, וכל נקודה טובה שמרויח לפעמים יהיה יקר בעיניו מאד ויודה לשם יתברך אשר הפליא חסדו עמו לזכות לזה על כל פנים. ומה אכפת ליה מה שחברו גדול וטוב ממנו, טוב ה’ לכל. וכמובא בהמעשה של התם שהיה רגיל להשיב על ששאלו ממנו מה שחברו לוקח מקח גדול יותר בעד מלאכתו והשיב: “מה אכפת לי בזה זה מעשה שלו וזה מעשה שלי”, והוא היה משתעשע ושמח מאד במלאכתו אף על פי שלא היתה בשלמות הראוי, וגם במעט הרוח שהרויח מיד ליד אחרי עמל ויגיעה רבה ולא הסתכל על אחרים כלל כנ”ל. (שם אות י”א):

אות נב.ג.

מה שבשעה שהאדם הוא בבחינת ירידה בחינת ונפיק, אז דיקא חופפת ומגנת עליו קדושה גבוהה מאד, בחינת אמא דמסככא על בנין שזה סוד ‘סוכת שלם’ בחינת הקף ענני כבוד שהקיפו את ישראל בהליכתן במדבר שהוא מקום נחש שרף ועקרב, [עין אלול ראש השנה וכו' אות ע"ג]:

אות נג.ג.

לפעמים יש אחד שנפל מכל העשרה כתרין דקדושה והתגברו עליו כל העשר כתרים דסטרא אחרא, רחמנא לצלן, ואז בודאי אינו יכול להתפלל כלל והתפלה שלו היא בבחינת ‘מרת נפש’ בחינת: “ונפשה מרה לה מאד וכעסתה צרתה גם כעס, דהינו שאפלו כשרוצה להתחזק את עצמו ולכון בתפלתו, אזי צרתה של התפלה שהיא בחינת “חנה”, וצרתה שהיא הסטרא אחרא מתגברת על התפלה ומכעסת אותה ומבלבלת את האדם מן התפלה בכמה מיני בלבולים. והשם יתברך חומל עליו גם כן וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ונותן לו עצה, שימשיך את עצמו אל האמת ויראה לדבר דבורי התפלה באמת באיזה מדרגה שהוא, ויזכר את עצמו בהשם יתברך שהוא בחינת: “אנכי ה’ אלקיך”, כי השם יתברך נמצא בכל מקום. ועל ידי שמושך את עצמו אל האמת, אזי הוא סמוך וקרוב אל השם יתברך כי אמת הוא השם יתברך בעצמו ועל ידי זה יכול לעלות מכל הירידות והנפילות שבעולם, בבחינת: “אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה”. וזה בחינת: “הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים”, הינו כשתזכר בחינת: “אנכי ה’ אלהיך” הנ”ל זה טוב מכל העשרה בנים, כי אף על פי שהתגברו כל העשר כתרין דמסאבותא על ידי שפגם בכל מעלות דקדושה. על כל זה בחינת “אנכי טוב לך מכולם”, כי השם יתברך נמצא בכל מקום וקרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. (הלכות חנוכה הלכה ו’ אות ח’):

אות נד.ג.

צריכין להודיע לטוב הכבוש אצל כל אחד במקום שכבוש, את שמו דיקא, הינו להזכירו היטב ששמו כלול בשם ישראל הקדוש, כי כל זמן שזוכר היטב שמו עדין אזי בקל יכולין להוציאו ממקום שנפל לשם. ועקר השכחה מה שלפעמים הטוב נכבש ונתעלם כל כך עד ששוכח לגמרי את מעלתו, הוא מה ששוכח את שמו. וזה בחינת מה שהמת שוכח את שמו כשאינו איש כשר באמת. כי עקר הוא השם ששרשו שם ה’. וצריך להזכיר את עצמו בכל פעם ששם ישראל נקרא עליו והשם יתברך יש לו ממנו התפארות פרטי, אף אם הוא כמו שהוא. ומי שמזכיר את עצמו בזה בכל פעם בקל יוכל לשוב לשם יתברך, כי אין הטוב שוכח מעלתו לגמרי, מאחר שזוכר עדין ששמו ישראל אשר כל העולמות לא נבראו רק בשבילנו וכו’. (הלכות סימן בהמה וחיה הלכה ד’ אות י”ד):

אות נה.ג.

מי שמסתכל על השרש והתכלית שהוא עצם האמת שהוא הבורא יתברך שברא הכל יש מאין ואליו הם שבים ללכת, לחזר ולהכלל בו בסופם בעת חדוש העולם, מי שמסתכל על זה בודאי אין לשום שקר אחיזה בו, ומכל מיני רע וטומאה ושקר יכול לחזר להאמת ולקדושה שהוא השם יתברך, מאחר שבכל מקום שהוא שם יודע שהכל מהשם יתברך ושהשם יתברך נמצא בכל מקום תמיד, בבחינת: “אם אסק שמים וכו’ ואציעה שאול וכו’ גם חשך לא יחשיך ממך”. ועל כן מי שמאמין בזה תמיד בודאי אין שום חשך ושקר ורע וטומאה בעולם, שיוכל להרחיקו מהשם יתברך ותורתו וצדיקיו האמתיים שהם הכל אחד עצם האמת. וכל מה שמרבה הבעל דבר בשקריו ורמאויותיו להרחיקו מהאמת, יתקרב אל האמת יותר ויותר על ידי זה דיקא בבחינת ירידה תכלית העליה. כי שרש אחיזת השקר הוא מבחינת הראשית והתכלית של כל הדברים ששם הכל נכלל כאחד כסף וזהב, בדיל ועופרת, שזה בחינת עפר בחינת: “הכל היה מן העפר” וכו’, ועל כן השקר יכול להתגבר על ידי זה להחליף ולשנות ולומר על כסף שהוא זהב וכו’. ועל ידי זה בעצמו עקר הכנעתו ובטולו של השקר כי על ידי שישראל מסתכלין בכל דבר רק על הראשית והתכלית שהוא השם יתברך שהוא ראשית ותכלית הכל והוא יתברך עצם האמת, על ידי זה נופל השקר ונמחה ומתבטל מן העולם וזוכין לעלות בתכלית העליה כנ”ל. (שם אות כ”ה):

אות נו.ג.

יש שני מיני ברורים הקדושים, הינו הברור האחד הוא הברורים הגדולים והתקונים הנפלאים הנעשים על ידינו הבעלי בחירה, הינו על ידי כל המצוות ומעשים טובים שאנו עושין על ידי אתערותא דלתתא שלנו. והברור השני הוא התקונים הנפלאים והנוראים שנעשים בכל רגע על ידי השם יתברך בעצמו בבחינת אתערותא דלעלא, כי השם יתברך בעצמו עוסק בזה לתקן ולברר כל העולמות. ובאמת שני הברורים אלו הנ”ל נכללים כאחד, כי ‘באתערותא דלתתא – אתער לעלא, וכן כל כח האתערותא דלתתא שלנו הוא רק על ידי השם יתברך בעצמו, רק שאי אפשר לנו עכשו להשיג ולהבין כל זה בשלמות, כי זה סוד הענין של הידיעה והבחירה שבאמת שניהם נכללין כאחד, רק שאי אפשר לנו להשיג ולהבין כל זאת ועל ידי זה דיקא עקר כח הבחירה:

ועל כן מי שהולך בתמימות לא יכשל לעולם, וכמו שנאמר: “הולך בתם ילך בטח”, כי על ידי תמימות ואמונה הוא מקים כל התורה כדינו עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, כי מאמין שתקון כל העולמות תלוי רק בנו, הינו על ידי זה שנזכה לקים כל המצוות עם כל הדקדוקים שבהם על ידי אתערותא דלתתא שלנו, ואף על פי כן כשנכשל, חס ושלום, באיזה חטא ועוון לא יפל בדעתו על ידי זה חוס ושלום, ויתחזק לשוב בתשובה, כי יודע שיש בחינת הברור שלמעלה בחינת אתערותא דלעלא שלשם אין מגיע שום פגם כלל, בחינת: “אם חטאת מה תפעל בו”. ושם יכל להתתקן הכל וכל העוונות יתהפכו לזכויות על ידי תשובה, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ומכל הקלקולים יכול להוציא מהם תקונים גדולים. ועל כן על ידי שיודע ומאמין כל זאת ישאר קים בעבודתו יתברך לעולם יהיה איך שיהיה. כי כל הנפילות וההתרחקות מהשם יתברך נמשך מהמבוכה שיש בשני בחינות ברורים הנ”ל:

כי יש שאינו מתחיל כלל לעבד את השם יתברך או שעושה, חס ושלום, עוד להפך, וזה נמשך ממה שרוצה היצר הרע להגביר הידיעה על הבחירה, כאלו אין להאדם בחירה כלל והכל תלוי רק בידיעתו יתברך, ואין השם יתברך רוצה כלל בעבודת האדם שזה בחינת הידיעות הכוזבות של האפיקורסים והרשעים הגמורים הפורקים על לגמרי כידוע:

ואפלו הבעלי תאוות שעוברים עברות ואינם נכנסים כלל לחקירות הנ”ל אף על פי כן כל כח היצר הרע שלהם נמשך מבחינה זו, כי עקר היצר הרע נמשך מכפירות כמבאר במקום אחר. וכן יש עוד להפך, כי יש בני אדם שכבר התחילו קצת בעבודת ה’ אך שנפלו אחר כך ממעט עבודתם ועל ידי זה נפלו בדעתם מאד. ויש הרבה שנתיאשו על ידי זה לגמרי מעבודת השם מחמת שראו, שזה כמה פעמים שנתעוררו לעבודת השם ולא עלתה בידם וכו’ כידוע ענין הרע הזה בכמה בני הנעורים, והיצר הרע הזה הוא להפך, שיונק גם כן מהמבוכות הנ”ל ורוצה להגביר הבחירה על הידיעה, כאלו הכל תלוי רק בהאדם לבד בלי השם יתברך כלל. ועל כן מאחר שנפל וקלקל – שוב אין לו תקוה, חס ושלום, אבל ההולך בתמימות הוא מאמין שהכל תלוי בנו בודאי, אך אף על פי כן הכל מהשם יתברך ואף על פי כן הכל תלוי בנו אף על פי שאי אפשר להבין זאת, ועל כן בודאי לא יתרחק מהשם יתברך ולא יפל לעולם:

כי בודאי צריכין לעבד את השם יתברך בכל כחנו, כי הכל תלוי בנו, כי הארץ נתן לבני האדם, ואף על פי כן אין שום נפילה ויאוש בעולם, כי השם יתברך גומר תמיד וסוף כל סוף יגמר הכל כרצונו, כי “אתה מרום לעולם ה’” “ועצת ה’ היא תקום”, וכל מה שעושה האדם שום דבר טוב אינו נאבד לעולם. ובודאי הדבר טוב עושה פעולתו בשלמות אף על פי שרואה שאחר כך לא עלתה לו יפה ונעשה עמו מה שנעשה, זה אי אפשר להבין, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה לענין “שלוח הקן” ו”כבוד אב”, ‘הרי שאמר לו אביו וכו’ היכן אריכת ימיו של זה וכו’ אלא לעולם שכולו ארך’:

וכמו כן יש כמה מצוות שמפרש בתורה, שמסוגל להנצל על ידם מעברות ולהתקרב אליו יתברך, כגון ציצית ותפלין. ויש אחד שלבוש ציצית ותפלין ואף על פי כן מתגבר עליו היצר הרע ומחטיאו, חס ושלום, אם כך, חס ושלום, יפרק על לגמרי ולא יקים ציצית ותפלין חלילה. אבל באמת כל דברי תורה הקדושה וכל דברי רבותינו, זכרונם לברכה, אמת ויציב וכו’ רק שיש כמה דברים שאי אפשר לנו להבינם בשלמות ובודאי כח מצות ציצית גדול מאד ויכולין להציל את בן אדם מהיצר הרע ותאוותיו, וכמובא המעשה בגמרא, מזה שטפחו לו הציצית על פניו. אבל אף על פי כן לאו כל בני אדם שוין ויש אחד שנמשך כבר אחרי היצר הרע כל כך עד שאפלו אם לובש ציצית קשה לו לעמד כנגד היצר הרע. ואף על פי כן אדרבא, הוא דיקא צריך לזהר ביותר ללבש ציצית וכן בכל המצוות, וטוב לפניו שעל כל פנים ישאר לו זכות מצות ציצית וכיוצא ולא יאבד לגמרי, חס ושלום. וברב הזמנים אולי יצטרפו זכות מצות ציצית וכן שארי הנקודות טובות שיש בו, עד שיזכה להתגבר על יצרו בשלמות. ואיך שיהיה על כל פנים מה שעושה איזה דבר טוב אינו נאבד לעולם אף על פי שנעשה עמו אחר כך מה שנעשה. ויש גם בזה כמה בחינות וכמה ענינים, שנעלמו מבני אדם והכל בשביל כח הבחירה:

והכלל כי כל אדם איך שהוא, הוא מחויב לעשות את שלו ולעסק בעבודת ה’ כל ימי חייו. ואם אף על פי כן, חס ושלום, אינו זוכה לקדושה וטהרה שלמה, אף על פי כן ‘לית רעותא טבא דאתאביד’. ואם רואה באיזה ספר שמצוה זאת ועובדא זו היא מסוגלת לזכות למעלה זאת וענין זה, והוא נתעורר על ידי זה לקים מצוה זאת, ורואה שאף על פי כן לא זכה על ידי זה למעלה הזאת, אין לו לפל בדעתו על ידי זה כלל, כי מי יודע דרכי ה’ אולי השם יתברך העלה המצוה והעובדא שלו לצרך תקון נפלא וגבוה יותר. כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ואסור להרהר אחר השם יתברך ואחר כל דברי התורה ודברי רבותינו, זכרונם לברכה, כלל. (שם אות ל”ח מ”א מ”ב מ”ח מ”ט):

אות נז.ג.

כשנופל האדם למדרגות נמוכות מאד שהם בחינת מקומות המטונפים שאי אפשר להם לקבל חיות מבחינת התגלות כבודו יתברך, שבשביל זה היו כל העשרה מאמרות, כי עליהם הינו על מקומות אלו נאמר: “וכבודי לאחר לא אתן”, וחיותם הוא רק מההעלמה וההסתרה של המאמר סתום דבראשית שהוא בחינת: “איה מקום כבודו”. ואזי כשנופל למקומות אלו, חס ושלום, וזוכה לרחם על עצמו, כי רואה שמקומו רחוק מכבודו יתברך ואם כן אינם נקראים בשם מקום כלל, כי עקר המקום הוא במקום שיש השראת הקדושה והתגלות כבוד אלקותו יתברך שנקרא מקום כידוע, בחינת: “מקומו של עולם”. אבל מקומות המטונפים אינם נקראים בשם מקום כלל, בבחינת: “כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום” וכמו שנאמר: “באפס מקום” וכו’. על כן כשנופל האדם לשם, חס ושלום, אין לו באמת שום מקום כלל והוא נע ונד בארץ. כי על ידי שהאדם חוטא, חס ושלום, ומתרחק מכבודו יתברך הוא כאלו מחזיר העולם לתהו ובהו וכאלו מחריב העולם לגמרי ועל כן אין לו שום מקום כלל אבל כשזוכה על כל פנים לידע האמת ולראות פגמו וקלקולו הגדול שהחריב את כל העולם, עד שאין לו מקום בעולם כלל ומרחם על עצמו ושואל ומבקש, איה מקום כבודו, כי בודאי גם מקומות אלו בהכרח שיהיה להם איזה חיות מהשם יתברך רק שהוא בהעלם גדול, בבחינת: “איה מקום כבודו” הנ”ל, על כן על ידי זה שמחפש ומבקש גם שם אחר כבודו יתברך, על ידי זה הוא עולה בתכלית העליה לבחינת קדושת המאמר סתום הנ”ל שהוא בחינת איה ושם הוא בחינת למעלה מן המקום:

נמצא שהירידה שלו שנפל למדרגה כזאת עד שהוא בבחינת למטה מן המקום, כי היה בבחינת: “תהו ובהו” ולא היה לו מקום כלל ומעכשו על ידי הבקשה והחפוש עלה על ידי זה בעליה גדולה לבחינת למעלה מן המקום ואז נמחלין לו כל עוונותיו. כי מבחינת איה הנ”ל שהוא הקדושה העליונה מאד, משם כל הסליחה והומחילה לכל העונות בבחינת כי עמך הסליחה וכו’, כי עמך דיקא כי איה הנ”ל הוא בחינת כתר בחינת תליסר תקוני דקנא שהם שרש השלש עשרה מדות של רחמים ששם עקר המחילה והסליחה כידוע. וזה בחינת: “אם יאדימו כתולע כצמר יהיו”. כי מקומות המטונפים הנ”ל הם בחינת קלפת תולע שהיא קלפה קשה וחזקה מאד ומתגברת בכל יום לכלות כל העולם לגמרי, חס ושלום, כמבאר בכונות. ומבחינת קלפה זאת נמשכין כל מיני שקצים ורמשים שאסורים באכילה באסור חמור מאחר שהם רחוקים לגמרי מכבודו יתברך, בבחינת: “וכבודי לאחר לא אתן”. אבל על ידי הבקשה והחפוש אחר כבודו יתברך גם משם, על ידי זה עולה בתכלית העליה ונמשכת לו סליחה ומחילה מבחינת תליסר תקוני דקנא שהם בחינת צמר כידוע. וזה: “אם יאדימו כתולע כצמר יהיו”:

וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, לענין תולעים שנתהוו בתלוש שאינם אסורים עד אחר שפרשו, כי מי שנופל למקומות הנ”ל ואז רואה שאין לו שום מקום כלל בקדושה, אזי העקר לבלי להניח את מקומו ושלא ליאש את עצמו ולפרש ולצאת לחוץ, חס ושלום, כאשר היה כבר כמה וכמה שעל ידי שראו בעצמן נפילתם הגדולה על ידי זה נתיאשו לגמרי ופרשו מן הקדושה ויצאו לחוץ, חס ושלום, ורצו לקבע להם מקום חוץ מהקדושה, חס ושלום, ורצו לשרץ בארץ להתפשט עצמן בזה העולם, כמו אלו שאמרו:

“איזיל ואתהני בהאי עלמא”, מאחר שאין לו עולם הבא, חוס ושלום. ואלו הם בודאי טמאים ואסורים לגמרי, כי זה בחינת: “השרץ השורץ על הארץ” דיקא ששם עקר אחיזת הנחש והטומאה, חס ושלום:

אבל זה התולע הינו מי שנפל לבחינת מקומות המטונפים הנ”ל, שזהו בחינת תולע רק שהוא דבוק במקומו ואינו פורש אל החוץ על כל פנים. כי יודע כי באמת בודאי אין שום מקום לברח ולהסתר מפניו, חס ושלום, כמו שכתוב: “אנה מפניך אברח אם אסק שמים” וכו’. ומה יפעל בזה אם יוסיף עוד ביתר לילך אחר תאות לבו הלא סוף כל סוף מרה תהיה באחרונה ובודאי יהיה לו אז למשיב נפש וכמוצא שלל רב כל מה שמציל עצמו מהסטרא אחרא אפלו מעט דמעט. וכשמישב את עצמו על כל זאת וכל מה שהוא רואה שהוא רחוק מכבודו יתברך אז יודע שאין לו מקום כלל, כי כל המקומות שרחוקים מכבודו יתברך אינם נקראים בשם מקום כלל. ועל כן שואל ומחפש ומבקש גם משם אחר כבודו יתברך בבחינת: “איה מקום כבודו” שזה בחינת: “ובקשתם משם את ה’ אלקיך” – “משם” דיקא כי על כל פנים אינו פורש לצאת לחוץ, חס ושלום, רק אדרבא, אינו מניח את מקומו, בבחינת: “אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח”. על ידי זה יוכל לזכות שתתהפך הירידה לעליה גדולה ויעלה לבחינת למעלה מן המקום כנ”ל, ומבחינת תול”ע יהיה נעשה עול”ה בחינת: “עולת תמיד”, שמכפר על עברות של יום ושל לילה ומכניע ומבטל קלפת תולע הנ”ל, שזה בחינת תולעים שבתלוש עד שלא פרשו מותרין. כי כל זמן שלא פרשו לחוץ לשרץ על הארץ ולעשות לו מקום בארץ במקום אחיזת הסטרא אחרא, חס ושלום, רק אדרבא, מחפש גם ממקומו אחר השם יתברך אזי תוכל הירידה להתהפך לעליה גדולה כנ”ל. (הלכות תולעים הלכה ע”ג):

אות נז.ג.

