בינו לבין עצמו
מה עושה ה’ בינו לבין עצמו? כשנולדים ילדים קטנים, הם לא יודעים כלום על מה שהוריהם עושים, הם לא יודעים אם האבא שלהם הוא רב או גנב, עשיר או עני, הם רק מכירים את האבא ברמה של בינו לבין עצמו, ומכירים את האמא ברמה של בינה לבין עצמה. זה מאוד עמוק. לצערנו הרב, לאחר מכן, כשהם גדלים, הם מגלים אם האבא שלהם, עני או עשיר, רב או גנב וכו’… זה כבר הורס את הכל. ככל שהילד קטן יותר, הוא חושב טוב יותר על הוריו. תשאלו ילד בן שנתיים, הוא יגיד: “אין כמו אבא ואמא”. וכשאנו גדלים אנו חושבים, “אמא שלי היא לא כל כך משהו, הייתי רוצה להחליף אותה”. הבה נשכח לרגע את כל מה שאנחנו יודעים על אבא ואמא, על מנת שנזכה לראות אותם כמו שראינו אותם כשיצאנו לאוויר העולם.
כך יש גם עניין בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. אנחנו יודעים הרבה על הקב”ה, אמנם אנו לא משיגים אותו. כל התורה מלאה משמותיו של הקב”ה וכל עם ישראל מלאים מהקב”ה, אבל מי הקב”ה בינו לבין עצמו? אם אני אגיד שהוא רחמן, זה כבר לא העניין, אם אני אגיד שהוא אוהב אותי זה עדיין חיצוני, מה הקב”ה בינו לבין עצמו?
למשל: אם אני מכיר אדם רק מתוך מעשיו, מיהו, מהו, אני מכיר את שמו וכו’… ועשיתי משהו רע לאותו אדם אני מבקש שיסלח לי. ואני יודע בעומק הלב שאסור להכאיב לבני אדם. אסור לעשות משהו נגד אדם שאוהב אותך.
כשילד קטן לוקח סכין מטבח, ומשחק בו, ואביו אומר לו לא לשחק בסכין, הילד חושב שהוא צריך לתת לאביו את הסכין, כי אביו אסר עליו ללכת עם הסכין. אבל, לילד זה אין את העומק להבין שזה לא טוב בשבילו, עד לב השמים.
כשקיבלנו את התורה בהר סיני, ממש, “אני ה’,” היה גילוי שכינה שעד כה לא היה, ידענו מי הקב”ה, אבל גילוי השכינה בפורים הוא פי אלף יותר, במגילת אסתר לא כתוב שם ה’ במפורש. שם ה’ מוזכר רק באותיות וברמזים.
דוגמה: אם אני אוהב בחורה שגרה בירושלים, נניח ששמה שפרינצה. אם אתה מזכיר את השם שפרינצה ואני נזכר בבחורה, זה לא כל כך עמוק. אבל, אם אתה אומר את המילה ירושלים, ואני נזכר בשפרינצה זה מאוד עמוק. וזאת כי מה שיותר נסתר, הוא יותר עמוק, יותר עמוק.
אילו הקב”ה היה כותב במגילה “ויאמר ה’ אל מרדכי: לך כנוס את כל היהודים…” “ויאמר ה’ לאסתר..” “דבר ה’ אל אסתר” זה היה נחמד. אבל זה לא עמוק כמו שזה מופיע במגילה. אם הקב”ה רמוז ב- “י – ה – ו – ה” בראשי תיבות או רמוז במילה “המלך”, גוועלד זה עמוק, פי אלף יותר עמוק.
אם בחור אומר: “שפרינצה, אני רוצה להתחתן איתך, וכל מה שאת רוצה אני אעשה.” היא עונה: “זה נחמד, אבל זה לא מעניין אותי, אני לא אוהבת אותך אפילו אם תעשה את כל מה שאני רוצה, זה לא ילך.” בהמשך, שמענו שהיא התחתנה עם בחור שעושה כל מה שהיא לא רוצה. ממש, ממש עושה להיפך מכל מה שהיא רוצה. שאלו אותה: “מדוע התחתנת עם בחור שעושה משהו שאת לא אוהבת?” היא עונה: “אני אוהבת אותו”. אבל, נניח שאחר כך פתאום הבחור גם יעשה את מה שהיא רוצה, זה אלף אלפי פעמים יותר עמוק.
