ילדים – רבי שלמה קרליבך
ישנה תורה של הרבי מרוז’ין, שההורים לא בוחרים את הילדים, אלא שהילדים בוחרים את ההורים שלהם. זה תורה מופלאה.
איך ילדים בוחרים את ההורים שלהם? בוא נגיד שהבת שלי הייתה צריכה להיוולד, אז כל מי שיכול להיות האבא והאמא שלה עמדו בשורה בשמים, והבת שלי הלכה הלוך ושוב והסתכלה על כל אחד, ובחרה בי ובאשתי. למה היא בחרה בנו? בוודאי היא ראתה שאנחנו אוהבים אותה הכי הרבה. איך התינוקת שלי יודעת שאני אוהב אותה הכי הרבה? לא מפני שאני אמרתי את זה. אלא מפני שהיא ראתה בעיניים שלי שאני התגעגעתי אליה שהיא תהיה הבת שלי. היא ראתה אותי במדרגה של געגועים.
* * *
כאשר בעל ואשה מאוד קרובים זה לזו, אבל הילדים שלהם לא קרובים אליהם, הורים אלו יכולים לשמור שבת, אבל הם לא יכולים לשמור את חג חנוכה.
* * *
הפעם הראשונה שמישהו קרא למישהו “אבא” בתורה, הוא כשיצחק דיבר אל אבא שלו, בעקידה. הם באמת הבינו מה זה להיות אבא ובן. בשביל יצחק היה רק ה’ אחד. בשבילו אף אחד לא קיים, אפילו לא ילדים. איך יצחק למד על ילדים? בעקידה. כל יהודי שהיה מת על קידוש ה’, בא איתו לעקידה.
למה שרה הייתה צריכה למות באותו רגע? היא הביאה את כל הילדים מהשמים לארץ. לא נותנים לילדים לנסוע לבד. צריך שתהיה אמא יהודיה שהולכת איתם. באותו זמן הייתה רק אמא אחת בעולם: שרה אמנו. והיא הייתה צריכה לעלות לשמים, כדי להוריד את הילדים. אז בעקידה שרה ירדה עם כל הילדים.
* * *
כאשר הורים פוגשים את הילדים שלהם באותה צורה שאברהם פגש את יצחק בעקידה, הם צריכים להדליק את הנרות של חנוכה במדרגה של יצחק בעקידה. כשהם רואים את הילדים שלהם מדליקים נרות חנוכה, זה הזמן שהם פוגשים את הילדים שלהם. כשהילדים מדליקים נרות חנוכה, עומק העומקים שלהם זורח, כמו שיצחק היה זורח בעקידה. ואז ההורים מבינים: הילד שלי, לא רק שיש לו האור שלי. יש לו האור שלו.
תורה שבעל-פה אומרת שהאור ניתן לכל יהודי קטן. ראש השנה ויום כיפור מאוד קדושים. ביום כיפור עשיתי תשובה, מפני שידעתי, שברור לה’ שאני צריך לשמור שבת. זה מספיק בשביל תשובה ביום כיפור. בחנוכה זה ברור לי. זה כל כך ברור לי, שאני יכול להוסיף משהו כל לילה. לא רק שאני בעצמי יכול להוסיף משהו, אלא אני יכול לראות שהילדים שלי מוסיפים.
אם אני לא עושה תשובה, איך אני יכול ללמד את הילדים שלי? אני צריך להיות קשור לה’ בצורה הכי עמוקה, עם מה שמיוחד בי. אחרת, איך אני יכול לחבר את הילדים שלי לחלק המיוחד בהם? איך אני יכול לעזור להם, לקשור את החלק המיוחד שבעצמם – לקדוש ברוך הוא.
* * *
כל פעם שה’ ברך אותנו עם ילדים, הוא השתמש במילה “זכור”. “וה’ פקד את שרה” – ה’ זכר את שרה. “ויזכור אלוקים את רחל”. ילדים באים מהמקום הגבוה, שנקרא “הזיכרון של ה’”. לאהוב ילדים זה אומר שכל דבר מזכיר לך אותם. מה הפירוש שילדים זוכרים אותך? זה אומר שכל דבר מזכיר להם אותך. מה זה אומר להיות ילד יהודי? זה אומר שכל דבר בעולם מזכיר לי יהדות. זאת אומרת שכל יהודי בעולם זוכר אותי. זה חנוכה. אם כל דבר בעולם מזכיר לי את ה’, אז אני יכול ללמד את הילדים שלי. הם באים מהמדרגה של תורה שבעל-פה.