יש נפשות חלושות מאד שהם בבחינת ביצים ועליהם עקר התגברות הסטרא אחרא קלפת עמלק, כמו שכתוב: “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך”, והצדיקי אמת עוסקים בכל דור לתקן גם הנפשות הללו, ובשביל זה עקר אריכת הגלות שהוא בשביל שיתתקנו גם כל הנפשות החלושות. ואלו הנפשות כשזוכין לבוא לצדיקי אמת ולהתחיל להתתקן, בודאי צריכים שיעבר עליהם יגיעות ויסורים ומרירות הרבה מאד בגוף ונפש וממון בכמה וכמה בחינות שונות, כמבאר במקום אחר:

ועקר טהרתם הוא שיתחזקו מאד ואל יתיאשו בעצמן לעולם, רק יקוו תמיד לישועה, כמו שנאמר: “אותך קויתי כל היום”. כי באמת אי אפשר לשום אדם בכלל ובפרט לבוא אל התקוה הטובה כי אם על ידי צער ויסורין ומרירות גדול שזה בחינת מה שצריכין להתמרמר מאד על חורבן בית המקדש. והעקר על שאנו רחוקין כל כך בגלותנו מאבינו שבשמים. וכן כל אחד בפרט צריך להתמרמר מאד על גלות נפשו שהיא רחוקה כל כך מאביה שבשמים ובכל פעם מתגבר הרע ביותר שהיה אפשר לטעות ולומר, אבד נצחי ותוחלתי מה’, חס ושלום. אבל צריך להתחזק מאד ולנחם את עצמו בכל פעם ולהיות בכלל אסירי התקוה שנאמר עליהם: “שובו לבצרון אסירי התקוה” – “אסירי” דיקא כי צריך להיות נאסר ונקשר בתקוה האמתית בתכלית ההתקשרות ולא יניח את תקותו לעולם, “כי חסדי ה’ כי לא תמנו”, והחסדים מתחדשים בכל בקר, על כן “טוב ויחיל ודומם לתשועת ה’”. כי בודאי בהכרח שיעבר על כל אחד הרוצה להתקרב אל הקדושה באמת מרירות גדול בלי שעור, רק שהעקר שיהיה חזק בתקוה דקדושה כנ”ל:

וזה מרומז במה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על סימני ביצים טהורים שאם שני ראשיהם כדים או חדים בודאי טמאים, כי זה דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת שכשנופל עליהם איזה צער ויסורים, אינם מנחמים את עצמו כלל ואין מקוים לצאת משם, כמו שכתוב: “לא יאמין שוב מני חשך”, ונשארים שקועים בדאגה ומרה שחרה

גדולה ומיאשים את עצמם מהשם יתברך לגמרי. ולפעמים להפך, כשיש להם איזה טוב אכילה ושתיה וכיוצא, אזי ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים ואינם משימים לבם כלל אל האחרית. וזה בחינת: “שני ראשיהם כדים”, מרמז על התגברות העצבות והאבלות שלהם שזה בחינת כד כמבאר בפנים. או שני ראשיהם חדים מרמז על השחוק והשמחה שלהם, כאלו כל השמחה היא בזה העולם חוס ושלום, ועל שמחה כזו נאמר: “ולשמחה מה זו עושה”, אבל הכשרים הם בבחינת: ‘ראשו אחד כד ואחד חד’, כי אצלם מקושר הצער והיסורין עם התקוה והנחמה כי הם אסירי התקוה כנ”ל, כי יודעים שאי אפשר לבוא לתכלית התקוה טובה כי אם על ידי יסורים. וכן בשעת היסורין הם מחזקין ומחיין את עצמם בתקוה ועל ידי זה זוכין באמת לאחרית טוב. אך אפלו אם ‘ראשו אחד כד ואחד חד’ גם כן אין לסמך על זה לאכלן, כי לפעמים נמצא באפן כזה גם אצל הרשעים שסובלין צער ומרירות גדול בשביל איזה תקוה מתאוות עולם הזה, להשיג על ידי זה ממון או כבוד וכיוצא ובשעת היסורין הם מנחמין את עצמם במה שאחר כך ישיג על ידי זה תאותו מעולם הזה. וצער כזה ותקוה כזאת היא בודאי לא טוב מאחר שהכל בשביל תאות עולם הזה. על כן אפלו ראשו אחד כד ואחר חד אין לאכלן, עד שידע שהוא ממין טהור, הינו שהצער והתקוה הוא רק בשביל תכלית הנצחי. (הלכות ביצים הלכה ה’):

אות נט.ג.

ענין התחזקות להתחיל בכל פעם בעבודת השם מחדש, [עין יראה ועבודה אות נ"ד בושה ועזות אות ג]. (עין בהשמטות):

אות ס.ג.

כל הבלבולים של כל אדם שמתאוה לכל התאוות ואף על פי כן רוצה לידע ולהבין הכל בשכלו המגושם, ובכל פעם קשה לו כמה קושיות על השם יתברך ועל הצדיקים וכו’. ואפלו אם קשה לו קושיות על עצמו גם זה אינו טוב, כי גם זה מעשי בעל דבר שמחליש דעתו על ידי הקושיות שקשה לו על עצמו, “איך אתה רוצה להתפלל בכונה והתלהבות, והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך” וכו’ וכיוצא בזה בלבולים הרבה בלי שעור. וכל זה נמשך מזוהמת הנחש שמבלבל דעת האדם שרוצה להבין הכל. כי באמת אין אנו יודעים כלל, ואפלו שלמה המלך, עליו השלום, אמר: “כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי”, וכן בתהלים אמר: “ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך”. מכל שכן אלף אלפים ורבי רבבות קל וחמר אנשים פשוטים בפרט בדורות הללו. והכלל שאין האדם יודע כלל, רק צריך להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת השם וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, ואז טוב לך לעולם וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והנצחי בזה ובבא. (הלכות בשר בחלב, הלכה ד’ אות י”ב):

אות סא.ג.

כל הרדיפות וההסתות וההתגרות שהיצר הרע וחילותיו מתגרים בכל אדם בכל יום ובכל עת, הכל נמשך מבחינת קלפת לבן ועשו ומצרים וארבע מלכויות, שכולם עומדים בכל דור ודור על כל אחד מישראל לכלותו, חס ושלום. ואין שום עצה להנצל מהם כי אם על ידי אמונה שלמה בשם יתברך, שהוא בחינת התחדשות דקדושה בחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך. הינו שידע האדם האמת לאמתו שאינו יודע כלל, כלל כלל לא. רק יתחזק את עצמו באמונה הקדושה שקבלנו מאבותינו ורבותינו הקדושים, ואל יבלבל אותו שום דבר שבעולם, כי אין אנו יודעים כלל רק כפי שהורו אותנו רבותינו, זכרונם לברכה. כי הם אמרו והם אמרו, הם אמרו שצריכין לשבר בתכלית השלמות כל התאוות שבעולם ואפלו מאיזה תנועה בעלמא, שאינה כרצון הבורא יתברך צריכין לברח ולהתרחק ממנה בתכלית הרחוק, כי הוא פוגם מאד בנפש הישראלי ובכל העולמות התלויים בו. והם אמרו שאפלו אם עבר האדם מה שעבר אפלו אם עבר האדם על כל התורה כולה אלפים פעמים, רחמנא לצלן, אף על פי כן אין שום יאוש לעולם כלל וצריך להתחיל בכל פעם מחדש להתחזק בעבודת השם. כי השם יתברך מקבל תענוג ושעשועים מהגרוע שבגרועים, אדרבא, זהו עקר גדולתו יתברך כשהרחוקים מאד מתקרבים אליו ומודים בו יתברך ומתחזקים באמונה ומודים ומשבחים אותו יתברך, על חסדך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת וכו’. ועקר בריאת שמים וארץ היה רק בשביל זה שיתחיל האדם בכל פעם מראשית כאלו נולד היום וכאלו היום הוא ראשית התחלתו שזה בחינת: “בראשית ברא אלקים” וכו’, “בראשית” דיקא בשביל בחינת ראשית הנ”ל. וכן עד עתה השם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והכל רק בשביל זה בשביל ההתחדשות הנ”ל, שכל אחד ואחד כפי מדרגתו יתחיל בכל יום מחדש לכנס בעבודתו יתברך כנ”ל. וזה בחינת ענין מצות בכורים וודוי בכורים כמבאר בפנים. (שם אות י”א):

אות סב.ג.

בכל יום ויום שולח השם יתברך ישועות חדשות, להציל את האדם מהסטרא אחרא המתגברת עליו בכל יום, וזה בחינת: “בשרו מיום ליום ישועתו”. וכן בתפלת שמונה עשרה אומרים: “ועל נסיך שבכל יום עמנו” וכו’ וכמאמר רבותינו, זכרונם לברכה:

‘בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו’ וכו’. נמצא שבכל יום ויום נעשים עם האדם ענינים חדשים לגמרי והקדוש ברוך הוא עוזרו – ומושיעו בכל יום. על כן אין להאדם לבלבל את עצמו כלל מיום לחברו, כי מי יודע כמה גדולה הישועה החדשה שהשם יתברך ישלח לו היום, אם יזכה להתגבר להתחיל מחדש. (שם אות י”ב):

אות סג.ג.

מבאר במקום אחר שצריך האדם להיות עקשן גדול בעבודת ה’, וזה הענין של העקשנות הוא התחזקות נפלא לבלי לפל בשום אפן בעולם. וזה בחינת “לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים”, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ‘אל תקרי שנים אלא שנים’, “נתון תתן” “פתוח תפתח” “הענק תעניק” וכו’, שזה בחינת העקשנות הנ”ל שכל קיום התורה תלוי בזה שיתחזק לשנות ולכפל כל עובדה טובה, למוד תורה וכו’, שהתחיל להרגיל עצמו. שיתחזק בכל פעם לחזר ולעשות אותו הדבר שבקדושה אפלו אלף פעמים אפלו אם עבר עליו מה שעבר, כי זה עקר קיום התורה שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת השם ולעשות הדבר שבקדושה אפלו בדרך עקשנות אפלו אלפים פעמים ולבלי להסתכל על שום חלישות הדעת, שהבעל דבר והסטרא אחרא והליצנים מחלישין דעתו וזהו עקר ההתחזקות דקדושה, ועל ידי זה אינו מתירא מגיהנם של שלג. כי יש גיהנם של אש וגיהנם של שלג כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, וגיהנם של אש מגיע על שנתחמם לדבר עברה ותאוה, חס ושלום, אבל גיהנם של שלג הוא על חלישותו אחר כך כשבא לו התעוררות לתשובה, כי ‘הכל מלאים חרטות’, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה. אבל על פי רב עקר עכובו מתשובה הוא מחמת חלישת הדעת, שנדמה לו שאי אפשר לו עוד לשוב ואינו מועיל לו עוד תשובה לרבוי העוונות העצומים מאד ועל ידי זה הוא מתיאש לגמרי מלהתקרב לשם יתברך, בפרט אותן שהתחילו כבר קצת בעבודת השם ואחר כך נפלו מזה, ועקר הוא מחמת חלישות הדעת והקרירות שמפיל עליו הבעל דבר ועל כן על זה נדון בקרירות העצום והמר של גיהנם של שלג, אבל על ידי העזות דקדושה והעקשנות וההתחזקות הנ”ל לבלי להניח את מקומו בשום אפן, רק לקים ולחזר ולקים קיום התורה

והמצוות כל מה שיוכל לחטף בזה הצל עובר כל ימי חייו אפלו אם יעבר עליו מה ואינו מניח לקרר עצמו, חס ושלום, מתורה ומצוות יהיה איך שיהיה. על ידי זה בודאי לא יהיה נדון בגיהנם של שלג וקרירות, וזה: “לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים” כנ”ל. (שם הלכה ה’ אות כ”ז כ”ט):

אות סד.ג.

אף על פי שירד האדם כמו שירד, חס ושלום, אם הוא חזק ברצונו והשתוקקותו אל האמת לאמתו יכול לעלות על ידי הירידה דיקא למקום גבוה מאד שזה בחינת ‘ירידה תכלית העליה’ עין פנים. (הלכות הכשר כלים הלכה ד’ אות כ”ב):

אות סה.ג.

אפלו הגרוע שבגרועים יהיה מי שיהיה צריך להתחזק ולהתאמץ, ליחל ולקוות לשם יתברך ולבלי לרפות ולרשל את הרצון הטוב לעולם, ובודאי יזכה לפעל על ידי זה הרבה טובות אמתיות ונצחיות כאשר כבר פעלו ישראל הקדושים הרבה על ידי העזות דקדושה וחזוק הרצון שלהם דקדושה, שעל ידי זה יצאנו ממצרים וקרע לנו את הים וזכינו לקבלת התורה וכיוצא בזה הרבה ישועות אמתיות, שזכו ישראל בכל דור על ידי תקף הרצון שלהם אל הקדושה במסירות נפש ממש. ועל ידי שאנו זוכרין את כל זאת בכל פעם על ידי זה יש לנו כח גם עתה לחזק את עצמו בתוחלת והתקוה והרצון דקדושה עד שנזכה על ידי זה לשבר את כל המניעות ולבוא לתכלית הטוב. וזה:

“חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים” – “המיחלים” דיקא שהוא בחינת חזוק הרצון שאף על פי שזה ימים רבים שאינו זוכה אל הטוב אף על פי כן הוא מיחל ומקוה ומצפה לשם יתברך, עד ישקיף וירא ה’ משמים וזה כל המיחלים, כל דיקא יהיה מי שיהיה כנ”ל. (שם אות כ”ו כ”ז כ”ח כ”ט):

אות סו.ג.

צריכין עז ותעצומות והתחזקות עצום מאד בזה העולם מספר ימי חיי הבלו, לעמד כנגד כל הדחיות וכו’, שהבעל דבר רוצה להדיחו, חס ושלום, בכל עת. והעקר על ידי הסברות שקר שלו על ידי שמציר האור להפך, חס ושלום, ועל ידי זה מסיתו לדבר עברה, חס ושלום, ועושה אצלו מאסור התר ומעברה מצוה. ואחר כך כשנכשל כבר הוא בא עוד הפעם ומתלבש עצמו במצוות ורוצה להפיל את האדם ולדחותו לגמרי, חס ושלום, וכל זה וכיוצא בו נמשך מהקלפה והסטרא אחרא, והעקר מבחינת קלפת בלעם שרוצה לציר אור התורה להפך מן האמת. ועל כן צריכין עז והתחזקות עצום נגדו בלי שעור, ועל זה נאמר: “אשרי אדם ע’ז ל’ו ב’ך מ’סלות” וכו’, ראשי תבות בלע”ם כמבאר בפנים. (הלכות יין נסך הלכה ד’ אות כ”ח בסופו):

אות סז.ג.

לפעמים נופל האדם מאד ונתרחק מהשם יתברך על ידי האמת, כי יודע באמת שפגם וקלקל מאד, וגם עתה הוא כמו שהוא ועל כן מתיאש בעצמו לגמרי, אבל באמת צריכין להתרחק מהאמת כזה וכו’. (עין אמת אות כ”ז ועין שם עוד אות ל):

אות סח.ג.

עצם גדולת רחמיו וחסדיו יתברך ה ם עד אין סוף ואין תכלית ואי אפשר להשיג כלל עצם אמתת כונתו יתברך אפלו בתקף כעסו וחרון אפו, חס ושלום, כי גם אז רצונו יתברך שנבקש ונתפלל לפניו וחפץ להושיענו באמת ישועה שלמה. ועל כן גם אז צריכין להתחזק בתפלה ולהתחנן לפניו יתברך ולבטח ברב רחמיו וחסדיו אשר אי אפשר להשיג כלל. וכמו שמצינו במשה רבנו, עליו השלום, לאחר חטא העגל ויאמר להשמידם, חס ושלום, אז הבין משה לבלי להסתכל על פשטיות דבריו יתברך שנדמה כאלו חפץ לכלותם, חס ושלום. אבל באמת לאמתו אינו כן רק הכל כדי לזרזם שיתחזק בתפלה להמתיק הדינים והקטרוגים מעל ישראל. ועל כן התחזק משה אז בתפלה מאד עד שנתרצה השם יתברך למשה “וינחם ה’ על הרעה” וכו’, ואז למדו סדר התפלה וגלה לו שלש עשרה מדות של רחמים. ושם גלה לו האמת לאמתו, שעצם אמתתו יתברך הוא רבוי רחמיו וחסדיו לנצח, שאינו נפסק לעולם, שזה בחינת “אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת” וכו’, הינו שזה עקר האמת של השם יתברך, שרחמיו וחסדיו אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה, ותמיד מועיל תפלה ותחנונים וצעקה ושועה לשם יתברך, כי אחר כל הכעסים שמכעיסים אותו יתברך עדין רחמי אמתתו אינם כלים לעולם:

ובכל דור ודור נמצאים צדיקים וכשרים שמתחזקים בתפלה תמיד, ועל ידי זה הם ממתיקים כל הדינים שבעולם ומבטלים כל הגזרות רעות מישראל ומכניסים הדעת האמתי בישראל, להתחזק בתפלה ותחנונים תמיד. כי זהו עקר האמת לאמתו כמו שכתוב: “קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת”, וכתיב: “ואני תפלתי לך וכו’ ענני באמת ישעך” – באמת דיקא כי אני מאמין שבאמת לאמתו גם עתה אחר שעשיתי מה שעשיתי ועבר עלי מה שעבר, עדין עדין אתה חפץ להושיעני ועל כן אני מתחזק ומתפלל, ענני באמת ישעך, והבן היטב היטב כמה וכמה צריכין להתחזק בתפלה תמיד יהיה איך שיהיה. (הלכות רבית הלכה ה’ אות ל”ג):

אות סט.ג.