ה”סוד ישרים” בתורתו על חג סוכות מסביר, שיש לנו שני קשרים עם ה’: הקשר של תורה ומצוות, אני עושה מה שה’ רוצה. אבל זה לא העיקר, העיקר הוא ממש “קדשנו במצוותיך”, אם אני מקושר להקב”ה, רק בגלל שאני עושה את מה שהוא רוצה, אז יש לי רק את המצווה. הקדושה של המצווה היא שאני מקושר אליו גם בלי המעשה של המצווה. אם אני גם עושה את המצווה, זה עמוק, עמוק, עמוק.
למשל: אני נכנס למסעדה, אני מבקש מהם: “תנו לי מרק”, או שאני מבקש מאשתי מרק. אוי גוועלד, זה יותר עמוק, עמוק. זה כל כך שונה, ממה נובע ההבדל? מ”הקשר”.
ביום כיפור, אנו מבקשים סליחה מהקב”ה: “כתוב בתורה שאסור לאכול קניידעלך ביום כיפורים. בשנה שעברה אני אכלתי, אז תסלח לי”. אבל לא כתבו ביום כיפורים “דברי הצומות וזעקתם”. אני לא צועק, זה לא כואב לי כל כך, אני מצטער, כן. בתענית אסתר כתוב “דברי הצומות וזעקתם” ממש כל דבר כואב לי. “איך יכולתי לעשות משהו נגד הקב”ה?”
מה עמלק רוצה? לעמלק לא אכפת אם תשמור שבת, אבל לעמלק אכפת אם כואב לך, אם אתה מצטער אם חיללת שבת. “אשר קרך בדרך” הוא לא רוצה שתרגיש כלום, הוא רוצה שתהיה מחוסן מפני הכל, שלא תרגיש כלום.
אני הולך לחבר שלי, אני אומר לו: “אני מצטער שפגעתי בך. אני יודע שהייתי צריך להיזהר מלפגוע בך, מפני שקראתי בספר שאסור לפגוע באנשים, ועשיתי זאת, ולכן אני מצטער.” ליום הכיפורים סליחה מסוג זה מספיקה, בפורים סליחה מסוג זה לא מספיקה.
מה העניין של האלף הזעירא? (“א’ הקטן”) כתוב: “ויקרא אל משה” ב-א’ זעירא יש את משה ביחס לכולם, ומשה בינו לבין עצמו. ישנו משה רבינו הרבי של הרבנים, משה רבינו שהיה על הר סיני. וישנו משה’לה בעצמו, באלף זעירא, משה בעצמו. כלומר, משה רבינו הבין מדוע עשינו את העגל, מפני שהבינינו לבין עצמנו לא היה מקושר לתורה.
ההבדל בין פורים לשבועות הוא פשוט מאד: בשבועות התורה ניתנה בגלוי ממש. התורה ניתנה רק למה שגלוי אצלי, ובפורים, יהודי אוכל הרינג, ומדבר בטלפון, אבל ממש בינו לבין עצמו… הלוואי שהיה לנו רנטגן והיינו רואים שהיהודי הכי שפל עומד, ומקבל את התורה ממש בעומק עומקי לבו.
רבי לוי יצחק מברדיצ’ב אומר: בפורים, כשאתה שולח משלוח מנות, אפשר להרגיש את מה שאהרון הכהן הרגיש בשעה שהיה נכנס לקודש הקודשים. נניח שיש אשה שעומדת וחותכת עוגה בפורים בשביל משלוח מנות, מה אנו רואים? אנו רואים אשה חותכת עוגה. אבל אם יש לך עיניים של פורים אז תוכל לראות שהיא ממש עומדת בקודש הקודשים.
לו היינו רואים את אסתר המלכה, היינו חושבים שהיא אליזבט טיילור, שעומדת בהוליווד, המלכה של אחשורוש, אני בטוח שהיא היתה יפה עם עגילים גדולים וכו’. אבל גוועלד, בתוך תוכה היא קודש קודשים. אם אתה רואה את מרדכי יושב בבית הלבן ומדבר על פוליטיקה, מוכר נשק וכו’. ואתה חושב מי זה מרדכי? פוליטיקאי. אתה לא יודע כלום. התורה נכנסת לתוך תוך עומק הלב שלו.