* * *
יש שלש דרגות של הליכה. יש ללכת לפני מישהו, יש ללכת עם מישהו, ויש ללכת אחרי מישהו. כל אבא ואמא מוכנים ללכת לפני הילד שלהם. “אני אלך לפניך ואגיד לך בדיוק מה לעשות”. לפעמים הורה מוכן ללכת עם הילד. אבל ללכת אחריו…
לפעמים אתה לוחץ יד למישהו והוא נותן לך איזו חתיכת בשר להחזיק. גורנישט. זה כלום. יש אנשים שלוחצים לך יד, והם נוגעים לך בנשמה. אני למדתי את זה מהרבי הקטן הקדוש שלי. התינוקת שלי. לפעמים בבוקר אני לוקח את התינוקת שלי ולומד קצת. כל כמה זמן התינוקת שלי רוצה קצת תשומת לב. היא מתחילה למשוך לי בבגדים. היא מושכת את הנשמה שלי. כל הידיים בעולם ביחד לא יכולות להגיע למקום שהידיים של התינוקת שלי מגיעות.
* * *
ביום כיפור אני מברך את הילדים שלי. אני אוהב את הילדים שלי. בחנוכה, פתאום, אני מגיע לדרגה בה אני רואה שהילדים שלי הם שם ה’.
* * *
האור של חנוכה הוא ליד הדלת. זה אומר, שאני אומר לילדים שלי: אפילו אם אתה יוצא מהדלת, האור של הבית הזה ילך אתך. בסופו של דבר, כל הילדים יוצאים מהבית ובונים את הבית שלהם. הקדושה של הילדים היא שהם מוסיפים את האור העצמי שלהם. הבית הכי קדוש הוא הבית שנותן מקום בשביל הילדים, שיהיה להם האור העצמי שלהם.
אני יכול לומר לילד שלי: תשמע, אני האבא שלך, אני מדליק את הנרות בשבילך. אתה – תעמוד שם כמו טמבל, ותסתכל עלי. זה לא יהיה מהודר מן המהודר. זה לא מה שעושה יהדות כל-כך יפה. זה לא חנוכה. בגלל זה אנחנו איבדנו את הילדים שלנו. בזמן של יהודה המכבי, איבדנו דור שלם, מפני שלא נתנו להם מספיק מקום.
מתי ילדים מרגישים בבית במקום שהם גרים. כשההורים שלהם יודעים מה מיוחד בהם. כשאני גר בבית ואף אחד לא יודע מה מיוחד בי, זה מלון. במלון אני “מספר”, בבית שלי – יש לי מקום מיוחד. הקדושה של בית יהודי היא ששני אנשים והייחודיות שלהם מתאחדים. ומתוך הייחודיות של שניהם – בא תינוק קטן, שהוא מיוחד וקדוש.
* * *
הרבי מלובביץ’ הקודם, בא לעיר ברוסיה והוא ראה חסידים זקנים עם זקנים גדולים וארוכים, מנקים את הבית. הוא שאל אותם: מה אתם עושים? והם אמרו לו: הלילה ה”טאלנע” רבי מגיע, ואנחנו מנקים את הבית. הוא אמר להם: זה מאוד יפה. כל הזקנים מנקים את הבית – איפה הילדים שלכם? הם אמרו: לא היינו נותנים לילדים לעשות את זה, זה כבוד גדול! והוא אמר: לכן אתה צריך לתת לילדים שלך לעשות את זה! הרבי כתב מכתב ואמר: אני מקווה שאני טועה, אבל אני חושב שהילדים שלהם הם כבר לא חסידים.
הרבי מז’ידצוב אמר: יעקב אמר לעשיו, “לרגל המלאכה ולרגל הילדים”. “לרגל המלאכה”, זה יכול להיות הימים הטובים שאסור לעבוד בהם שהם פסח, שבועות וסוכות. “לרגל הילדים” יכול להיות החגים של הילדים, שהם חנוכה ופורים.
חנוכה ופורים הם החגים הכי חזקים בשביל הילדים. חנוכה ופורים הם הימים הטובים של המשיח. חנוכה הוא האור של המשיח. כשאנחנו חוגגים את העבר – המבוגרים ידועים יותר, וכשאנחנו חוגגים את העתיד, הילדים יודעים הכי טוב.