כל המלחמות שבעולם מרמזין העקר על מלחמת היצר הרע. כי אפלו המלחמות שיש לאחד בגשמיות עם שונאים ואויבים הכל הוא מלחמות היצר הרע כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, כשם שיש לאדם צרים מלמטה כך יש לו צרים למעלה, ועל כן עקר המלחמה היא מלחמת היצר הרע. וזה שהזהיר הכהן, קדם שנכנסו ללחם מלחמת השם לנצח את האויבים והסטרא אחרא, שמסבבין את הקדושה שהם בחינת העכו”ם שסביב ארץ ישראל שהם כלל כל המעכבים והמונעים מדברים שבקדושה. וכשהאדם נכנס להלחם עמהם, אזי נתעוררין עליו קטרוגים גדולים ורוצים להפיל אותו מעבודתו לגמרי, חס ושלום, וזהו עקר המלחמה שצריך להתחזק לעמד על רגליו לבל יפל מעבודתו יתברך, חס ושלום, ואז בודאי יזכה לנצחם ולשברם ולבטלם:

אבל במה יהיה בטחונו חזק שלא יפל מעבודתו יתברך, חס ושלום, העקר הוא רק אמונה הקדושה, שכשהוא חזק באמונה הקדושה בודאי אין לו להתירא משום מלחמה ושום נסיון שבעולם. וזה שאמר להם הכהן: “שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה”, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, ‘אפלו אין בכם זכות אלא מה שאתם אומרים בכל יום שמע ישראל אתם ראויים לנצח את אויביכם’ וכו’, הינו כנ”ל. כי בזכות “שמע ישראל” לבד, הינו בזכות האמונה הקדושה, בזה לבד אתם יכולים להתקרב למלחמה בגשמיות וברוחניות. כי מאחר שאתם חזקים באמונתו יתברך שוב אין לכם להתירא כלל משום מלחמה שבעולם. וזה “אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם”, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, ‘אל תיראו משעטת סוסים ומשפעת הקלגסים וקול הקרנות’, הינו עניני תכסיסי מלחמה שעושים השונאים להפחיד ולאים על שכנגדם, וכל הבחינות האלו יש במלחמת היצר הרע והוא ידוע למי שהתחיל לכנס קצת בעבודת השם ובמלחמת היצר הרע אפלו אדם פשוט לגמרי, כי דרך הבעל דבר

לאים ולהפחיד על האדם מאד מאד ולהכביד עליו עבודתו יתברך מאד מאד. ומחמת זה רבים נמנעים מלהתחיל לכנס בעבודתו יתברך מחמת האיומים והכבדות הללו וכיוצא בהם וזה בחינת ‘שעטת סוסים ושפעת קלגסים’ וכו’. אבל העקר בעבודת השם שלא יפחד כלל, כמבאר במקום אחר, שבעולם הזה האדם צריך לעבר על גשר צר מאד, והעקר הוא שלא יתפחד האדם כלל:

ועקר ההתחזקות לעבר בשלום על גשר הצר בלי פחד הוא האמונה הקדושה כנ”ל, בחינת “שמע ישראל”, “אתם קרבים היום למלחמה”, הינו בזכות שמע ישראל שהוא האמונה הקדושה אזי שוב “אל ירך לבבכם וכו’ כי ה’ אלקיכם ההולך עמכם להושיע אתכם” וכו’ בבחינת: “ה’ לי לא אירא”, כי מאחר שאני מאמין בשם יתברך באמונה שלמה כי “מלא כל הארץ כבודו” והשם יתברך עמדי תמיד, אזי שוב “לא אירא מה יעשה לי אדם”, כי מאחר שיש להאדם אמונה חזקה בשם יתברך בודאי ינצח כל המלחמות וסוף כל סוף ישוב לשם יתברך באמת, בבחינת: “זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל”, זאת הוא בחינת מלכות אמונה כמבאר בפנים. (הלכות גלוח הלכה ג’ אות ט’):

אות ע.ג.

מענין התרת נדרים על ידי חרטה מזה יכולין להבין עצם חסדי השם עד אין סוף ואין תכלית ואין שום יאוש בעולם כלל. כי הנדרים שאדם נודר ואוסר על עצמו איזה דבר זהו בחינה גבוהה מאד, שעולה למקום הנדר שהוא בחינת המקיפין הקדושים שהם שרשי התורה כמבאר בפנים, אך אף על פי שנדרים הם מבחינה גבוהה כל כך אף על פי כן יכולין להתירם על ידי חרטה שמתחרט לפני החכם שזהו בחינת תשובה, כי עקר התשובה הוא חרטה כי שם בבחינת המקיפין הנ”ל שם הוא בחינת: “תכלית הידיעה אשר לא נדע” ושם החסד עד אין סוף, ויכולין להתחרט ולעשות תשובה לעולם יהיה איך שיהיה. כי באמת ענין התשובה הוא דבר נפלא והוא למעלה מהדעת, למעלה מהתורה הקדושה, כביכול וכמבאר בפנים, ועל כן כח התשובה אינו נפסק לעולם בשום אפן, ואפלו מי שמתחיל לשוב ונופל, חס ושלום, מזה, ואפלו אם התחיל כמה פעמים ובכל פעם נפל אחר כך למה שנפל כנ”ל, אף על פי כן הוא צריך להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש, כי כח התשובה אינו נפסק לעולם כי שם החסד עד אין סוף:

וזה אנו רואים על ידי התרת נדרים, שיכולין לבטל הנדר על ידי חרטה שהיא בחינת תשובה בכח החכם, אף על פי שהנדר בעצמו הוא בחינה גבוהה מאד בחינת מקיפין שלמעלה מהדעת בחינת שרשי התורה בחינת תשובה, אף על פי כן יש בחינה גבוהה עוד יותר ששם מתבטל הנדר על ידי החרטה. כמו כן בכל עבודת השם יתברך בכל אדם ובכל דרגא ובכל זמן יש חסדים נפלאים אצל השם יתברך גבוה מעל גבוה, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. ואף על פי שהשם יתברך עשה עמו חסד והרימו מאשפות והשיבו אליו והוא לא חס על עצמו ופגם גם בחסד הנפלא הזה כמה פעמים, אף על פי כן יש חסד למעלה מחסד עד אין סוף באפן שהכל יכולין להתקרב להשם יתברך מכל מקום שהם בכחו וזכותו של הצדיק הגדול והחכם שבדורו, אם ישמעו אליו וילכו בדרכיו הקדושות. (הלכות נדרים הלכה ד’ אות ז’):

אות עא.ג.

על ידי שהצדיק הגדול יכול להאיר לגדולים במעלה בחינת “דרי מעלה” ולהודיע להם כי עדין אינם יודעין כלל מגדולתו יתברך. על ידי זה בעצמו יכול לקרב הרחוקים והנמוכים מאד ולחזק את לבבם לבל יתיאשו מן הרחמים, חס ושלום, כי עדין השם אתם ועמם כי “מלא כל הארץ כבודו”. (שם אות י”ד ט”ו ט”ז ועין גרים אות י”ד):

אות עב.ג.

מענין התחזקות להאדם מחמת שצריך לידע, שאי אפשר לו בשום אפן לידע בזה העולם היכן הוא עומד ואוחז וזה עקר בחירתו ונסיונו, רק שצריכין להתחזק באמונה להאמין גם בעצמו שאין שום תנועה טובה שלו נאבדת, חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה,. (עין אמונה אות ק”א):

אות עג.ג.

מי שיסתכל בעין האמת על בטול הזמן, ואיך הזמן עובר ופורח ואין לו מנוחה אפלו כרגע, כי באמת אין שום זמן כלל רק מחמת קטנות דעתנו נדמה לנו, כאלו יש איזה בחינת זמן, כמו שנדמה להאדם הישן וחולם ברבע שעה ונדמה לו בחלומו שעברו עליו שבעים שנה, וכל זה מחמת קטנות דעתו אז. כי הלא תכף אחר כך בהקיצו רואה בעיניו, שלא עבר עליו רק רבע שעה. כמו כן ממש לענין מה שנדמה לו באמת שיש איזה בחינת זמן ובאמת אין שום זמן כלל, כמבאר כל זה בפנים, ואם יסתכל האדם על זה באמת, אזי בודאי ישים כל לבו לבטל הבלי הזמן ולשים כל תקותו בבחינת למעלה מהזמן:

גם על ידי זה שיאמין בבחינת למעלה מהזמן, על ידי זה לא יפל לעולם משום נפילה שבעולם יהיה איך שיהיה, כי יזכיר את עצמו שיש בחינת אני היום ילדתיך הנאמר במשיח שהוא בחינת למעלה מהזמן, ששם נתתקן הכל וכל הזמן שעבר נתבטל לגמרי ונעשה כאלו היום נולד ממש על ידי בחינת למעלה מהזמן, שמשיגין הצדיקי אמת שהם בחינת משיח. וזה עקר התקוה וההתחזקות לשוב מכל הפגמים שנפל בהם כל אחד כפי בחינתו, שכולם נמשכים מבחינת המעשה הרע הנעשה תחת השמש והזמן. וכשרוצה לטהר את עצמו מזוהמתו ולשוב לשם יתברך באמת ולהכלל בבחינת למעלה מהזמן, כי עקר התשובה הוא בבחינת למעלה מהזמן, כמבאר בפנים, אבל איך זוכין להפך ולתקן כל הימים והזמנים שעברו עליו בפגמים כאלו. על כן עקר תקותו ותקונו על ידי בחינת למעלה מהזמן ששם נתתקן הכל ונעשה כאלו היום נולד ממש:

וכל זמן שיש להאדם נקודת האמונה שמאמין בשם יתברך ובעולם הבא ובביאת משיח שהוא בחינת למעלה מהזמן הנאמר אצל משיח, על ידי זה יש לו תקוה לעולם. ואיך שהוא מאחר שמחזק את עצמו במה שהוא, אזי יש תקוה לאחריתו על ידי בחינת אני היום ילדתיך שהוא קדושת משיח שמשם נמשך קדושה ותקון על כל הגרים ובעלי תשובה. כי אפלו גר שנולד מזוהמת העכו”ם וכשבא להתגיר אמרו עליו רבותינו, זכרונם לברכה, גר שנתגיר כקטן שנולד דמי בחינת אני היום ילדתיך, מאחר שבא עתה

לכנס בקדושת ישראל, מכל שכן הבעל תשובה שנולד בקדושת ישראל אף על פי שבאמת עבר עליו מה שעבר רחמנא לצלן. אף על פי כן כשרוצה לשוב באמת ולכנס בקדושת ישראל בשלמות, אזי צריך לחשב בכל יום ובכל שעה כאלו היום נולד ממש שזה נמשך מקדושת הצדיקים שהם בחינת משיח, שנאמר בו, אני היום ילדתיך, וזה עקר הכניסה לתשובה ולקדושת ישראל. כי כשיהיה בבחינה זאת לחשב בכל עת כאלו עתה נולד ואפלו אם יעבר עליו מה, יתחזק בכל פעם ויחשב בלבו שעתה נולד אז בודאי סוף כל סוף יזכה להתקרב לשם יתברך ואז יתתקן הכל, כי הימים הראשונים יפלו והכל יתהפך לטובה על ידי תשובתו השלמה ויהיה נכלל הכל בבחינת למעלה מהזמן בבחינת משיח בחינת אני היום ילדתיך. וזה בחינת תשב אנוש עד דכא ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, עד דכדוכה של נפש, אף על פי כן מועיל גם אז תשובה, בחינת ותאמר שובו בני אדם, וכל זה על ידי בחינת למעלה מהזמן שזה בחינת כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר כו’. וזה גם כן שמתחיל המזמור, אדני מעון וכו’ בטרם הרים יולדו וכו’ ומעולם עד עולם אתה אל, שכל זה הוא בחינת למעלה מהזמן. כי דיקא על ידי זה זוכין לתשובה שלמה תמיד יהיה איך שיהיה וכל המזמור זה סובב הולך על ענין זה, עין פנים. (הלכות מילה הלכה ד’ אות י”ז י”ח י”ט):

אות עד.ג.

לענין מה שיכולין לזכות על ידי ההתחזקות בשעת ירידה שתתהפך הירידה לעליה ושעל ידי זה דיקא יתחדש לטובה בהתחדשות נפלא, [עין טלטול ונסיעה אות י]:

אות עה.ג.

מענין מה שבמצות נגעים מרומז התחזקות גדול להאדם שלפעמים דיקא כשמגיע לתכלית הירידה אז זוכה לקבל טהרה ותקון לנפשו ולשוב בתשובה, שזה בחינת בהרת כגריס טמא פרחה בכולו טהור וכו’, [עין יראה אות פ"ז]:

אות עו.ג.

לפעמים בחמלת השם נפתח להאדם אור גדול ונדמה שבודאי יהיה איש כשר כראוי ואחר כך פתאם נחשך לו כאלו בא השמש ממש פתאם שלא בעונתה, שזה בחינת מה שנאמר ביעקב ויפגע במקום, כי באברהם נאמר: וירא את המקום מרחוק, אבל יעקב אבינו זכה לפגע ממש במקום כמובא בזהר הקדוש, ואף על פי כן כתיב בתרה וילן שם כי בא השמש ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, שלא בעונתה, הינו כנ”ל. ואז הודיעו לו בחלום שכל זה בחינת והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שזהו כל עבודת האדם שצריך לילך מדרגא לדרגא כמו שעולין בסולם והנה מלאכי אלקים עולין ויורדין בו, הינו שצריך שיהיה לצדיקים שנקראים מלאכי אלקים כמה וכמה עליות וירידות וקדם העליה צריך שיהיה ירידה והירידה היא תכלית העליה. על כן אל ישתומם האדם ולא יפל בדעתו מכל מה שיעבר עליו, כי אפלו כשהוא בבחינת עליה שרואה איזה ישועה והתנוצצות אל יטעה שכבר האור שלו, רק ידע שעדין הוא רחוק מאד ועל ידי זה לא יפל כשרואה אחר כך שנחשך אצלו האור שזה בחינת ירידה. כי באמת אף על פי כן האור שכבר האיר לו לא נכבה ולא יסתלק ממנו, חס ושלום, כי אור חסדו יתברך מאיר עליו תמיד רק שהכל הוא בבחינת ממרחק תביא לחמה ובבחינת וירא את המקום מרחוק. אבל סוף כל סוף יגמר השם יתברך מה שהתחיל וייטיב עם כלל ישראל ועם כל אחד בפרטיות רק צריכים להיות מצפים לישועה תמיד וכמו שנאמר כי לישועתך קוינו כל היום ומצפים לישועה [ועין יראה ועבודה אות פ"ט]. (הלכות שלוח הקן הלכה ה’ אות י’):

אות עז.ג.

יש שיכולים לטעות מאחר שרואים עצם רחוקם מהאור, על כן יכול לפל עליהם עצבות ומרה שחרה, חס ושלום, שהוא מזיק מאד ביותר מן הכל כידוע. על כן מי שחס על עצמו באמת צריך להפך הכל לשמחה, שדיקא על ידי שרואה ומבין עצם התרחקות האור ממנו על ידי זה דיקא יגיל וישמח מאד, כי הלא אף על פי כן הוא רואה שהאור אצלו ממש, כי הלא אף על פי כן אנו מדליקים אור הקדוש של נר חנוכה בביתנו ממש. וכן התפלין שהם אורות נשגבין מאד ואנו מניחין אותם על זרוענו ועל ראשינו, היש התקרבות יותר מזה. ואם שאנו יודעין שעדין אור התפלין רחוק מאתנו מאד, אדרבא, זהו שמחתנו שמרפאים אותנו ברפואות יקרים ונפלאים כאלה הבאים ממרחק גדול כל כך, ובזה יש לנו תקוה גדולה, כי בודאי יוציאנו השם יתברך מכל צרותינו ויקרבנו אליו ברחמים. ומאחר שאנו רואים בכל עת אורות רחוקים ונשגבים כאלה שהם אצלנו ממש, ואם עדין אנו רחוקים מהם אדרבא, כל זה צריך לידע שלא יפל בדעתו כשרואה שעובר עליו מה שעובר, אף על פי שמניח תפלין ומדליק נר חנוכה וכו’ וכו’. כי צריך שידע שעדין האור רחוק ממנו מאד אך אף על פי כן צריכין להפך הכל לשמחה, כי אף על פי כן האור הרחוק הנשגב הזה הוא אצלי ובביתי ממש, שזהו בחינת ההלל והשמחה על תקף הנסים שנעשו לנו בכל הימים טובים והכל כדי להתחזק על ידי זה לצפות לישועה תמיד, בבחינת זכר עשה לנפלאותיו וכו’ ולהיות בטוח וחזק שכמו שגבר עלינו חסדו, לעשות לנו נסים כאלה, שזכינו לאורות נפלאים כאלה הבאים ממרחק מאד ממרחק תביא לחמה, כדי לרפאות תחלואי נפשותינו, על ידי זה אנו בטוחים בבטחון חזק שבודאי יושיענו ברחמיו ויוסיף, לעשות עמנו נסים חדשים ונפלאים עד אשר נשוב אליו באמת ויגמר מה שהתחיל כי דבר אלקינו יקום לעולם וכמו שכתוב: ואתה מרום לעולם ה’. (שם אות י”א):

אות עח.ג.

עקר התקרבות רחוקים להשם יתברך, הינו גרים ובעלי תשובה הוא על ידי שידעו ויכירו בעצמם עצם התרחקותם מהשם יתברך מצד עצמם, ואף על פי כן ידעו ויאמינו גם להפך, שהם סמוכים וקרובים מאד אליו יתברך מצד רחמי השם יתברך הנפלאים מאד בלי שעור. שזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, גר שבא להתגיר אומרים לו מה ראית וכו’, ואם אמר יודע אני ואיני כדאי, הינו שמכיר בעצמו גם כן עצם התרחקותו, רק שאף על פי כן חפץ להתקרב אליו יתברך מצד שהוא בוטח ברחמיו המרובים, כי הוא יתברך אוהב גר גם כן, אז מקרבין אותו:

וזה בחינת מה שאמרה נעמי לרות, ארבע מיתות בית דין נמסרו לבית דין, ואמרה לה באשר תמותי אמות וכו’. ולכאורה, היה זה כמו התרחקות, כי רות היתה צנועה כל כך ורצתה להתגיר בתשוקה גדולה כל כך, והיא אומרת לה אולי תחובי בחטא של ארבע מיתות בית דין, חס ושלום, וגם רות – למה השיבה באשר תמותי אמות, הינו שהיא מרוצה גם לזה, היה לה להשיב בטוחה אני בתומי וצדקתי שלא אהיה חיבת מיתת בית דין, חס ושלום:

אך כל זה הוא ענין הנ”ל, כי מחמת שעקר התקרבות הרחוקים הוא על ידי בחינת התרחקות והתקרבות הנ”ל, שזה בחינת שלום לרחוק ולקרוב. כי תכף שיטעה בעצמו לומר, שכבר הוא קרוב להשם יתברך, אז ידע בודאי שהוא רחוק מהשם יתברך באמת, ומזה היו כל החורבנות, רחמנא לצלן. כי גם בזמן הבית שאז בודאי היה זמן התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, ואפלו כשזכו לעמד בבית המקדש בעצמו ששם תכלית שלמות מקום ההתקרבות, בפרט בבית ראשון שהיה שם עדין הארון והלוחות וכו’, אף על פי כן היו צריכין לידע כמה הם רחוקים עדין ממנו יתברך ומקדושת המקום הנורא הזה, רק להפך הכל לשמחה ולבטח בחסדי השם יתברך, שהוא מקרב גם כל הרחוקים, כמו שראינו בבית המקדש בעצמו שצמצם השם יתברך השראת שכינתו בבית המקדש, אשר הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. וכן מעצם רחמיו יתברך

צוה להעלות בהמה גשמית לריח ניחוח. ומחמת שהם פגמו אז בזה וסברו, שכבר כל טובם בידם וכבר קרובים הם ממש מצד עצמם ועל ידי זה וירם לבם על כן שכחוני וגרמו על ידי זה כל החורבן, שזה בחינת הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, כמו שפרש רש”י שם:

ועל כן גם נעמי דברה עם רות בדרך זה, כי אף על פי שעתה בוער לבך מאד להתקרב אל הקדושה, מכל מקום מי יודע מה יהיה אחר כך, אולי תתחיב מיתת בית דין, ורות הצדקת אף על פי שבודאי קבלה על עצמה במחשבתה אז להיות צדקת גמורה ולא שתתחיב מיתת בית דין, חס ושלום, אף על פי כן השיבה לה בתמימות צדקתה, כי בודאי אינני בטוחה בצדקתי לעולם ומי יודע במה שאוכל עוד להכשל, חוס ושלום. רק יהיה איך שיהיה אפלו אם יתגבר הבעל דבר, חס ושלום, ויביאני למה שיביאני שאתחיב מיתת בית דין, חס ושלום, אף על פי כן אני מקבלת עלי קדושת ישראל באמת ויעבר עלי מה ובאשר תמותי אמות וכו’. ואזי קרבה אותה נעמי בהתקרבות גדול ונעשית צדקת גדולה, עד שזכתה שיצא ממנה משיח שיחזיר כל העולם למוטב. וכן הוא בכל אדם הבא להתקרב אל האמת, שעקר התקרבותו על ידי התרחקות. ואפלו אחר כך כשנתקרב הרבה צריך לזכר בכל פעם בהתרחקותו. רק לא להתרחק באמת על ידי זה, חס ושלום, רק אדרבא, שההתרחקות יהיה בשביל תכלית ההתקרבות, בחינת שלום לרחוק ולקרוב כנ”ל. (שם אות ט”ז י”ז):

אות עט.ג.