“דברי הצומות וזעקתם” נאמר לגבי תענית אסתר. ביום כיפור, אפשר לסלוח אלף פעמים בלי להרגיש שום דבר. למשל: מישהו הכאיב לי וביקש ממני סליחה, אני עונה לו: “אני סולח לך.” מדוע אני מוחל לו? מפני שכל העניין לא מפריע לי. ביום הכיפורים אפשר שה’ יסלח לנו. ה’ אומר, לא אכפת לי מה אתה עושה, אכלת ביום כיפור, לא אכפת לי, אני מוחל לך. אם יהודי עושה כל השנה עבירות ופתאום ביום כיפור הוא בא לפני ה’ ומבקש סליחה, ה’ אומר לו “למה לא? אני יודע שבשנה הבאה אתה תעשה אותו דבר. אני לא אפריע לך, אני סולח לך. אתה רוצה שנה חדשה? אתן לך. אתה רוצה לשבת בגן עדן? תשב בגן עדן, מה אכפת לי?” בפורים אנו לא מבקשים סליחה. ממש, כואב לנו הלב.
אני יכול להיות בן ישראל יפה, אני עושה את כל המצוות, אני יודע את כל התורה כולה על רגל אחת. אבל! ביני ובין עצמי הדבר לא נוגע אליי. אם מישהו עושה רנטגן ללבי, הוא יראה שלא אכפת לי מכל זה.
לצערי הרב, קיבלתי צלצול מאחד מגדולי התורה. אני מקוה שבפורים יהיה לו קצת אור. הוא סיפר לי: “אני נותן שיעורים מאוד נלהבים בכל יום, אבל בתוך ליבי אני מת. אני יושב בשבת עם שטריימל וכולם חושבים שאני מרחף בעולמות עליונים. אבל אני מת.” ביום הכיפורים לשבת עם שטריימל… זה טוב לך, זה מספיק. בפורים, אני מוחה את זכר עמלק, אני רוצה שהתורה ממש תהיה בעומק הלב.
מה עשיו רוצה ומה יעקב רוצה? עשיו רוצה להוכיח ליעקב “שלך גם כן לא אכפת!” עשיו אמר ליעקב: “אתה שקרן אמיתי אני לכל הפחות אומר אמת, לי לא אכפת.” עשיו ממשיך ואומר, “ביום כיפור אני הולך ל”כל נדרי”, ואחרי ה”כל נדרי” מחכה לי המונית בחוץ ואני נוסע לכייף. כי כל הדבר לא נוגע לי, ולך גם כן לא איכפת באמת מכל התורה והמצוות.” בפורים אנחנו מוחים את זכר עמלק, איך אני מוכיח לעשיו (לעמלק) שכן אכפת לי? בתענית אסתר ממש “דברי הצומות וזעקתם” – כל דבר נוגע לי עד עומק הנשמה.
ה”מי שילוח” אומר: עמלק עושה אותי קר, שאני לא ארגיש כלום.
עשיו אומר ליעקב, מדוע קיבלת את הברכות? מפני שיצחק לא רואה. הוא חשב שאתה מישהו, אבל אני יודע שאתה כלום.
כתוב: “ויותר יעקב לבדו”. בינו לבין עצמו, עשיו רוצה להוכיח לקב”ה שיעקב גם כן בינו לבין עצמו לא רוצה להיות יהודי.
התפילה, אפילו אם היא לא יוצאת מעומק הלב, עדיין ה’ יכול לשמוע אותה. ברכות צריכות להיות מעומק עומק הלב. בפורים, לברכות יש כח עד סוף העולם.
אם אדם מניח תפילין והוא לא מתפלל שגם הבן שלו יניח תפילין, אז הוא יוצא חובת מצוות תפילין. אבל, אם אני שומע את המגילה ונותן משלוח מנות ואני לא מתפלל, “רבש”ע אני רוצה שהבן שלי, הבת שלי, הנכד שלי גם כן ישמעו מגילה ויתנו משלוח מנות” אני לא יוצא ידי חובה, מפני שבמגילה כתוב “לא יסוף מזרעם”. בכל המצוות שאני עושה בפורים, עלי להתפלל שהמצוות לא יעברו מזרעי עד שיבוא המשיח.