אני אף פעם לא ראיתי כל-כך הרבה מקומות בהם ילדים נכנסים לדלת ואין אף אחד שם לפתוח להם את הדלת ולברך אותם בכבוד. אם נשיא המדינה היה דופק בדלת, ורוצה להיכנס, מישהו היה מחכה לו בדלת להכניס אותו. אבל אתה לא מחכה לילדים שלך? לחיים שלך? מי אמר לך שיש לך הזכות לא לעמוד ליד הדלת? בשבילי אישית, כשאני מחכה לילדה שלי שאמורה לחזור הביתה מהגן, אני מרגיש כאילו זה אמצע יום הכיפורים. איזה ברכה זו ואיזה כבוד זה – לפתוח את דלת הבית לילד שלי. אתה יכול לדמיין מהי המשמעות כשהילד שלי עומד בדלת ויודע שההורים שלו הם גם עומדים ליד הדלת עם אותה התלהבות? אתה מבין כמה עמוק זה למשוך אור על השני? אתה יודע כמה צריך כל אחד עוד טיפה של אור? רק טיפה אחת של אור? זה כל כך עמוק!
* * *
הוולכר רבי אומר: אם כל פעם שאתה הולך ברחוב ואתה רואה בן אדם, ואתה חושב לעצמך: זה אחד מהבריות של ה’ שנברא בצלם אלוקים – זה כל כך יפה, אז אתה אוהב את ה’ יותר. אבל אם כל פעם שאתה רואה בן אדם אתה אומר איזה יצור מגעיל, אז אתה לא אוהב את ה’ יותר. איך אני יודע אם אני אוהב את התינוק שלי? אם מישהו מראה לי תמונה של התינוק שלי, זה כל כך יפה. אם מישהו אומר יש לי אלפיים תמונות ואני אומר: “אחת מספיקה לי – אני מכיר את התינוק שלי. מי צריך יותר תמונות? אין לי זמן להסתכל על אלפיים תמונות”. כי אני לא כל כך אוהב את התינוק שלי. בן אדם זה התמונה של ה’. אם אני אוהב את ה’ מאוד – אז אני אוהב את כל התמונות.
* * *
הייתה לי הזכות לראות איך חסידים זקנים רקדו עם הילדים שלהם כשהם התחתנו. ראיתי את הרבי מבאבוב הזקן, איך שהוא רקד עם הבת שלו – דמעות השמחה שלו היו נוזלות עד ירושלים. זאת התשובה הכי הכי עמוקה בעולם. זהו הריקוד הכי הכי עמוק בעולם.
* * *
נניח שהבת שלי אמרה לי: אתה יכול לתת לי מיץ תפוחים? הפנים שלי מתכווצות מכעס. איזו חוצפה! היא כבר בת שש והיא עדיין מציקה לי עם המיץ תפוחים! אני צריך לשנות את דרך החינוך במשפחה הזו! אני אומר לה: בסדר. אבל זאת הפעם האחרונה שאני מביא לך איזה שהוא מיץ.
עכשיו נדמיין שהבת שלי אומרת לי: אתה יכול להביא לי מיץ תפוחים? ואני קופץ להביא לה אותו, הפנים שלי מאירות מפינה אחת של העולם עד הפינה האחרת. אני חושב לעצמי יבוא זמן שהיא לא תבקש ממני מיץ. כמה יקרה היא כל פעם שעדיין היא מבקשת ממני משהו!
מה ההבדל בין שתי התגובות? השאלה היא: כמה עמוק אני מחובר לבת שלי. אם אני מחובר אליה בצורה הכי עמוקה, אז אני מלא שמחה בכל פעם שאני יכול לעשות משהו למענה. ואם אני לא קשור אליה כל כך, אז אני מעדיף לא לעשות למענה שום דבר, אפילו כשאני עושה משהוא למענה.
* * *
כששרה התפללה לתינוק, לילד. מה היא אמרה? היא אמרה: ה’, אני חיה שמונים ותשע שנים, אין לי ילדים. אבל יש כל כך הרבה אנשים בעולם בלי ילדים. בבקשה ה’, אם אתה נותן לי תינוק, אז אתה צריך לתת לכולם. אני לא יכולה לסבול שיהיה לי תינוק אם שכנה שלי, או מישהי בצד השני של העולם אין לה תינוק. שרה הייתה האדם הראשון בעולם שהיה באמת שמח כשמישהו אחר היה שמח.