לפעמים האדם נכנס לעבודת ה’ ומתחיל לעלות מדרגא לדרגא, ופתאם נדמה לו, שהוא נתרחק מהקדושה מאד לבחינת קצוי ארץ וים רחוקים, כי רואה שחוזרין ועולין על מחשבתו מחשבות ותאוות והרהורים וכו’, מה שלא עלו על מחשבתו זה כמה ימים או שנים. אל יפל לב האדם עליו על ידי זה, כי לפעמים זהו לתכלית שלמות טובתו, כי מחמת שכבר הגיע למדרגה כזו, שהוא בסמוך אל הקדושה ממש ורוצה לכנס לפנימיות הקדושה, על כן אי אפשר לו לכנס לשם, עד שיחזר וילך דרך המקומות הפגומים, שהיה שם בתחלה ויתקן מה שפגם ויחזר ויברר ויעלה כל הניצוצות הקדושות, שהורידם לשם על ידי עוונותיו. ואז נעשה מזה תקונים גדולים בבחינת קטרת ואז יזכה לכנס לפנימיות הקדושה ממש. כי זה עקר תענוגיו ושעשועיו יתב כשמעלין הניצוצות הקדושים מעמקי הקלפות. ויכול להיות כשנתרחק האדם ביותר ואף על פי כן הוא ממשיך עצמו אל השם יתברך בכל פעם, שיקבל השם יתברך ממנו נחת רוח גדול מאד. כי מאחר שהוא במקומות הרחוקים מאד וממשיך עצמו משם להשם יתברך, אזי בכל תנועה ותנועה ובכל המשכה והמשכה הוא גורם שעשועים גדולים להשם יתברך. ואם יהיה חזק בדעתו למשך את עצמו תמיד אל השם יתברך יהיה איך שיהיה אזי סוף כל סוף יחמל עליו השם יתברך ויכנס על ידי זה דיקא לפנים ממש לתוך בית הקדושה עין פנים (הלכות חלוקת שותפות הלכה ה’ אות ו’ ח’ עין יראה אות קכג.):

חלק שני:

אות פג.ג.

אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, אין מחזקין אלא למחוזקין ואין מזרזין אלא למזרזין. ולכאורה, אינו מובן כי אם כן מהיכן ההתחלה, וכבר מבאר בדברינו במקום אחר, שיש כמה דברים בעבודת השם שהם תלויים זה בזה ואין יודעין מהיכן ההתחלה. אך באמת כל ההתחלה והאמצע והסוף והתכלית שלנו הכל הוא רק על ידי הצדיק האמת שבכל דור, שהוא בחינת משה רבנו, שהוא היה הרבי הראשון של כל ישראל וממנו ההתחלה ואצלו כל תכליתנו ותקותנו, כי מה שהיה הוא שיהיה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:

וההתחלה של הצדיק האמת בחינת משה בעצמו בודאי אי אפשר לנו להשיג כלל ואין לנו להרהר בזה כלל, איך זכה ילוד אשה להשגה כזאת וכו’. אך אחר שכבר זכינו לקבלת התורה על ידי משה רבנו ולהמשיך דעתו הקדושה בכל דור ודור על ידי צדיקי אמת שבכל דור, על ידי זה הודות לאל יש לנו מהיכן להתחיל, כי מנעורינו מגדלין אותנו בקדושת ישראל ומלין את הילד ביום השמיני מיד, ואחר כך מחנכין אותו בתורה ומצוות, ובודאי יש לנו במה להתחזק, בעזרת השם, במה שזכינו להולד ולהתגדל בקדושת ישראל, ומאמינים אנחנו בתורת משה ובדברי כל הצדיקי אמת הבאים אחריו ומחזקין אותנו לבטח בחסדי השם, ואף על פי שכבר עבר עלינו מה שעבר בכלליות ובפרטיות אף על פי כן הם מזהירין אותנו לבלי ליאש עצמנו ולהיות בשם יתברך מבטחנו, כי השם אתנו אל תיראום כי עדין עדין השם עמנו ואצלנו ואתנו וקרוב אלינו מאד כי מלא כל הארץ כבודו ועדין חביבותיה גבן וחביבותן גביה:

ועל ידי שאנו זוכין להאמין ולהתחזק על ידי דברי אמת של הצדיקים אמתיים שכבר טרחו והתיגעו בשבילנו הרבה לקרב אותנו לעבודת השם, על ידי זה יכולין גם אנחנו לזכות להארת הרצון דקדושה, שיהיה רצוננו חזק ואמיץ מאד להשתוקק ולכסף אליו יתברך ברצונות חזקים וגעגועים גדולים מאד:

ואז כל מה שהרצון מתגדל ומתפשט יותר על ידי זה אנו זוכין להתחזק ביותר כי עקר התחזקות הוא על ידי הרצון. כי הרצון חפשי תמיד, כי יהיה איך שיהיה אף על פי כן רצוננו וכסופנו חזק מאד אליו יתברך לעשות רצונו ולקים מצוותיו באמת, ועל ידי זה שמתחזק ביותר על ידי זה זוכה להארת הרצון בשלמות יותר ואז מתחזק עוד יותר וכן להלן, ובאמת להארת הרצון שהוא בחינת יראה, כמבאר בפנים, יוכל כל אדם לזכות בקל, כי הרצון חפשי לעולם, רק שצריך שיהיה איש חיל ולהתחזק בזה מאד וזה תלוי בזה כי אין מחזקין אלא למחוזקין כנ”ל:

וההתחלה הוא רק בכח וזכות הצדיקי אמת שיגעו כל כך בעבודת השם, עד שהמשיכו דעת כזה, שעל ידי זה יכולין הכל להתחזק ולזכות להארת הרצון ולהתחזק על ידי זה ביותר וכן להלן כנ”ל. ועל כן יפה אמר משה ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, לגבי משה יראה מלתא זוטרתא, הינו ועתה אחר שכבר טרחתי ויגעתי בשבילכם כל כך כמבאר בפרשיות הקודמים, עד שזכיתי להשגה ודעת כזה אשר יראה מלתא זוטרתא לגבי משה, על כן יש לכם גם כן יסוד חזק והתחלה טובה שתוכלו להתחזק כל כך על ידי הארת דעתי שאני מאיר בכם, עד שתזכו גם כן להארת הרצון וליראה גדולה הנמשך מהארת הדעת של הצדיק האמת, עד אשר באמת גם אצלנו עכשו בנקל לנו לזכות למדרגה זו, שתהיה היראה מלתא זוטרתא גם אצלנו על ידי שנזכה להתחזק באמת. בכח ההתחלה הקדושה של משה רבנו ושל כל הצדיקי אמת הבאים אחריו. (הלכות פדיון בכור הלכה ה’ אות ל”ג):

אות פד.ג.

אפלו מי שנפל מאד, חס ושלום, אפלו אם נפל לעברות, חס ושלום, צריך גם כן שיהיה לו יראה גדולה מהשם יתברך להתחזק את עצמו בכל נקודה ונקודה, שיוכל למלט את נפשו מרע ולמשך את עצמו לאיזה טוב ואל יפטר את עצמו, מאחר שכבר נפל כל כך אם כן הותר לו הכל, חס ושלום, חלילה לא תהא כזאת בישראל, כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם כל פועלי און. כי גם בשאול תחתיות ומתחתיו צריכין לירא את השם מאד מאד כי בכל מקומות ממשלתו. (הלכות בכור בהמה טהורה הלכה ד’ אות י”ד עין יראה אות ק”ד):

אות פה.ג.

אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, כך הוא דרכו של היצר הרע; היום אומר לו עשה כך וכו’ שזה בחינת עברה גוררת עברה, וכתיב, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכו’. ובאמת לפי דרכו של היצר הרע עם אנשים כאלה שאינם מתגברים כנגדו בנעוריהם בודאי היה אפס תקוה, חס ושלום, לרב העולם כמו שכתוב: מפנק מנער עבדו וכו’. אבל השם יתברך חומל עלינו בכל דור ודור וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח והוא שולח סיועא מלעלא על ידי צדיקי הדור הגדולים האמתיים, שהם בחינת מרדכי והם יודעים היטב מה שנעשה עם כל אחד ואחד, בחינת ומרדכי ידע את כל אשר נעשה והם מעוררים את ישראל לתשובה, בבחינת ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה. והם מודיעים לכלל כנסת ישראל שהיא בחינת אסתר לבל תתיאש עצמה מן הרחמים ותבוא לפני המלך אף על פי שהיא רחוקה כל כך שלא נקראת לבוא אל המלך זה שלשים יום, אשר על כל פנים פעם אחת בחדש צריכין ישראל להקביל פני אביהם שבשמים. אף על פי כן צריכין להקיש על דלתי רחמים, אולי יחוס אולי ירחם. עד שאחר כך כנסת ישראל מקבלת דעת הצדיק האמת, ואומרת ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, שלא כדת של תורה, כי אני יודע בעצמי שעל פי דת של תורה בודאי אינני ראוי לבוא לפני המלך להתפלל לפניו, כפי מה שאני יודע חטאי ועוונותי. אך אף על פי כן אבוא לפניו שלא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי. הינו אם, חס ושלום, אינו לרצון לפניו תפלתי והתבודדותי עתה מרבוי קלקולי, כאשר אבדתי אבדתי ויעשה השם יתברך עמי מה שירצה, אני תמיד איחל ואצעק לשם יתברך אולי ירחם. ואז מרחם השם יתברך על עמו ישראל ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב, זה סוד ההארה והתקרבות מהשם יתברך שמגיע לפעמים להאדם הנמוך מאד, שאף על פי כן השם יתברך שולח לו התקרבות מרחוק בסוד הושטת שרביט הזהב, שנמשך בנס אמות הרבה כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה, הינו שאפלו

האדם הרחוק מאד מהשם יתברך כשהוא שומע לעצת הצדיק לבלי להתיאש את עצמו, רק אף על פי כן איך שהוא איך שהוא הוא מוסר את נפשו בבטול גמור אליו יתב ובא לפני מלכו של עולם להתחנן לפניו, אזי השם יתברך חומל עליו ומאיר עליו הארה נפלאה מרחוק מאד, כי מאיר עליו הדעת העליון מאד שהוא בחינת יראה עלאה דעלאה, עד שיזכה גם הרחוק מאד לשלמות היראה שהוא בחינת יראה עם דעת, שעל ידי זה יתקרב לשם יתברך באמת. (שם אות ט”ז י”ז):

אות פו.ג.

יש בני אדם הרבה כשמעינים בספרי מוסר, שמדברים מעצם גדל הפגם של החטאים ומעצם מרירת הענשים של גיהנם וכיוצא וכו’, הם מתפחדים מאד. אבל הבעל דבר מתגרה בהם ומפילם על ידי זה לעצבות גדול יותר יותר מבתחלה, עד שלפעמים נופלים על ידי זה ביותר, חס ושלום, ויש שנופלים, חס ושלום, כל כך עד שבאים לכפירות גמורות, חס ושלום. וכל זה מחמת שלא זכו לקבל הדעת האמתי מצדיקי אמת להחיות ולחזק את עצמם ונדמה להם שכבר נשקעו בדרכיהם כל כך, חס ושלום, עד שאי אפשר להם לשוב עוד, ועל כן כל מה שרואין יראת הענשים נופלים בעיני עצמן יותר ויותר, וזה עקר בחינת מלחמת עמלק שבכל דור, כמבאר בפנים:

אבל השם יתברך חומל על עמו ושולח עלינו הארה נפלאה על ידי צדיקי הדור מבחינת היראה של משיח, שימשיך היראה בשכל עליון כל כך עד שתגיע היראה לטובה אפלו לגרוע שבגרועים, שאפלו הרחוק מאד מאד יהיה לו דעת אמתי להבחין האמת, שגם הוא יש לו תקוה כי רחמיו יתב רבים מאד. ועל כן בודאי לא יפל על ידי יראת הענש אדרבא, מיראת הענש יחזק את עצמו למצא בעצמו נקודות טובות ולשמח את עצמו במה שהוא מזרע ישראל על כל פנים. ודיקא על ידי יראת הענש יבוא לשמחה גדולה, כי יראת הענש תכריחהו לקים דברי הצדיקים אמתיים שמזהירים מאד את הגרוע שבגרועים, שיתחזק את עצמו בשמחה תמיד על פי דרכי עצותיהם הקדושות. ובודאי צריכין אנחנו להתירא מאד לשמע לדבריהם האמתיים ולקימם באמת, ועל כן בסוף התוכחה שהוא יראת הענש כתיב, תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה, נמצא שצריכין להתירא מאד מיראת הענש, עד אשר יתחזק על ידי זה לקים דברי הצדיקים אמתיים שמזהירים את הגרוע שבגרועים לשמח את עצמו בנקודות טובות שמוצא בו עדין ולעבד את השם בשמחה. (שם אות י”ז כ’):

אות פז.ג.

צריכין לידע שכל מה שכתוב בספר “ראשית חכמה” ושאר ספרי קדש עניני קדושה וטהרה גדולה ועצם הפגם והענש של כל חטא ופגם אפלו כל שהוא, אין הכונה בכל זה בכדי לרחק את האדם מעבודתו יתברך ולהחליש דעתו ביותר, חס ושלום, רק כונתם הטובה הוא רק לקרב ולהזהיר את ישראל, שיהיו קדושים וטהורים ויתרחקו אפלו מפגם כל שהוא, כי בודאי כך ראוי להם לפי עצם קדושתם משרשם, אבל אף על פי כן אפלו מי שפגם כמו שפגם, רחמנא לצלן, בודאי צריך לקים מאמר הכתוב – אל תרשע הרבה, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, מי שאכל שום וריחו נודף יחזר ויאכל שום ויהי ריחו נודף יותר. ובודאי צריך האדם להחיות ולחזק את עצמו בכל עת תמיד יהיה איך שיהיה, כי צריכין להזהר שלא לקבל היראה והמוסר לרעה, חס ושלום, להתרחק על ידי זה ביותר רק שיהיה בבחינת יראת השם לחיים דיקא, דהינו לקרב את עצמו להשם יתברך על ידי היראה והמוסר ולא להתרחק, חס ושלום, רק אדרבא, מעצם היראה יחזק את עצמו לקים דברי רבותינו, זכרונם לברכה, שהזהירונו להאמין בחסדו וטובו יתברך שאינו נפסק לעולם, ולחזק את עצמו בכל עת להתחיל מחדש בעבודת השם. (שם אות כ”ח):

אות פח.ג.

בזה שאנו רואין שצותה התורה על עבד עברי, אם בגפו יבא בגפו יצא, בזה אנו רואים רחמנות השם יתברך איך שהוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, כי הלא אפלו העבד שירד למדרגה פחותה כל כך, עד שהתירה התורה לרבו למסר לו שפחה כנענית שהוא עוון חמור מאד, אם כן היה אפשר לומר שהוא כבר הפקר גמור ואין לו שום תקוה עוד. ובאמת לא כן הוא כי אנו רואים שגם בהעבד יש כמה דינים ואזהרות, שהזהירה התורה לרחם עליו הרבה ושלא להפקירו לגמרי, חס ושלום, וזה אנו רואים גם במה שהזהירה התורה אם בגפו יבא וכו’, הינו שאם אין לו אשה בת ישראל אסור לרבו למסר לו שפחה לאשה בכדי שלא יאבד לגמרי, חוס ושלום. כי אם יש לו כבר קשר וחבור באשה יראת השם מבת ישראל, אזי אף על פי שמשפלות מדרגתו שירד למדרגת עבד הותר לו לשא שפחה אף על פי כן יש לו תקוה. אבל אם לא נתחבר עדין בבת ישראל, אזי אם היה נושא שפחה שהוא ההפך ממש היה נאבד לגמרי, על כן אסרה התורה למסר לו שפחה אף על פי שנפל לעבדות. כי אפלו על הנופל לעבדות גמור שהוא תקף זוהמת הנחש בחינת עמלק אף על פי כן גם לשם מגיעין רחמנותו יתברך וחושב מחשבות לבל יהיה נדחה לגמרי, חס ושלום. (שם אות כ”ו):

אות פט.ג.

צריך לחזק את עצמו תמיד בשם יתברך לבלי ליאש את עצמו בשום אפן, רק לידע תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו ועדין השם עמו ואצלו וכו’, עד שיזכה להתחזק בשעת האכילה עד שיגיע להארת הרצון, שדיקא בעת האכילה יגיע עליו רצון והשתוקקות חזק ונמרץ מאד לשם יתברך. וזהו ההפך ממש מהנפילות של רב העולם שרב הנפילות הם על ידי האכילה, הינו שנופלים בדעתם מאד מחמת האכילה שלהם שאינה בקדושה כראוי. ובאמת אף על פי שבודאי צריך כל אחד מישראל לקדש אכילתו בשלמות, אף על פי כן אסור לו לפל בדעתו משום דבר רק אדרבה, צריכין לחזק את עצמו בכל פעם ובפרט בשעת האכילה שאסור להיות אז איש עצל רק להיות איש חיל, הינו כי לא די שאסור לפל בדעתו על ידי אכילתו, אדרבה, צריכין לידע ולהאמין שאכילת איש הישראלי יקרה מאד מאחר שאכילתו על פי התורה על כל פנים שאינו אוכל דבר האסור, חס ושלום, רק הכל על פי התורה. וגם מברך על כל דבר תחלה וסוף, ועל ידי זה כל אחד מישראל מברר ברורים הרבה באכילתו ויש לו לאכל בשמחה ובהתחזקות גדול בשם יתברך ולידע כי מלא כל הארץ כבודו והשם עמו וכו’ כנ”ל. עד שיזכה בשעת אכילתו דיקא להארת הרצון, שישתוקק אז דיקא לשם יתברך ברצון מופלג מאד שזה עקר קדושת אכילת ישראל. כי על ידי זה הוא תכלית שלמות הברור של כל הניצוצות שבמאכל ועולים על ידי זה לשרשם העליון בשלמות כמבאר בפנים. (הלכות חלה הלכה ד’ אות ג’):

אות צ.ג.

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, וכל מה שפעל ועשה אדם איזה טוב לשם שמים בשביל השם יתברך דבר גדול ודבר קטן, לא יאבד שום דבר לעתיד אפלו אם עבר, חס ושלום, כמה פעמים על כל התורה כי אף על פי שמבאר בספרי קדש, שמי שהוא רשע הוא מוסיף כח בקלפה על ידי מעשיו הטובים, יש בזה דברים בגו אשר אי אפשר לבארם כל כך בפרט בכתב, אך הכלל שכל מי שרוצה לחוס על עצמו, שלא יאבד את עולמו לגמרי ומתגעגע לשוב לשם יתברך, אזי אף על פי שאינו זוכה לשוב כראוי לו אף על פי כן כל מה שיעשה איזה דבר שבקדושה יהיה איך שיהיה בודאי לא יהיה נאבד שום דבר, אפלו אם לא יזכה לתשובה שלמה באמת, חס ושלום, מכל שכן שאף על פי הרב כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בתוך דרכי הקדושה, אזי סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלמה לשם יתברך, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כמבאר כבר כמה פעמים. (הלכות תרומות ומעשרות הלכה ג’ אות ב):

אות צא.ג.

כשהאדם הוא במצר גדול והתאוות והסטרא אחרא מתגברים עליו מאד, עד שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל, בבחינת כל רודפיה השיגוה בין המצרים, עד שנדמה שאפס תקוה, חס ושלום, והוא בעצם דחקו ומצרי נפשו פונה לשם יתברך וצועק עליו יתברך מן המצר, בבחינת מן המצר קראתי יה, אף על פי שמה שפונה עצמו לשם יתברך הוא רק כחוט השערה, אף על פי כן הוא יקר בעיני השם יתברך ונעשה ממצר צמר שהם בחינת שערות דדיקנא קדישא, הינו שנתעוררין ונמשכין עליו כל השלש עשרה מדות של רחמים שהם תליסר תקוני דיקנא קדישא, ששם כולו רחמים וטוב ושם נתהפך הכל לטובה וזכות כידוע, וזה בחינת מה שמבאר בכונות, מן המצר קראתי יה, מצר – אותיות צמר, בחינת תקוני דיקנא וכו’, הינו כנ”ל. וזה בחינת חוט של צמר ביום כפור שהיה מלבין העוונות של כל השנה, בבחינת אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, כי עקר סליחת עוונות ביום כפורים נמשך על ידי בחינה זאת על ידי שהשם יתברך מוצא בישראל אפלו בחוטאים, רחמנא לצלן, כמה וכמה שערות טובות, הינו מה שמנתקין עצמם כמה פעמים מן הרע אל הטוב כחוט השערה על כל פנים שגם זה יקר מאד אצלו יתברך, עד שעל ידי זה מאירין השערות העליונות הקדושות בחינת תקוני דיקנא בחינת צמר שעל ידי זה מחילת כל העוונות כנ”ל [ועין יראה ועבודה אות פ"ט]. (הלכות ראשית הגז הלכה ג’ אות ב’):

אות צב.ג.

מיכאל כהנא רבא מלמד תמיד זכות על ישראל, וכל הזכויות שמוצאין בישראל הוא על ידי בחינת שערות הנ”ל, שעל ידי זה יכולין למצא זכות אפלו בגרוע שבגרועים, כי בכולם נמצאו כמה שערות טובות מה שממשיכין עצמם כמה פעמים מרע לטוב כחוט השערה. ועל ידי מצות נתינת ראשית הגז אל הכהן על ידי זה נתתקן בחינת הצמר בשרשו שהוא בחינת שערות עליונות הנ”ל, ועל ידי זה נמשכין חסדים על ישראל על ידי השערות טובות שנמצא בהם כנ”ל. (שם אות ג’):

אות צג.ג.

כל התוכחות שהשם יתברך מוכיח את ישראל וכל הבזיונות שמבזה אותם לפעמים בדרך בזיון – הכל לטובה גדולה, כדי ללמד עליהם זכות וחסד כדי שישובו אליו באמת. כי לפעמים כשישראל מקלקלין מעשיהם מאד מאד עד שכמעט אין נכר מעט הטוב שבהם מעצם רבוי הפשעים והקלקולים, רחמנא לצלן, ואם ירצה השם יתברך ללמד עליהם זכות על ידי מעט הטוב שבהם יתעוררו המקטרגים, חוס ושלום, וימצאו כנגד זה אלפים פעמים להפך, חס ושלום, אבל השם יתברך חפץ חסד הוא ואף על פי כן הוא רוצה בעמו וחפץ להטות עמהם כלפי חסד, אז בטובו וחכמתו הנפלאה הוא בעצמו מבזה את ישראל בתכלית הבזיון, עד שאומר עליהם שכבר הם אצלו, חס ושלום, כמו כל האומות מאחר שכבר קלקלו כל כך. ותכף שהשם יתברך מהפך הדבר ואומר על ישראל שהם כמו האומות ממש, אזי תכף נתגלה ונתראה על ידי זה דיקא אמתת הנקודות טובות שבהם:

כי בודאי בתחלה לא היה נחשב הטוב שבהם כלל עד שכמעט לא היה נראה כלל, כי בודאי לפי קדושת ישראל בשרשם אזי אפלו אם אין פוגמין כל ימיו רק כחוט השערה אחת הוא גם כן פגם גדול ונורא מאד, כי ישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ומכל מיני פגמים, מכל שכן כשפוגמים, חס ושלום, יותר מחוט השערה, מכל שכן כשהפגמים והחטאים מרובים מאד, רחמנא לצלן, עד שמעט הטוב אינו נכר כלל, בפרט כי גם מעט הטוב עצמו מערב בפסלת הרבה, אז בודאי כשירצה השם יתברך להסתכל על עצם רבוי הפגמים שלהם לפי קדושת ישראל כפי מה שראוי להם להיות אז בודאי כמעט אפס תקוה, חס ושלום. אבל השם יתברך רב חסד ואמת וחפץ בקיום העולם ורק הוא ידע יצרנו והיכן האדם כבוש בזה העולם וכו’, על כן ברחמיו העצומים הוא בעצמו מהפך הדבר לטובת ישראל ומתחיל להשוות אותם לכל האומות, בבחינת הלא כבני כושיים אתם לי וכו’, ותכף כשמדמה ומשוה אותם לשאר האומות, בודאי הכל יודו ויאמרו בפה מלא, שעדין יש חלוק רב ונפלא כרחוק מזרח ממערב בין הגרוע

שבישראל לבין העכו”ם, כי כנגד העכו”ם נמצא תמיד בישראל כמה שערות ונקודות טובות לאלפים ולרבבות, כי אפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה:

נמצא שדיקא על ידי שמדמה ישראל לעכו”ם ולבני כושיים על ידי זה דיקא מתגלה ומאיר לעין כל הזכות והטוב שבהם, כי כנגד העכו”ם בודאי עמך ישראל כולם צדיקים, כי כולנו מניחין טלית ותפלין בכל יום ומתענין ביום כפורים וכו’. ועל כן אחר שאמר הנביא, הלא כבני כושיים וכו’, חוזר ומסים תוך כדי דבור לטובה, כמו שנאמר שם, אפס כי לא השמד אשמיד וכו’ ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו’, כי דיקא על ידי שמהפך הדבר ומדמה ישראל לעכו”ם, חס ושלום, על ידי זה דיקא נתגלה ונתראה כמה וכמה נקודות טובות שיש בהם כנגד העכו”ם ועל ידי זה יבוא משיח ויקים את סוכת דוד הנופלת, כי משיח הוא מבחינת עתיק, בחינת ועד עתיק יומין מטא והוא יודע ללמד זכות על ישראל, למצא כל השערות טובות שבישראל שזה בחינת החסד הרב של בחינת עתיק, וזה גם כן בחינת קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי וכו’, ותכף חוזר ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, הינו כנ”ל, כי דיקא על ידי זה נתגלה עצם מעלתם ותפארתם של ישראל כנגד העמים. (שם אות ד’ ה’):

אות צד.ג.

לפעמים נופל האדם בדעתו כל כך עד שאי אפשר לו להחיות את עצמו בשום דבר כאלו אין בו שום טוב כלל, אזי צריך גם כן להפך הדבר ולהתחיל מצד השני כנ”ל ולחשב במחשבתו, אם כן כפי דעתי אני כולי רע לגמרי ואין בי שום טוב כלל, ואז דיקא מתחיל להרגיש בעצמו הנקודות טובות שנמצאו בו עדין, כי כנגד הגרוע והרע לגמרי בודאי ימצא בעצמו גם בעצם גריעותו כמה וכמה נקודות טובות ועל ידי זה יחיה את עצמו. וכן הוא גם כן לגבי חברו, כי צריך לדון את הכל לכף זכות ולמצא הטוב שיש בחברו, בחינת ועוד מעט ואין רשע, כמבאר בפנים. (שם אות ו’, עין שלום אות כ”ו):

אות צה.ג.

בתחלה היצר הרע מחטיא את האדם על ידי שקרו שמטעה אותו בכמה מיני הטעאות, ואחר כך כשבא על דעתו לשוב, הוא מחליש דעתו ומכניס בלבו, שכבר נסתלק השם יתברך ממנו והוא רחוק כל כך עד שכבר אי אפשר לו לשוב. ובאמת הוא להפך, כי מלכותו בכל משלה אפלו בעשר כתרין דמסאבותא, רחמנא לצלן, וכמו שנאמר: השוכן אתם בתוך טומאותם, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, אפלו כשהם טמאים – שכינה ביניהם, וזה עקר דרך התשובה שעשה משה בארבעים יום האחרונים מאלול עד יום כפורים, שהעקר הוא לידע שהשם יתברך עדין עם כל אחד ואחד אפלו עם הגרוע שבגרועים, בבחינת ואציעה שאול הנך. וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו ומכניס זאת בלבו באמת שזה בחינת האזהרה וידעת היום וכו’, כי ה’ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הינו בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, אזי בודאי יש לו תקוה גדולה, כי כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת כי זה עקר דרך התשובה בחדש אלול, שהוא בחינת הנותן בים דרך וכו’, שזה סוד כונת אלול כמובא בכונות:

והכונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא לידע, שאפלו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת: ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתב על ידי בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, שזה סוד כונת אלול בחינת הדרך הנ”ל, שכל אדם יכול לזכות אליו תמיד בכל מקום שהוא בפרט באלול, אם יאמין בזה באמת ובפשיטות. (הלכות עדות הלכה ה’ אות ט’):

אות צו.ג.

אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה ואת זכריה, אוריה סימן לזכירה, כי כמו שנתקימה נבואת אוריה שהתנבא על החורבן, כן תתקים נבואת זכריה שהתנבא על הגאולה ועל בנין בית המקדש. וזה הענין הוא בכלל, ובפרט גם כן לענין גאולת הנפש של כל אחד מישראל ותקון מעשיו, שזה בחינת בנין בית המקדש בפרט, כי בטבע האדם להאמין בהקלקול, הינו שמאמין שעל ידי מעשיו שאינם הגונים קלקל ופגם הרבה שזה בחינת חורבן בית המקדש, אבל על ידי זה נחלש דעתו מאד עד שנדמה לו שכבר אבדה תקותו ואי אפשר לו לשוב ולתקן מעשיו עוד, וזה רק מעשי בעל דבר כי על ידי זה הוא פוגם בכל פעם ביותר, חס ושלום. ובאמת צריכין לידע ולהאמין, כי כמו שיכולין לקלקל כמו כן יכולין לתקן גם כן ולהיטיב מעשיו ולשוב בתשובה שלמה, עד שיתתקן כל מה שפגם. ואדרבא, מדה טוב מרובה וצריכין אנו להתחזק בכל פעם בבטחון חזק ברב חסדיו ורחמיו יתברך כי סוף כל סוף בודאי נזכה לשוב אל השם באמת ויבנה הבית המקדש, כמו שהבטיחנו על ידי כמה נביאים וצדיקים, כמבאר בפנים. (שם אות יא):

אות צז.ג.

התורה נקראת עדות בחינת שני לוחות העדות, שני דיקא כי צריכין שני עדים שהם כנגד שני הבחינות הנ”ל באות צ”ה, הינו בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה בחינת שמים וארץ, להודיע כי מלכותו בכל משלה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול וכו’, שזה עקר דרך התשובה שנגמר ביום כפורים כנ”ל. וזה בחינת ואעידה בם את השמים ואת הארץ:

ועל כן נתנו שני לוחות העדות ביום כפורים דיקא, כי התורה בחינת שני לוחות העדות הם עדים נאמנים, שמזכירין ומזרזין את האדם בכל פעם לבל יתיאש עצמו מן הרחמים, כי בשביל זה נתנו לוחות העדות ביום כפורים שהוא עת רצון יום מחילה וסליחה יום שנגמר בו הדרך לתשובה כנ”ל, להעיד לישראל אמתת טובו וחסדו יתברך שהתורה הקדושה, לוחות העדות נתנו ביום כפורים על יסוד זה שכולל שני הנקודות הנ”ל. הינו שאף על פי שבודאי צריכין להזהר בנפשו ולשמר את התורה מאד ושלא לפגם אפלו פגם כל שהוא, כי בתנועה קלה פוגם ומקלקל מאד כשנוטה מדרך התורה, חס ושלום, ואדרבא, צריך האדם להיטיב מעשיו בכל פעם ולעלות בכל פעם ממדרגה למדרגה עליונה ביותר, בבחינת אם אסק שמים שם אתה בחינת נקודה העליונה. אף על פי כן כמו שצריכין להאמין בזה, שאם עוברין על דברי תורה פוגמין ומקלקלין מאד וגורמין חורבן גדול בכל העולמות, חס ושלום, כמו כן צריכין להאמין גם כן להפך, שיש בכח האדם לתקן כל מה שפגם, כי עדין השם עמו ואצלו בבחינת ואציעה שאול הנך, בחינת נקודה התחתונה, כי ימינו יתברך פשוטה תמיד לעזרנו לשוב ולקרבנו אליו יתברך על ידי הדרך התשובה שנגמר ביום כפורים, שהוא בעצמו כולל שני הנקודות הנ”ל, שזה עקר דרך התשובה, רק אנו צריכין לשים לבנו לזה ולהאמין בזה בכל עת, וזה בחינת עדות ה’ נאמנה מחכימת פתי:

כי באמת התורה הקדושה היא רוצה להחכים אפלו את הפתי, הינו אפלו את מי שכבר נתפתה אחר יצרו ונתעה למקום שנתעה, אף על פי כן התורה מכרזת ומעידה לפניו שאם ישוב מיד, יקבל השם יתברך תשובתו ברצון ויקרבו אליו באהבה גדולה, והתורה בעצמה מעידה לפניו הדרך לתשובה שעל ידי זה יכול גם הפתי להתחכם, רק המניעה הוא מחמת שקשה לו להאמין בעצמו שיכול לתקן עדין, ועל זה קורא הכתוב ומכריז, כי עדות ה’ נאמנה, כי בודאי היא נאמנה מאד בעדותה שמעידה שמלכותו יתברך בכל משלה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כנ”ל, ואם אתה מאמין לעדותה על הפגם והקלקול, חס ושלום, מכל שכן איך אתה צריך להאמין לעדותה על כח התקון, כי בודאי מדה טובה מרובה כנ”ל. וזה גם כן בחינת עדותיך נאמנו מאד וכו’ ה’ לארך ימים, הינו אף על פי שכבר ארכו הימים שאנו מצפים לבנין בית המקדש שהוא שלמות התשובה והתקון ועדין לא נושענו בשלמות, אף על פי כן צריכין עדין להתחזק מאד בתקותנו, כי בודאי עדות ה’ נאמנו מאד כנ”ל. (שם אות ט’ י’ י”א י”ב י”ד):

אות צח.ג.

היצר הרע וחילותיו הם בחינת עדי שקר שמכניסין בלב האדם ההפך מכל הנ”ל, כי הוא המסית הוא המדיח הוא המסטין, כי בתחלה מסית להאדם ומביאו למה שמביאו ואחר כך הוא מסטין ומקטרג עליו למעלה ולמטה, וכמו שהוא מסטין ומקטרג למעלה להרחיק רחמיו יתברך מישראל, חס ושלום, כמו כן הוא מסטין ביותר בלב האדם בעצמו ומחליש דעתו כאלו כבר אפס תקוה, חס ושלום. ועל זה צועק הכתוב, כי קמו בי עדי שקר שהם הסטרא אחרא, שרוצים להעיד בלב האדם הפך מן האמת ולהרחיקו ביותר, חס ושלום, ועל כן נתן לנו השם יתברך תרין סהדין שהם מילה ותפלין או מילה ושבת, כי כל זמן שיש להאדם שני עדים נאמנים הנ”ל הם מעידין ומבטיחין לו בכל עת, שעדין חביבותה גבן מאחר שאנו זוכין עדין לשני עדים קדושים כאלו, ועל ידי זה יש לנו כח לבטל ולהכניע העדי שקר הנ”ל על ידי בחינת הדרך לתשובה שכלול גם כן מבחינת שני עדים נאמנים בחינת לוחות העדות. (שם אות י”ד):

אות צט.ג.

צריך כל אחד מישראל להזהר מאד לבלי ליאש את עצמו בכל הימים הרעים ועתים לרעה העוברים עליו, רק אדרבא, כל מה שמתגברין עליו ימי הרע שהם המדות רעות וכיוצא יותר ויותר, הוא צריך להתגבר ביותר לחפש ולבקש גם בהם, עד שימצא גם בהם אותיות התורה וחיות אלקות המלובש שם. כי באמת אין שום מקום נמוך וירוד בעולם ולא שום יום ועת וזמן בעולם שאין שם דברי תורה וחיות אלקות בהעלם ובצמצום, שמחיה אותו המקום והזמן. ולפעמים מפיל השם יתברך את האדם למקומות כאלו במכוון בשביל נסיון, אם יתגבר שם לחפש ולבקש כראוי את הטוב המלובש בתוך מקום וזמן רע כזה, ואז תהי הירידה שלו תכלית העליה, כמבאר בפנים,. (הלכות הלואה הלכה ה’ אות ה’ ו’):

אות ק.ג.

בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי, רחמנא לצלן, אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרש ולחפש ולחתר בכל עת ולהתגעגע ולכסף ולבקש את שאהבה נפשו, הינו לזכות למצא אותו יתברך, אזי אף על פי שעדין עוברים עליו ימים ושנים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו, אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה וחפוש ועל ידי כל דרישה ודרישה שדורש ומבקש ומחפש למצא כבוד קדושתו יתברך, ועל ידי כל הבטה וגעגוע שמביט ותולה עיניו לרחמיו יתברך ועל ידי כל תנועה ותנועה שפונה אל הקדושה, על ידי כל זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחשת, אף על פי שאחר כך מתגברין עליו בכל פעם, רחמנא לצלן, ואף על פי כן אין יגיעו לריק, חס ושלום, ואין שום תנועה שפונה לקדושה נאבדת, חס ושלום, ואם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר אף אם יעבר עליו מה בודאי סוף כל סוף יזכה למצא אותו יתברך:

ובודאי צריכין לעבר על האדם עדן ועדנים הרבה וכמה ימים ונהרות ותהומות ומימות מחולפין צריכין לעבר עליו, ובכמה מדבריות המלאים נחשים ועקרבים גדולים ונוראים צריך לעבר בהם, עד אשר זוכה להכנס לשערי הקדושה באמת, וזה הדבר אי אפשר לבאר כלל עד היכן האדם צריך להתחזק, אף על פי שכבר זכרנו בזה הרבה בעזרת השם אף על פי כן עדין צריכין למדעי כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאוותיו ובמצודתו כל כך עד שלאיש כמותו אי אפשר עוד לשוב באמת לשם יתברך, כי כבר נלכד ימים ושנים הרבה במה שנלכד עד אשר לא יאמין שוב מני חשך, כך נדמה לכל אחד. ורבנו, זכר צדיק לברכה, היה קורא תגר על זה מאד ואמר בזה הלשון: אהה! לבל תתיאשו עצמכם”, ובלשון אשכנז: “גיוואלד זייט אייך ניט מיאש” ומשך מאד תיבת גיוואלד, כי באמת

הכל יכולין לזכות להתקרב לשם יתברך אפלו על ידי עצה זו לבד, דהינו שיחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך, וסוף כל סוף יתקרבו לשם יתברך על ידי זה, ואז יראו שאין שום תנועה דקדושה נאבדת, חס ושלום. ועל ידי כל תנועה ובקשה שהוא מבקש את כבודו יתברך זוכה לעשות איזה תקון, עד אשר יזכה לעלות בתכלית העליה. (הלכות גבית חוב מהיתומים הלכה ג’ אות י”ז):

אות קא.ג.

ענין מה שאסור ליאש את עצמו לעולם וצריכין להתחזק מאד ברצונות וכסופין חזקים דקדושה ולהאמין, שהרצון בעצמו הוא גם כן טוב ושיכולין על ידי זה לזכות לתשובה שלמה, עד שההתרחקות יהיה תכלית ההתקרבות והירידה יהיה תכלית העליה; [עין רצון אות כ”ז כ”ח כ”ט):

אות קב.ג.

ענין איך שצריכין להתחזק מאד להרבות בתחנונים וצעקות והתבודדות אף על פי שנדמה לו שזה כמו שהוא עוסק בזה ואינו רואה שום פעולה כלל, אף על פי כן על כל פנים הוא בבחינת מחאה נגד הסטרא אחרא שלא תוכל על ידי זה להחזיק בנחלתו, חס ושלום, לעולם, עין התבודדות כ”ט:

אות קג.ג.

האדם יש לו ארבע אמות בכל מקום, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ארבע אמות של אדם קונות לו וכו’, ואלו הארבע אמות הם בחינת ארבע אותיות הויה כמובא, הינו כי בכל אדם יש בו שם הויה ברוך הוא כמובן בזהר הקדוש, ושם השם זה בחינת אור האמת בחינת ה’ אורי, כי אמת ה’ לעולם, כי בכל אדם בכל מקום שהוא אפלו בדיוטא התחתונה בחינת רשות הרבים שיש שם אחיזת החיצונים, אף על פי כן בודאי גם שם יש בו עדין איזה נקודה טובה המושרשת בו וזאת הנקודה היא בחינת שם הויה ברוך הוא המושרש בכל אדם שהוא בחינת אור האמת, ומאור הזה נמשכין ארבע אמות שיש לכל אדם שקונות לו אפלו ברשות הרבים, כי אפלו אם האדם במקומות החיצונים בחינת רשות הרבים גם שם יש לו מקום ואין שום מניעה ובטול בעולם כי גם שם יש לו ארבע אמות שהם נמשכין מבחינת אור האמת, שעל ידי זה רואה כל הפתחים שיש בתוך החשך והסטרא אחרא וזוכה לברר ולהוציא כל הניצוצות הקדושים המושוקעים שם ועל ידי זה קונה כל הקנינים, כמבאר בפנים:

וזה גם כן בחינת ארבע אמות שיש להאדם בשבת גם ברשות הרבים. וכן אפלו היוצא חוץ לתחום יש לו ארבע אמות, כי אלו הארבע אמות הם בחינת רשות היחיד, יחודו של עולם כי הם נמשכין בשרשן משם הויה ברוך הוא, שהוא בחינת אור האמת המאיר להאדם בכל מקום אפלו אם יצא בעוונותיו חוץ לתחום הקדושה, אף על פי כן יש לו מקום גם שם וגם משם יכול לדבק את עצמו ולשוב אליו יתברך. והעקר על ידי שאיך שהוא אף על פי כן ימשך עצמו בכל כחו רק אל נקודת האמת לאמתו ואז יאיר לו האמת בתוך החשך ויזכה לראות הפתח, איך להכנס אל הקדושה וישבר כל המניעות והעכובים והבלבולים הנמשכים מהקלפות, שהם נטורי תרעא העומדין אצל הפתח דקדושה, בבחינת לפתח חטאת רובץ והם מחשיכין עיני האדם כל כך, עד שאינו רואה הפתח ונדמה לו כאלו אין שום פתח לפניו להכנס אל הקדושה, מחמת גדל המניעות

שמשתטחין לפניו. ועל כן עקר התקון והעצה לזה הוא רק אמת כי על ידי שימשיך עצמו אל האמת, יראה שאין שום מניעה כלל, והכל הוא רק באחיזת עינים ויזכה לראות הפתח דקדושה ולהכנס שם לבטח. וזה בחינת ארבע אמות שנותנין לו להאדם לפני הפתח לפרק שם משאו, כמבאר בפנים. (הלכות חלוקת שותפות הלכה ד’ אות ג’ ד’ ה’ ו’:

אות קד.ג.

לפעמים האדם נכנס לעבודת השם ומתחיל לעלות מדרגא לדרגא, ופתאם נדמה לו, שהוא נתרחק מהקדושה מאד לבחינת קצוי ארץ וים רחוקים. כי רואה שחוזרין ועולין על מחשבתו מחשבות ותאוות והרהורים וכו’ מה שלא עלו על מחשבתו זה כמה ימים או שנים. אל יפל לב האדם עליו על ידי זה, כי לפעמים זהו לתכלית שלמות טובתו, כי מחמת שכבר הגיע למדרגה כזו שהוא בסמוך אל הקדושה ממש ורוצה לכנס לפנימיות הקדושה, על כן אי אפשר לו להכנס לשם עד שיחזר וילך דרך המקומות הפגומים, שהיה שם בתחלה ויתקן מה שפגם ויחזר ויברר ויעלה כל הניצוצות הקדושים שהורידם לשם על ידי עוונותיו. ואז נעשה מזה תקונים גדולים בבחינת קטרת ואז יזכה להכנס לפנימיות הקדושה ממש. כי זה עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך, כשמעלין הניצוצות הקדושים מעמקי הקלפות, ויכול להיות כשנתרחק האדם ביותר ואף על פי כן הוא ממשיך עצמו אל השם יתברך בכל פעם, שיקבל השם יתברך ממנו נחת רוח גדול מאד, כי מאחר שהוא במקומות הרחוקים מאד וממשיך עצמו משם לשם יתברך, אזי בכל תנועה ותנועה ובכל המשכה והמשכה הוא גורם שעשועים גדולים לשם יתברך, ואם יהיה חזק בדעתו למשך את עצמו תמיד אל השם יתברך יהיה איך שיהיה אזי סוף כל סוף יחמל עליו השם יתברך ויכנס על ידי זה דיקא לפנים ממש לתוך בית הקדושה עין פנים. (שם הלכה ה’ אות ו’ ח’, עין יראה אות קכ”ג):

אות קה.ג.

העקר הוא האמת כי בודאי אם יסתכל על האמת לאמתו בודאי יחתר להשם יתברך עד שישוב אליו באמת, כי אף על פי כן מה יהיה בסופו, וסוף כל סוף יהיה מוכרח להתתקן על ידי ענשים קשים ומרים, על כן הלא טוב לו שישוב מיד. כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל, כמבאר אצלנו כמה פעמים, כי כל הנפילות והיאושים של העולם הוא רק מחמת הרחוק מאמת שמטעה את עצמו לומר שאינו יכול עוד לשוב, כמו שכתוב:

לא יאמין שוב מני חשך, שאינו מאמין שאפשר עדין לשוב מני חשך וכל זה מחמת השקר, כי הוא מבקש לעצמו עלילה לפטר עצמו מעבודת השם יתברך. כי כל אדם בטבעו יש לו רע המונעו מעבודת השם וצריך לסבל צער ויגיעות גדולות לשבר זה הרע, ועל כן הוא מבקש בכל פעם לפרש עצמו מעבודת השם מחמת הרע שבטבעו:

אך אף על פי כן אוי לו מיצרו אוי לו מיוצרו, כי אימת הדין עליו, מה יעשה ליום פקודה. אך כשרואה שמתחיל כמה פעמים למשך עצמו קצת להתקרב לשם יתברך ואינו יכול לעמד בשום נסיון קל, אזי מוצא לעצמו תרוץ לומר, מה אעשה, באמת הייתי רוצה לשוב לשם יתברך, אבל יצרי מתגבר עלי בכל פעם ומה כחי כי איחל עוד, כי כבר נתפסתי בגלות גדול עד שאי אפשר לשוב עוד, חס ושלום. אבל באמת כל זה הוא פתוי היצר הרע והסתת הבעל דבר מעצם הרע שבטבעו שרוצה לפטר עצמו ולפרש מהשם יתברך על ידי דחיה וטעות זה. ובאמת הוא מטעה את עצמו, כי סוף כל סוף מה יהיה בסופו, כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם כל פועלי און. ובודאי יהיה מוכרח לתן דין וחשבון לפני השם יתברך ולא יותרו לו דבר אחד, ואם יש לו רק דעת כל שהוא ראוי לו לבלי להניח להטעות את עצמו, כי באמת אין שום יאוש כלל ואיך שהוא צריך לו לחתר ולבקש הצלה ומנוס מעמקי שאול תחתיות ומתחתיו. ואם הוא רואה שאף על פי שהוא חותר ימים ושנים לשם יתברך ועדין לא שב מטעותו, אף על פי כן יהיה עקשן גדול מאד ויאחז בעבודת השם יתברך בדרך עקשנות, כמבאר במקומות אחרים, ויתלה עיניו למרום תמיד איך להנצל מעתה על כל פנים ממה שהוא

צריך להנצל כל אחד לפי בחינתו:

וראוי להאדם הבר דעת שיהיה מרוצה, שאפלו אם לא יפעל בכל טרחו ויגיעתו שמתיגע בעבודת השם ואינו עולה בידו בשלמות, רק שעל ידי זה יזכה על כל פנים להנצל פעם אחת בכל ימי חייו מפגם אחד מעברה אחת או מהרהור ותאוה אחת וכיוצא, הינו שזוכה על ידי עבודתו ותפלתו והתבודדות שלו וכו’ שעל ידי זה יש לו עברה אחת פחותה מחשבון עוונותיו מאשר היה לו אם לא היה חותר ומתפלל להנצל מהם, גם זה די לו. כי סוף כל סוף לא יהיה נשאר מכל עמל ויגיעת האדם בעולם הזה כי אם מה שזכה לפעמים להנצל מרע ועברות ולחטף לפעמים איזה מצוות ודבר טוב. ואי אפשר להאריך בזה, עד היכן צריכין להתחזק תמיד בהשתוקקות לשם יתברך ולא יניח את הרצון לעולם. והעקר הוא האמת, כי מי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומסתכל על האמת שלא יאבד עולמו הנצחי, בודאי ישוב אל השם מכל מקום שהוא כי אמת ה’ לעולם. (הלכות שלוחין הלכה ג’):

אות קו.ג.

כשאדם רוצה להתקרב לשם יתברך ולשוב בתשובה צריך שיעברו עליו אלפים ורבבות ירידות בלי שעור, וצריך שיהיה גבור חזק לחזק לבבו בכל פעם לבלי להניח את מקומו משום ירידה שבעולם, וכל אלו העליות וירידות שעוברין על כל אחד מישראל הם בחינת כלליות המלחמות והצרות שעברו על כלליות ישראל מימות עולם, כמבאר בפנים [עין גלות וגאולה אות י"ח]. והעקר הוא התחזקות לחזק את עצמו תמיד אף אם הוא כמו שהוא להאמין באמונה שלמה, שאין שום ירידה בעולם, כי בכל מקום יכולין למצא את השם יתברך, בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, כי אפלו כשנופל לשאול תחתיות, רחמנא לצלן, אף על פי כן צריך לחזק את עצמו תמיד ולבלי ליאש את עצמו לעולם, כי גם שם השם יתברך נמצא בחינת ואציעה שאול הנך. וזה עקר הכלל בעבודת השם והיסוד שהכל תלוי בו לבלי לפל בדעתו לעולם, אף אם יעבר עליו מה. וכל הצדיקים שהיו מימות עולם שזכו למה שזכו – אשרי להם אשרי חלקם, כולם לא באו לשלמותם כי אם על ידי בחינה זו על ידי שלא היו מיאשין עצמן לעולם, כי גם עליהם עברו ירידות ונפילות הרבה, רק שהם התחזקו עצמן בכל פעם אף על פי שעבר עליהם מה שעבר. ועל ידי התחזקות שלהם (שקורין דער האלטין זיך) זכו למה שזכו – אשרי להם. (הלכות אונאה הלכה ג’ א):

אות קז.ג.

עקר ההתחזקות שיזכה להשאר קים על מעמדו לעולם ולאחז עצמו בשם יתברך תמיד בכל הנפילות והירידות שבעולם ואפלו בשאול תחתיות, חס ושלום, לא יתיאש בשום אפן בעולם הוא על ידי תפלה, כי עקר התשובה הוא תפלה, כמבאר בפנים. (שם אות ב’ ועין התבודדות אות ל”ב ל”ג ל”ד ל”ה):

אות קח.ג.

מבאר בדברינו כמה פעמים שהחסדים מתחדשים בכל בקר, כמו שכתוב: חדשים לבקרים וכו’, מכל שכן בכל שבוע ובכל חדש ובכל שנה, מכל שכן בכל דור ודור. כי סוף כל סוף, חסדו יתברך יתגבר עלינו ויביא לנו משיח צדקנו, וכל מה שקרוב יותר לביאת המשיח, השם יתברך ממשיך עלינו חסדו הגדול ביותר, בבחינת ועושה חסד למשיחו, כי משיח ימשיך החסדים בשלמות, ועל ידי אלו החסדים יש לנו תקוה תמיד להתקרב אליו יתברך אפלו הגרוע שבגרועים. אך כל אלו החסדים הגדולים שהוא יתברך רוצה להמשיך עלינו בכל עת אין מי שידע מהם בשלמות כי אם הצדיק האמת, וכל מי שמקרב אליו הוא מודיע לו רחמיו וטובו הגדול יתברך שהם עד אין חקר, אשר על ידי זה יכול כל אחד להכין את עצמו מעתה על כל פנים לקבל האוצר מתנת חנם של השם יתברך. והעקר על ידי אמונה ורצון שידע האמת באמונה שלמה על מה אתי להאי עלמא ויתחזק ברצונות חזקים תמיד לשוב אליו יתברך, ויחתר בכל כחו להתקרב לצדיקים וכשרים שיודעים לחזקו וליעצו בעצות נכונות ואמתיות, עד אשר יזכה לשוב אל השם וירחמהו וכו’. (הלכות מתנה הלכה ד’ אות ח’ עין יראה אות קל”ב):

אות קט.ג.

בודאי צריך לעבר על האדם כמה וכמה עליות וירידות, כי אי אפשר לעלות מדרגא לדרגא כי אם על ידי הירידה שקדם העליה ואז הירידה היא תכלית העליה, אך אף על פי כן יש הרבה שנפלו על ידי הירידות שעברו עליהם, ועל כן צריך שתדע, שצריכין התחזקות הרבה ועקשנות גדול בלי שעור שכל זה הוא בחינת עזות דקדושה, שצריכין קדם שזוכין להכנס אל מדור הקדושה, בבחינת נהלת בעזך אל נוה קדשך. ועקר הכח של ההתחזקות צריכין לקבל מהצדיקים הגבוהים במעלה מאד, שזכו לבחינת תורת השם ותפלת השם ממש ששם החסד והצדקה עד אין סוף, בחינת חסדי ה’ כי לא תמנו שזה החסד ממשיכין ביותר בראש השנה, כמבאר בפנים:

ובאמת אי אפשר להבין ולהשיג כלל החסד והצדקה הנמשך משם, כי הוא בחינת תפלת השם, שהשם יתברך בעצמו כביכול מתפלל על זה להמשיך ולגלות החסד הנפלא הנעלם הזה. ובזה יכולין להתחזק הכל בכל עת מאחר שמאמין בדברי רבותינו, זכרונם לברכה, שגלו לנו שיש תפלת השם, שהשם יתברך בעצמו כביכול מתפלל, יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי וכו’ ושם החסד והצדקה עד אין קץ והוא בחינת סתרי נסתרות גבוהים מאד שאי אפשר להשיגם, כי אם גדולי הצדיקים המובחרים שזכו לזה והם יכולים לעורר ולהמשיך עלינו החסד והצדקה הנפלאים הנ”ל. ובכחם יכולין הכל להתחזק ולהתגבר בעזות דקדושה ולשוב אל השם. (שם הלכה ה’ אות ו’ עין יראה אות קל”ד):

אות קי.ג.

עקר בריאת האדם וירידתו לעולם הגשמי הזה המלא קלפות והסתות וכו’ הוא כדי שיוכל להוציא החסדים הנעלמים מאד מהעלם אל הגלוי שזה עקר גדולתו יתברך, כי מדת החסד נקרא גדולה וכל מה שמוציאין, חסדו מהעלם אל הגלוי נתגלה גדולתו יתברך יותר. וזה בעצמו גם כן הענין של בחינת ירידה תכלית העליה, כי על ידי שמחזק עצמו גם בעת הירידה על ידי האמונה בעצם חסדיו יתברך עד אין קץ ותכלית, על ידי זה מוציא החסדים הנעלמים אל הגלוי שזה עקר גדולתו יתברך, ועל ידי זה זוכה לעלות בעליה גדולה ולהשיג השגה יתרה בגדולתו יתברך. וזה גם כן בחינת במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמד, כי על ידיהם נתגלה גדולת חסדו וטובו יתברך ביותר. (שם אות ט”ו):

אות קיא.ג.

אי אפשר לילך בדרך צדקה וחסד חנם לבד כי אם כן לא יעשה כלום, חס ושלום, רק אדרבא, יעשה מה שלבו חפץ, חס ושלום, ויסמך על חסדי ה’ ואין זה דרך התורה הקדושה. אבל גם לילך בדרך משפט לבד גם כן אי אפשר, כי אין העולם מתקים על פי מדת הדין לבד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, וכמו שרואין בחוש שהרבה נפלו ונתרחקו על ידי רבוי המשפט והדין יותר מדי שהחמירו על עצמן הרבה עד שאמרו בלבבם שאפס תקותם, חס ושלום, לפי רבוי עוונותיהם וקלקוליהם ופגמיהם העצומים. ואם כי אמת שפגמו וקלקלו הרבה, אף על פי כן צריכין לבטח בחסדי השם ורחמיו, שאינם כלים לעולם שעדין עדין יש תקוה בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל ימי חייו אפלו אם הוא כמו שהוא, כי חסדי השם לא תמנו וכו’:

ועל זה אמר שלמה, אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, אם רשעת מעט אל תרשע הרבה, ואפלו אם כבר הרשיע הרבה, חס ושלום, אף על פי כן לא יוסיף וירשיע עוד הרבה ביותר, וכל מה שממעט קצת מלהרשיע בודאי הוא טובתו לנצח, וגם על ידי זה יוכל לזכות בסוף לשוב לשם יתברך בשלמות, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות. ומה כשאדם פוגם או עובר עברה, חס ושלום, השם יתברך משגיח ומסתכל על כל פרט ופרט, כמו שכתוב: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וכתיב, ממכון שבתו השגיח וכו’ המבין אל כל מעשיהם, מכל שכן וכל שכן במדה טובה שבודאי אין שום תנועה טובה נאבדת לעולם:

ועל כן מי שרוצה לסמך רק על החסד חנם ויפרק על לגמרי, חס ושלום, זה בחינת קלפת ישמעאל שיצא מאברהם שהיתה עקר מדתו חסד וצדקה. וכן להפך, מי שנופל מחמת רבוי המשפט והדין והחומרות יתרות והמרות שחרות שמכביד על עצמו, זה בחינת קלפת עשו שיצא מיצחק שמדתו דין ומשפט, ועל כן שאל את אביו האיך מעשרין תבן ומלח, חומרות יתרות הנ”ל, כי חומרות יתרות הם גם כן פגם גדול לפעמים וכמבאר במקום אחר. ועקר השלמות הוא כשנכלל משפט וצדקה ביחד שזה בחינת יעקב בחינת משפט וצדקה ביעקב וכו’ ועל כן היתה מטתו של יעקב שלמה ועין פנים. (שם אות ל”ז ל”ח):

אות קיב.ג.

ענין התחזקות בעבודת השם על ידי שידע האדם היטב, כי אין לו כי אם אותו העת והרגע שהוא עומד בה עכשו ולא יחשב כלל משעה לחברתה, [עין יראה וכו' אות קל"ה קל"ו קל"ז]:

אות קיג.ג.

כל זמן שאין האדם מיאש את עצמו מלחפש אחר אבדותיו הרבים ברצונות וכסופין טובים וגעגועים חזקים לשם יתברך, אז יש לו תקוה עדין שיחזירו לו אבדותיו בשלמות, [עין רצון אות ל"ח]:

אות קיד.ג.

אסור ליאש עצמו, חס ושלום, אף אם תעה כשה אובד, כי אין שום יאוש בעולם כלל בבחינת ואציעה שאול הנך, וזה עקר התשובה כמבאר בפנים, וזה בחינת מצות השבת אבדה קדם יאוש דיקא. (הלכות אבדה ומציאה הלכה ב’ אות ב’):

אות קטו.ג.

צריך האדם לחזק את עצמו להתקרב לשם יתברך תמיד מכל מה שיעבר עליו בגוף ונפש וממון. כי יש מי שמטעה את עצמו, שאינו יכול להתקרב לשם יתברך מחמת רבוי היסורין והתלאות ודחקות הפרנסה שעובר עליו. ואם יסתכל בעין האמת יראה, שכל היסורים העוברים עליו הם בחסד גדול ולא באו עליו לרחק אותו על ידי זה מהשם יתברך, חס ושלום, רק אדרבא, לקרב אותו ביותר ולעוררו בתשובה ולפדותו על ידי זה מענשים קשים, רחמנא לצלן, ומדינה של גיהנם ולזכות לעולם הבא. ובפרט שבתוך הצרה והיסורים בעצמן יכולין למצא בהם הרחבות גדולות, בחינת בצר הרחבת לי, וכמבאר במקום אחר:

וכן יש מי שמטעה את עצמו שאינו יכול להתקרב לשם יתברך מחמת עצם רבוי פגמיו שנתרחק על ידם מאד מהשם יתברך. וכבר מבאר בדברינו הרבה שאסור לאדם ליאש עצמו, חס ושלום, כי אפלו אם הוא כמו שהוא אף על פי כן עדין יכול לחטף תורה ומצוות ולזכות לחלק טוב לעולם הבא. וצריך לחזק את עצמו מאד בהנקודות טובות שמוצא בעצמו עדין וידע ויאמין, כי עדין יש לו תקוה לשוב לשם יתברך באמת. ואם יאמר האמת שהיסורים בחסדים גדולים וגם יש בי נקודות טובות עדין, אך אף על פי כן מה אעשה שרבוי הפגמים והקלקולים גברו עלי כל כך, עד שקשה לי לסבל גם מעט היסורים וכן עצם הקטנות וחלישת הדעת שיש בלבי מרבוי פגמי וקלקולי. אף על פי כן על ידי שיחזק את עצמו ויסתכל על החסדים וההרחבות וכן על הנקודות טובות על ידי זה יוכל על כל פנים לחזק לבבו לשפך שיחו ותפלתו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים הרבה, עד שיושיעו השם יתברך בשלמות ויציל אותו מכל היסורים וימחל לו על כל עוונותיו ויזכהו לתשובה שלמה. (הלכות פריקה וטעינה הלכה ד’ אות י”ג):

אות קטז.ג.

צריך כל אחד אפלו אם נפל ונתרחק כמו שהוא, אף על פי כן צריך להתגבר לחטף איזה טוב בכל עת וללמד על כל פנים מעט בכל יום ויום איזה הלכות מהלכות התורה, ולהטות אזנו היטב לשמע ולדבק עצמו בקול השם הגדול והנורא הקורא בלב האדם בכל יום ובכל עת שישוב אליו יתברך, וצריך כל אדם להטות אזניו ולבו לשמע בקול השם שעל כל פנים יהיו לו רצונות חזקים וכסופין גדולים לשם יתברך שזה יקר מאד. והעקר לשמח בכל עז ולברך ולהודות ולהלל לשם יתברך בכל עת על החסד הנפלא והנורא שעשה עמנו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו חמדה גנוזה אשר היא חיינו וכו’:

וזה עקר ברכת התורה שהאדם צריך להזהר בה מאד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, הינו להודות ולברך לשם יתברך בכל עת על מעט דמעט הנקודות טובות שיש בו עדין מהתורה הקדושה. ועקר כל החורבן וגלות ישראל היה רק בשביל זה, שלא קימו ככל הנ”ל, שזה בחינת על מה אבדה הארץ וכו’ על עזבם את תורתי, הינו שעזבוה לגמרי ולא נזהרו לחטף על כל פנים מעט למוד התורה בכל יום, וזה ולא שמעו בקולי, הינו שלא הטו את אזנם לשמע בקול השם הקורא בלבם בכל עת. ועקר ולא הלכו בה ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, שלא ברכו בתורה תחלה, הינו כנ”ל, וזהו ולא הלכו בה דיקא, כי זה הלוך ודרך נפלא מאד להתקרב עצמו לשם יתברך מכל

מיני נפילות וירידות שבעולם על ידי בחינת ברכת התורה, הינו לברך להשם יתברך בכל עת על נעימת חלקנו וגורלנו שזכינו לתורה קדושה כזאת. ואיך שהוא איך שהוא אף על פי כן אנו זוכין בכל יום לחטף איזה ניצוצות ונקודות טובות מהתורה הקדושה. ובזה יש לנו לשמח נפשנו מאד ולחזק לבבנו בשם יתברך, ואם היו הולכים גם אז בדרך זה לא היו באים לידי נפילות כאלו, רחמנא לצלן, שהיה בבית ראשון גלוי עריות ועבודה זרה וכו’, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ולא היו להם צרות כאלה וגלויות וכו’. ועתה כל תקותנו לשוב לארצנו ולבית מקדשנו הוא רק על ידי זה, כי לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא, ועקר התשובה הוא רק על ידי זה. (שם אות ל”ה):

אות קיז.ג.

יש סודות כאלו שעל ידיהם יכולין להתקרב לשם יתברך אפלו הרחוקים ביותר וזה בחינת הסודות שמגלין הצדיקים הגדולים בסוד ובלחש והכל רק בשביל תקון העולם, כדי שיתקרבו כל הרחוקים לעבודתו יתברך. ומה שאומרים דברים אלו בסוד ובלחש הוא סוד מה שאומרים, ברוך כבוד מלכותו לעולם ועד בחשאי ובלחש דיקא, עין פנים. ומי שמאמין באמת בסוד השם אשר ליראיו, יש לו תקוה תמיד לצאת מרשת זו טמנו לו, וזה בחינת: סוד ה’ ליראיו וכו’ עיני תמיד אל ה’ כי הוא יוציא מרשת רגלי. (הלכות הפקר ונכסי הגר הלכה ד’ אות כ”ב):

אות קיח.ג.

מבאר בכונות, שבפסח וספירה מוכרחין לקבל המחין שלא כסדר, דהינו שמקבלין המחין דגדלות קדם המחין דקטנות, ועין שם בענין השנויים הנפלאים שיש בימים האלו מיום אל יום בענין המשכת המחין הנ”ל. ומבאר שם שמה שמוכרחין לקבל המחין אז שלא כסדר הוא מחמת גדל אחיזת הסטרא אחרא שהוא זוהמת מצרים שנאחזת אז בהם עדין, שמחמת זה ההכרח לקבל המחין שלא כסדר. והנה אף על פי ששם מבאר, שאין מקבלין המחין שלא כסדר רק בימים הללו מחמת הנ”ל. אבל תמיד מקבלין המחין כסדר. אף על פי כן ממילא מובן שכל זה לענין המשכת המחין בכלל שנעשה על ידי העבודה של כלל ישראל, אבל בפרטיות כל זמן שהאדם אינו נקי מעוונותיו וצריך לשוב בתשובה שזה בחינת יציאת מצרים בפרטיות, אזי הוא צריך גם בשאר ימות השנה לקבל המחין שלא כסדר כפי בחינת יציאתו ממצרים, דהינו מזוהמת עוונותיו:

וכלל כל המשכת המחין והחכמה והשכל הוא לדעת ולהכיר אותו יתברך ולהתקרב אליו שזה עקר התכלית. ובכל יום ויום יש חכמה ושכל מיוחד שזה עקר הטוב שבכל יום ויום והוא עקר אור היום והשמש שמאיר בכל יום, רק כל יומא אית לה גדר מלבר דלא יעול כל בר נש להאי טוב, כגון חשוכא דכסיא לנהורא כמבאר בזהר הקדוש, שזה בחינת קלפה הקודמת לפרי, שזה בחינת כלל כל הסבות והמארעות שעוברין על כל אדם בכל יום, והתפשטות והשתטחות הבלבולים שמתגברין על האדם בכל יום, עד שבכל פעם נדמה לו, שבזה היום אי אפשר לו לעבד את השם יתברך ורוצה לדחות את עצמו מיום אל יום בעבודת השם, וזה אסור גדול, כי צריך להתגבר ולהשתדל בכל יום ויום לשבר הגדרים והמניעות שמתגברין עליו ולמצא הטוב שבזה היום דיקא ולהמשיך המחין והשכל המיוחד לזה היום דיקא, ולהכיר אותו יתברך על ידי זה כפי בחינת אותו היום דיקא כמבאר כל זה בפנים באריכות. (עין יראה אות קמ”ג פסח וספירה אות קנ”ז קנ”ח):

והנה כפי המשכת המחין שצריך לקבל בכל יום בפרטיות כמו כן זה לעומת זה מתגברין ומשתטחין כנגדו בחינת הגדרים והמסכים והמניעות שיש על הטוב שבכל יום ויום, כי כפי השנויים הגדולים שיש בין המחין הקדושים, כמו כן יש שנויים רבים לאין מספר בענין הגדרים והמחצות שיש על כל יום ויום, ומזה נמשכין כל מיני הדחיות והבלבולים שבאין על האדם בכל יום. ועל כן אל יפל לב האדם עליו אם רואה, שבימים הקודמים התפלל קצת בכונה והיה לו איזה ניחא קצת מן הבלבולים וכו’ ועכשו מתגברין עליו הבלבולים והמניעות ביותר, כי יכול להיות שהימים הראשונים היו בבחינת המשכת המחין דגדלות אצלו, ששם אין אחיזת החיצונים שהם המניעות והבלבולים כל כך, ועכשו צריך לקבל גם בחינת מחין דקטנות ולפעמים הם בחינת קטנות דקטנות, ששם הסטרא אחרא נאחזת ביותר ועל כן נדמה לו שקשה לעמד כנגד המניעות והעכובים שבזה היום. אבל באמת צריך להאמין, שבודאי גם בזה היום יש בו טוב, רק שצריכין לשבר הגדר שכפי אותו היום כדי לזכות לזה הטוב שבזה היום דיקא כנ”ל:

ועל כן צריכין לחזק את עצמו בכל יום ויום כפי אותו היום, ואם לפעמים משתטחים כנגדו מאד עד שאי אפשר לו בשום אפן להתפלל כראוי, אף על פי כן צריך לידע ולהאמין, שגם היום הזה הוא יום והוא מנוי וספור בימי חייו, ועל כן אם אי אפשר לו בשום אפן להתפלל כראוי באותו היום ישתדל לעשות בו עבודה אחרת, לומר שאר תחנות ובקשות בכונה ושיחה בינו לבין קונו או ללמד יותר או לעסק במצוות וגמילות חסדים. כי רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, וברוך השם יש לנו במה להחיות עצמנו בכל יום בכמה מיני למודי התורה הקדושה ובכמה מיני מצוות וכו’. והעקר שישתדל שלא יטעה, חס ושלום, שהיום הזה בטל והולך, כי צריך לחשב בכל יום שאין לו כי אם אותו היום לבד בבחינת היום אם בקולו תשמעו. (הלכות פקדון ד’ אות ה’ ו’ ז’ ח):

אות קיט.ג.

אף על פי שצריך האדם להזדרז בעבודתו יתברך ולפרע חובת כל יום ויום בזמנו דיקא בעבודת השם, אף על פי כן צריך גם כן להתחזק מאד להמתין ולצפות לישועת השם אף על פי שהוא רואה, שעדין הוא רחוק לגמרי מעבודת השם, אף על פי כן לא ירפה ידיו, חס ושלום, מלהוחיל ולהמתין לישועת השם תמיד ועל ידי זה דיקא יזכה לשלמות ישועתו; [עין כל זה יראה אות קמ"ד פסח וספירה אות ק"ס]:

אות קכ.ג.

ענין מה שעקר שלמות אמונת חכמים הוא להתחזק כל כך עד שיאמין גם בעצמו כי בגדל כח צדקתם של הצדיקי אמת יעלו גם אותו מעלה מעלה, ולעת עתה גם ההתקרבות בעצמו שמתקרב אליהם ומאמין בהם הוא טוב ויקר מאד. ועקר האמונה הוא במה שאין מבינים בשכל כידוע, וכמו כן גם בענין זה אף על פי שלפי שכלו וידיעתו הוא רחוק עדין מאד מהשם יתברך, אף על פי כן צריך להאמין באמונה כי בודאי גם מעט נקודותיו הטובים יקרים מאד בעיני השם יתברך [עין אמונה אות קנ"ה]:

אות קכא.ג.

ענין מה שאין שום יאוש בעולם כלל, והשם יתברך מצמצם עצמו מאין סוף עד אין תכלית ומרמז להאדם רמזים להתקרב לעבודתו יתברך לכל אדם, כפי הראוי לו עכשו במקומו ושעתו, ועל ידי זה יכולין לזכר את השם יתברך תמיד בכל מקום ובכל זמן ובכל המדרגות שבעולם [עין יראה וכו' אות קנ"ה]:

אות קכב.ג.

ענין מה שעל ידי התורה הקדושה אנחנו ישראל מקושרין בו יתברך תמיד והתורה הקדושה היא יורדת אפלו בעמקי תהום לעורר אפלו את הפחות שבפחותים לשם יתברך, ועל ידי עסק התורה יכולין הכל להתקרב אליו יתברך אפלו אלו שכבר נשקעו בתוך סטרא דמותא, חס ושלום, ודברי תורה אינם מקבלים טומאה לעולם, רק אדרבא, מעלין את האדם מטומאה לטהרה [עין תורה אות ק"ב]:

אות קכג.ג.

שרש הבעל דבר והסטרא אחרא הינו שרש השתלשלות יניקתם הוא מבחינת תחלת הצמצום של חלל הפנוי שהשם יתברך, כביכול, העלים והסתיר אור חכמתו בשביל הבחירה. וההעלמה וההסתרה הוא, כביכול, כמו בחינת גנבה, כי באמת לאמתו יש שם השם יתברך, רק שהוא מעלים ומסתיר עצמו, כביכול, בשביל הנסיון והבחירה, בבחינת אתה אל מסתתר, וכעין שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, שאמר הקיסר אלקיכם גנב הוא, והשיב לו שהוא לטובה וכמבאר שם המשל. ומשם שרש הגנבה והערמות והמרמות של הבעל דבר שהוא ראש לכל הגנבים ובא על האדם בערמה ובמרמה גדולה, כמו שכתוב: יארב במסתר וכו’ יארב לחטף עני וכו’. ועל כן עקר התקון על ידי אמת על ידי שיודעים שבכל מקום נסתר השם יתברך אפלו בתוך תוקף התגברות החשך של היצר הרע וחילותיו, אף על פי כן גם שם יכולין להמשיך על עצמו אור האמת, עד שיאיר לו לצאת מתוך החשך והאפלה ולהתגבר על מה שצריך להתגבר, כי גם החלל הפנוי מלא מאלקותו יתברך. ועל כן כשימשיך עצמו אל האמת לאמתו אז בודאי אין חשך ואין צלמות להסתר שם, כי גם חשך לא יחשיך ממך וכתיב, כי אשב בחשך ה’ אור לי. ואז לא די שיזכה לצאת מתוך החשך אף גם יזכה להוציא כל הטוב שהיה כבוש בהם מכבר. וכל מה שהחשך מתגבר עליו ביותר ידע, שצריך להתגבר ביותר להמשיך עצמו אל האמת, ואז יזכה להוציא על ידי זה הטוב הכבוש בהם יותר ויותר, שזה בחינת מה שהגנב כשנמצא הגנבה בידו משלם כפל ואם טבחו או מכרו אז משלם ארבעה וחמשה, כמבאר בפנים [ועין אמת אות ע"ז ע"ח]. (הלכות גנבה הלכה ה’ אות ט’ י’):

אות קכד.ג.

עקר קדושת ישראל בכל יום הוא ציצית ותפלין שהם בחינת אור האמת, כמבאר בפנים, והם בחינת שור ושה. ולפעמים מתגברת הסטרא אחרא כל כך עד שגונב, חס ושלום, גם בחינת השור ושה וטבחו או מכרו שמטיל פגם או מבטלו לגמרי, חס ושלום, אפלו מעקר קדושתו שהוא ציצית ותפלין. והוא גם הוא צריך להתגבר לבלי ליאש עצמו ולמשך עצמו מעתה על כל פנים אל האמת לאמתו, ולדרש ולחתר לשוב אל השם יתברך באמת. כי סוף כל סוף מה יהיה ממנו, ויחפש ויבקש וידרש מעתה על כל פנים אחר תכליתו הנצחי, עד שיעזר לו השם יתברך שימצא הגנב ואז יוציא ממנו בכפלי כפלים, בבחינת תשלומי ארבעה וחמשה הנ”ל (שם אות טו). ועין עוד התחזקות גדול ממה שיכולין הכל להתקרב לשם יתברך על ידי אור האמת שמאיר גם בעצם חשכת לילה, שזה בחינת תפלת ערבית בלילה שאז אין זמן ציצית ותפלין, [עין אמת אות פ']:

אות קכה.ג.

כל זמן שהאדם מחזק את עצמו באמונה שלמה וכו’ אז יש לו תקוה לעולם [עין אמונה אות קע"ג]:

אות קכו.ג.

אף על פי שכל הרוצה לגשת אל הקדש מוכרח לעורר מטה עז של עבודתו, הינו הכח וזכות של נקודותיו הטובים בפרט הכח וזכות של צדיקי אמת החוסה בהם, אין זה רק בשביל להכניע הרע שבו, הינו מחמת שהבעל דבר בא לבלבל אותו גם ממעט עבודתו ולהחליש דעתו מרבוי קלקוליו ופגמיו המרובים, על כן מוכרח לחפש בעצמו איזה נקודות טובות בכדי להחיות ולחזק את עצמו, בבחינות ועוד מעט ואין רשע וכו’, כמבאר במקום אחר. אבל לפני השם יתברך יעמד כדל וכרש וישפך לבו כמים ורק ברחמים ובתחנונים ולא יתלה בשום זכות כלל וגם לא ידחק את השעה כלל וכו’. וזה בחינת מה שנאמר בדוד, עדינו העצני, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, כשיוצא למלחמה מתקשה עצמו כעץ וכשהיה עוסק בדברי תורה מעדן עצמו כתולעת. (עין כל זה בתלמוד תורה אות ק”ד):

אות קכז.ג.

באור הרבה בענין מה שאי אפשר לדחק את השעה אפלו בענין ההתקרבות אל הקדושה, רק צריכין להמתין הרבה ולצפות לישועת השם, עד שיזכה לפרש שיחתו היטב לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים, עד שיזכה לקבל דבורים חמים כגחלי אש ואחר כך צריכין להמתין עוד הרבה, עד שיתמלא בקשתו ועד שיתקרב לשם יתברך בשלמות. ואף על פי כן גם בתוך זמן ההמתנה והשהיה אסור לשכח ולהסיח דעתו מן ההשתוקקות והכסופין והגעגועים אליו יתברך [עין התבודדות אות מז, יראה אות קס"ד, פסח וספירה קס"ה קס"ו]:

אות קכח.ג.

צריך כל אדם לידע, שחוט השערה יקר מאד מאד והוא תלוי בכל עת בחוט השערה. שיכול האדם לקלקל הרבה על ידי חוט השערה, חס ושלום, ומכל שכן שיכול לתקן הרבה על ידי חוט השערה, כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, כי חוט השערה בקדושה יקר מאד מאד. והשם יתברך ברחמיו זכה אותנו במצוות רבות בכל יום וכל אחד מישראל מושך את עצמו מהרע אל הטוב בכל יום ויום, כי הולך מביתו ומעסקיו לבית הכנסת ומניח טלית ותפלין ומתפלל וכו’, ובודאי נמצא בכל זה כמה וכמה נקודות טובות שהם בחינת שערות קדושות שהם יקרים אצלו יתברך מאד מאד:

וכן אפלו בעניני תאוות והרהורים שמתגברים על האדם בכל יום, ובודאי מי שהוא איש כשר קצת יש לו יסורים גדולים מזה ומתגבר בכל עת נגד המחשבות והרהורים. וכל תנועה שמנתק את עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאד מאד, כי הוא ידע יצרנו וכו’, ויודע איך היצר הרע מתגבר על כל אחד ואחד, ועל כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה אפלו היא כשערה ממש מה שהאדם מושך את עצמו מהסטרא אחרא אל הקדושה:

כי האדם בעולם העשיה שהוא מלא קלפות והם כרוכים אחר האדם מאד מאד, ולולי הקדוש ברוך הוא עוזרו היה נופל בידו, חס ושלום, על כן צריך כל אדם להשכיל על דרכיו בכל עת לשמר עצמו מאד שלא תתחיל מחשבתו לצאת חוץ מהגבול דקדושה, חס ושלום, אפלו כחוט השערה. כי על ידי פגם כחוט השערה שנוטה מן הדרך הטוב, חס ושלום, יכול להטות הרבה לדרכים נבוכים, וכאשר יודע כל אחד בנפשו, שעקר קלקוליו ופגמיו וחטאיו, רחמנא לצלן, כולם התחילו מחוט השערה על ידי שלא היה נזהר בתחלה לשמר מחשבתו היטב ונמשך אחר המסית מעט מעט, רחמנא לצלן, כמו שכתוב: הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, וכמו שאמרו רבותינו,

זכרונם לברכה, היום אומר לו עשה כך וכו’. וכפי התגברות היצר הרע על האדם היה, חס ושלום, אפס תקוה, אך מדה טובה מרובה כי חוט השערה דקדושה יקר מאד מאד ועל כן צריך האדם לידע גם ההפך, שכשמתגברים עליו מאד ונדמה לו שכבר נתעה כל כך עד שאי אפשר לו לעמד נגדם, צריך לידע ולהאמין שכל תנועה ותנועה שינתק וימשיך את עצמו מהם אפלו כחוט השערה הוא יקר מאד בעיניו יתברך בלי שעור, ואלו השערות יתלקטו יחד ברבות הימים ויזכה על ידם להשגת אלקות שנמשך על ידי צמצומים קדושים שהם בחינת שערות שהם נעשים על ידי בחינת השערות הנ”ל, הינו על ידי שאיש הישראלי מושך את עצמו מרע לטוב בכל פעם שעקרו תלוי בחוט השערה, כי אפלו צדיקים גדולים תלויים בכל עת בחוט השערה, בבחינת וסביביו נשערה מאד, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה. (הלכות נזיקין הלכה ד’ אות ג’ ועין צדיק אות ע”ד):

אות קכט.ג.

עקר היהדות תלוי בהתחזקות שהוא בחינת עזות דקדושה, שכל מי שמחזק את עצמו בכל פעם אפלו כחוט השערה, כמו כן הוא נכנס בגבול הקדושה בבחינת נהלת בעזך אל נוה קדשך, ויתקרב יותר אל תורה ותפלה ולצדיקי אמת. וכל מה שזוכה לתורה ולתפלה יותר, כמו כן זוכה לעזות דקדושה והתחזקות גדול ביותר וכן חוזר חלילה, עד שיכול על ידי זה לבוא למדרגות גדולות בעבודת השם, אם יזכה לחזק ולאמץ את עצמו תמיד בכל עת ולהיות עז כנמר בכל הבחינות. הן שיהיה לו עזות דקדושה כנגד גופו המגושם שהוא עז פנים ביותר בעניני התאוות, והן שיהיה לו עזות דקדושה כנגד כל מיני העזי פנים שבדור שהם כלל כל המונעים והמסיתים והמדיחים אותו מדרך האמת לאמתו, וכן גם להפך, חס ושלום, שעל ידי חלישות הדעת כל שהוא יכול לפל בדעתו, ועל ידי זה יתרחק מתורה ותפלה וכמו כן נחלש דעתו יותר, חס ושלום, וכן חוזר חלילה עד שהרבה נפלו על ידי זה לגמרי. ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו’, כי עקר התגברותו הוא להחליש לב האדם בתחבולותיו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו בכל יום לחזק לבנו בכמה מיני התחזקות, שחזקו אותנו הצדיקי אמת בתורתם ושיחתם הנפלאות והנוראות והעמוקות מאד מאד כבר היה מה שהיה, חס ושלום. ועל כן עקר הסולם לעלות מדרגא לדרגא בעבודת השם הוא רק על ידי התחזקות ועזות דקדושה כנ”ל. (הלכות מעקה ושמירת נפש הלכה ד’ אות ב’ ג’):

אות קל.ג.

בכל פעם שרוצין לעלות מדרגא לדרגא בודאי ההכרח שיהיה ירידה קדם העליה ואז בודאי האדם בסכנה גדולה ויש עליו מלחמות גדולות וצריך להתחזק הרבה הרבה, עד שיבטל המסך המבדיל והחשך שקדם לאור שהוא בחינת הירידה שקדם לעליה, עד שתתהפך הירידה לעליה, וזה עבודת הצדיקים והכשרים כל ימי חייהם, כי על כל אדם שבעולם עובר כל זה, כי אפלו מי שהוא במדרגה פחותה מאד מאד ואפלו אם עבר מה שעבר וגם עתה הוא כמו שהוא, אף על פי כן בכל עת שמתעורר באיזה תנועה קלה להתקרב לאיזה דבר שבקדושה אזי לפי בחינתו יש לו תכף עליות וירידות הרבה כפי התעוררותו להתקרב לשם יתברך. כי אפלו מי שהוא בתוך הארץ ממש אפלו בשאול תחתיות ומתחתיו, רחמנא לצלן, גם משם כשמתעוררין לעלות משם גם שם יש בודאי כמה וכמה מדרגות בלי שעור:

כמו למשל בגשמיות כשם שיש מדרגות רבות מבית לעליה ומעליה לעליה, וכל שכן אם ישער בדעתו כמה מדרגות יש מארץ לשמים מכל שכן משמים למעלה ולמעלה למעלה, כמו כן תוך גוף עבי הארץ בודאי יש שם כמה וכמה מדרגות, אם ישער בדעתו בורות ומחלות בעמקי הארץ הרבה, בודאי אם רוצה לעלות משם מעמקי הבורות והמחלות בודאי ההכרח, שילך ויעלה מדרגא לדרגא, ואזי כשרוצה לעלות ממדרגתו לאיזה מעלה ומדרגה גבוהה ממנה קצת אף שגם זו המדרגה עדין בתוך עמק הארץ הרבה, אף על פי כן אזי משתטחין כנגדו הרבה בכל פעם:

ועל כן יש לאדם מלחמות גדולות ומניעות רבות בכל פעם שרוצה לגשת לאיזה עבודה של קדש. ולפעמים מעצם המלחמה הוא נכשל לפעמים ואינו עומד בנסיון חוס ושלום, ואז צריך להתחיל מחדש. על כן צריכין התחזקות גדול ועצום מאד בכל פעם בכל יום ובכל עת, לרחם על עצמו ולחשב על תכליתו וסופו בכל פעם, כי סוף כל סוף מה יהיה ממנו, ואיך שיהיה ואיך שיהיה הוא מחויב ומשועבד ללחם מלחמת השם בכל מה שיוכל. כי היגיעה בעצמה מה שמתיגע וחותר על כל פנים בכל פעם לצאת ולעלות מפחיתות מדרגתו זה גם כן יקר מאד מאד בעיני השם יתברך. ואם יתיגע ויחתר ויתפלל בכל יום לשם יתברך, שיוציאהו ממקומות אלו שנפל בהם, בודאי יהיה אחריתו לטובה כי סוף כל סוף יתהפך הכל לטובה וכל הירידות יתהפכו לעליות גדולות בבחינת ירידה תכלית העליה. (שם ב’ ה):

אות קלא.ג.

מי שחס על חייו האמתיים הנצחיים, אזי כל מה שרואה שהסטרא אחרא שהם בחינת היכלי התמורות מתגברים ומתפשטים ומשתטחים כנגדו יותר ויותר. כמו כן הוא מתגבר ומתאמץ ומזדרז יותר להתקרב לשם יתברך, מחמת שרואה שרוצים לדחותו לגמרי, חס ושלום, וזה בחינת התרחקות תכלית ההתקרבות ירידה תכלית העליה. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה, ממרא הוא בחינת היכלי התמורות שהתגברו והשתטחו כנגדו ועל ידי זה דיקא נתיעץ למול את לבבו בשלמות. (הלכות אישות הלכה ד’ אות י”ט):

אות קלב.ג.

כשרוצה האדם לכנס אל הקדושה, אזי מתגברין ומתפשטין כנגדו הסטרא אחרא שהם היכלי התמורות מאד, וכל מה שהוא סמוך יותר לפתח הקדושה, מתגברין ומתפשטין כנגדו מאד מאד עד שיש הרבה שכבר היו אצל הפתח וחזרו, רחמנא לצלן, מחמת שלא ידעו שכבר הם אצל הפתח או מחמת שמשתטחין כנגדו מאד מאד עד שקשה לו לשברם. אבל האיש הכשר באמת הוא יושב וממתין ומתעכב ימים הרבה אצל פתח הקדושה, ואף על פי שבתוך זמן זה שהוא מתעכב אצל הפתח ומקוה ומיחל להכנס לפנים, מתגבר עליו חמימות היצר הרע מאד, אף על פי כן הוא עושה את שלו ויושב וממתין אצל פתח הקדושה ואינו רוצה לשוב לאחוריו בשום אפן, וזה בחינת והוא יושב פתח האהל, ישיבה מלשון עכבה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, וכחם היום מרמז על התגברות חמימות היצר הרע, אף על פי כן הוא אינו רוצה להטעות את עצמו וחושב על תכליתו הנצחי באמת ואינו שב לאחור בשום אפן יהיה איך שיהיה, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל פתח הקדושה ימים רבים כמה שיהיה. ואף על פי שאין מניחין אותו להכנס לתוך הפתח, וחם היום שהוא חמימות היצר הרע לוהט אותו מאד אף על פי כן הוא אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל פתח האהל של הצדיקים והכשרים עד יורוחם מן השמים. וזהו גם כן בחינת ויהושוע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, כמבאר בפנים. (שם אות הנ”ל):

אות קלג.ג.

עקר המתקת כל הצמצומים והדינים הוא על ידי הושכל ויש לכל צמצום בחינת שכל פרטי, שעל ידי זה הושכל דיקא נמתק זה הצמצום. אך יש בחינת שכל הכולל בחינת חכמה עלאה ששם נמתקים כל הצמצומים והדינים, אך אי אפשר לקבל משם כי אם על ידי רבוי הספרים של התורה הקדושה וכמבאר בפנים:

וזה בחינת מה שעקר התחברות איש ואשה שהם בחינת שכל וצמצום הוא על ידי ספר כתובה או קדושי שטר. וכן הפרוד שביניהם הוא גם כן על ידי ספר כריתות דיקא, כי בין החבור ובין הפרוד אי אפשר עד שיעלו לשם לבחינת שכל הכולל הנ”ל שמקבלין משם על ידי בחינת ספר. ומזה בא מה שלפעמים יש קטטות ומריבות בין איש לאשתו, עד שבאין אצל הרב לסדר להם גט. ואז דיקא מתרצין ומתפיסין זה עם זה ונתחזק ביותר האהבה והקשר שביניהם, וזה מחמת שנמשך עליהם הארה מהמתקת הושכל הכולל ששם נמתקין כל הדינים וכל המחלקת שבעולם. אך מחמת שעל פי רב אין להם כח לקבל משם ההמתקה בשלמות על כן נגמר הגט כי אין להם כח להמתיק המחלקת שביניהם בשלמות, רק אדרבא, עולין לשם לבטל הקשר והחבור בשרשו העליון שזה בחינת הגט. (עין זווגים וכו’ אות כ”ז כ”ח):

אבל השם יתברך חפץ חסד וכבר בחר בנו מכל העמים במעמד הר סיני שנקרא יום חתונתו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ביום חתונתו זה מתן תורה וכבר נשבע לאבותינו ולנו שלא לרחק אותנו לעולם, חס ושלום. על כן מה שהשם יתברך מזכיר עלינו כמה פעמים לשונות של התרחקות ופרוד כביכול, אין כונתו כי אם בשביל התקרבות כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, משל למלך שהיה לו כעס עם אשתו ושלח אחר הסופר לכתב לה גט ובתוך כך נתפיס עמה אמר לסופר, צא וכפל לה כתובתה. הינו כנ”ל כי ההתרחקות והפרוד, חס ושלום, לבטל הקשר שיש ביניהם מכבר אי אפשר כי אם כשעולין עד בחינת חכמה עלאה בחינת שכל הכולל, והשם יתברך מלא רחמים ותכף כשעולין לשם, אזי תכף נכמרין רחמיו יתברך ואזי נתהפך הדבר ולא מבעיא שאינו מבטל הקשר שם, חס ושלום, אדרבא, ממשיך משם הארה

גדולה לבטל כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, וכל הכעסים וכל הקפדות שהיה לו על ישראל מעולם בכלל ובפרט הכל ממתיק ומבטל על ידי הבחינה חכמה עלאה, שנתעורר להמשיך הארה משם בשביל פרוד וספר כריתות, חס ושלום. כי עכשו נתהפך הדבר עד שאדרבא, נמשך משם המתקה גדולה שזה בחינת מה שאמר לסופר, צא וכפל לה כתובתה, הינו שנמשך הארה גדולה משם בשביל חזוק ההתחברות ואהבה ושלום. וזהו בחינת התרחקות תכלית ההתקרבות, כי כל עקר כונתו יתברך מה שכביכול, קרא הסופר לכתב הגט, הינו מה שהזכיר שם התרחקות, חס ושלום, כל כונתו היא לטובה גדולה בשביל התקרבות כנ”ל. וזה בחינת והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, במקום דיקא כי דיקא במקום ההתרחקות בחינת גט שרצה לכתב, חס ושלום, ולהמשיך הארה משכל הכולל בשביל פרוד והתרחקות, חס ושלום, כביכול, ובמקום הזה דיקא יתהפך ויומשך משם המתקה לכל עד שיאמר להם בני אל חי, כי משם דיקא נמשך כל ההמתקות שבעולם כנ”ל. (הלכות גטין הלכה ג’ אות ג’ ועין גם כן תורה אות קי”ב):

אות קלד.ג.

בתקף הגלות בתקף הירידה של נפש מישראל כשנופל מאד, חס ושלום, לסטרא דמסאבא אז דיקא אינו יכול לקבל חיות משום קדושה פרטית כי אם מבחינת הקדושה העליונה מאד, שהיא יכולה להתעלם ולהסתתר גם במקומות הטמאים לגמרי ולהחיות הנופלים לשם, חס ושלום, בבחינת ועברתי בארץ מצרים וכו’ אני ולא מלאך כידוע. ועל כן באמת לפעמים הירידה היא תכלית העליה, כי מאחר שעל כל פנים באמת מקבלין בעת הירידה והגלות מהקדושה העליונה מאד, על כן אין שום יאוש בעולם כלל, כי מכל המקומות הרעים והטמאים שבעולם יכולין לחזר אליו יתברך. כי אדרבא, שם דיקא מלובש ונסתר ונעלם קדושה עליונה מאד, ועל כן אם יזכר אדם זאת בתקף ירידתו ונפילתו ויאמין זאת באמונה שלמה, שדיקא במקומו מסתיר עצמו השם יתברך בעצמו להחיותו ומרמז לו רמזים מרחוק לשוב אליו בשב ואל תעשה לבד, אז בודאי יכול לזכות להתקרב אליו יתברך מכל מקום שהוא ולהפך הירידה לעליה, וכמבאר במקום אחר, דהינו שיזכה לתשובה שלמה שהוא בחינת יום כפורים, שאז עולין לשם לבחינת הקדושה העליונה הנ”ל בתכלית העליה. כי על ידי התשובה שלמה ראויים לעלות לשם ולקבל משם שפע גדול ורב טוב לבית ישראל ולהמתיק כל הצמצומים והדינים עד שעוונות נתהפכין לזכויות. (שם אות כ”א כ”ב):

הפוסט משיבת נפש (אות נ.ג.) הופיע ראשון בJewish Outlook