“דברי הצומות וזעקתם”
לחיים! מדוע אין אנו יודעים עד כמה ה’ עוזר לנו? מדוע אנחנו לא מתפעלים ויוצאים מגדרנו כאשר ה’ עוזר לנו? מפני שאנו לא מרגישים עד כמה אנו חסרי אונים בלי העזרה של ה’! הייתי קצת עצוב וה’ עזר לי, היה לי כאב ראש, לקחתי אקמול. נניח שהיה ברור לי שעד שה’ עזר לי הייתי ממש שבור, וכאשר ה’ עוזר לי אני ממש מתפעל, אני ממש יוצא מגדרי. נניח שיש לי עסק גדול, בנק ששווה חמשה מיליון דולר, ואני צריך הלוואה גדולה בכדי להרחיב את העסק שלי. מישהו נותן לי הלוואה, אני אומר לו “תודה”. אבל אם אני ממש בשאול תחתיות ומישהו עוזר לי, אני מאוד מתפעל. אני ממש יוצא מגדרי.
מדוע פורים יותר גבוה מיום כיפור? ביום כיפור אני עושה תשובה. על יום כיפור לא כתוב הפסוק “דברי הצומות וזעקתם”.
מתנגד בא לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב ושאל אותו: “מדוע אתה צועק בקול כאשר אתה מתפלל? תסתכל עלי. אני מתפלל בצורה תרבותית.” רבי לוי יצחק מברדיצ’ב לא ענה. כשהם נפגשו בפעם הבאה דרך לו, רבי לוי יצחק מברדיצ’ב על הבוהן. המתנגד צעק: “אוי”. רבי לוי יצחק שאל אותו: “מדוע אתה צועק?” המתנגד ענה: “כי זה כואב”. רבי לוי יצחק ענה: “אה…” כשהמתנגד היה מתפלל זה לא כאב, וכשרבי לוי יצחק מברדיצ’ב היה מתפלל זה ממש כאב, וכשכואב צועקים!
בתענית אסתר ממש ברור לנו כמה שבורים היינו. אני רוצה לומר לכם משהו מאוד עמוק, כשעמלק בא אלי, כשהרע הכי גרוע מגיע אלי, אני בטוח שברור לכם שככל שהוא יותר רע הוא יותר מצוחצח. בעולם כיום ישנם אנשים שמוכנים ללחוץ על כפתור אחד ולהחריב את כל העולם. כמה מתורבתים הם נראים? הם לא היו מעיזים לאכול בידיים, זה לא תרבותי. כשהגרמנים ימ”ש אמרו ליהודים להיכנס לתאי הגזים הם תמיד אמרו “בבקשה”. הם אף פעם לא ויתרו על המילה “בבקשה”. בימי קדם איזה גוי היה מסתובב עם סכין קטן ורוצח, הוא אף פעם לא אמר “בבקשה”. אבל הוא אפילו לא היה מסוכן. אני רוצה שתדעו, עמלק הוא מאוד מסוכן דווקא בגלל שהוא מאוד מצוחצח. עמלק לא בא אליך ואומר לך אל תעשה את זה. עמלק בא אליך ואומר: “אני מבין אותך, אני אתך לאורך כל הדרך”. אני הבן של יצחק אבינו, אני גם שומר שבת, אני גם דתי. אבל, תעשה הכל בקור רוח. ולכן אני חושב שהוא חבר טוב שלי. אולי הוא רק לא מבין את המקום שלי. בתענית אסתר, פתאום אני מבין שעמלק רוצה לשבור אותי לשני מיליון חלקים עד שלא יישאר ממני דבר. כאשר מישהו בא אליי ולוקח ממני את החמין של שבת, או את הקפה והעוגה של הבוקר, (אם אין לי הקפה והעוגה של הבוקר אז יכול להיות שמשיח יגיע ואני לא אשים לב, ואפילו אני לא אראה אותו). אז הוא לקח ממני, אז מה? אבל עמלק לא מתעסק עם עוגה וקפה. ככל שאתה צריך משהו יותר, אתה יותר יכול לחיות בלעדיו. למה לא?! אתה יכול לחיות עד 120. אבל גוועלד אתה שבור, גוועלד אתה שבור. אני יכול לחיות בלי ללמוד תורה, אני יכול לחיות בלי להתפלל, אני יכול לחיות בלי שבת, כן. אני יכול לחיות עד 120 ולקנות אחוזת קבר גדולה בבית קברות חדש שהוא גם קרוב לקניון. כשהמשיח יבוא אני אלך לקניון הקרוב ואקנה לי את הקפה החם, מיד כשאצא מהקבר בתחיית המתים… אתה יכול לחיות בלי זה. אבל, באמת אתה לא יכול. מה עמלק רצה לקחת ממך? לא את הדברים שאתה צריך בכדי להישאר בחיים, עמלק לוקח כל מה שאתה יכול לחיות בלעדיו. עמלק אומר: “אתה יכול לחיות בלי זה” אבל אתה באמת לא יכול. אני רוצה שתדע שככל שהצורך הוא יותר גבוה, אז יותר נראה לך שאתה יכול לחיות בלעדיו, אבל אתה באמת לא יכול.
ביום כיפור אני לא עומד בפני ה’ ואומר: “אני לא יודע איך אני יכול להסתדר בלעדי השבת. אני לא יודע איך אוכל להסתדר מבלי ללמוד תורה.” אני רק אומר: “אני כל כך מצטער שלא שמרתי שבת. אני כל כך מצטער שלא למדתי תורה.” בתענית אסתר אני מבין שאני לא יכול לחיות בלי זה… אם מישהו גונב לי חמישים שקל אני קורא למשטרה. אבל אם מישהו גונב לי את נשמתי ואת ליבי, אני צועק גוועלד! בתענית אסתר אנחנו לא חוזרים בתשובה. אני לא אומר, “ריבונו של עולם, אני מצטער שעשיתי את זה.”
ישנו משפט אחד מבעל “ארון העדות” שהיה נכדו של היהודי הקדוש. בעל “ארון העדות” אומר: כל פעם שיש שאלה של חיים ומוות כתוב בלשון “והיה”. אין “והיה” אלא לשון שמחה. “היה” ממש נותן חיים. כתוב: “ויוסף היה במצרים”. יוסף הצדיק נתן חיים לכל העולם. “איש יהודי היה בשושן הבירה” פורים זה לא שאלה של יהדות. פורים זה שאלה של חיים או מוות.
מדוע אנו נותנים משלוח מנות איש לרעהו? מדוע אנו נותנים משהו לאכול? מפני שפורים זה שאלה של חיים או מוות. אפילו ביום כיפור זה לא שאלה של חיים או מוות. זה כן, מפני שביום כיפור אני מפחד שאולי חס ושלום ה’ רוצה להעניש אותי, אבל אני אישית יכולתי לחיות בלי זה. אני אומר: “ה’, נגיד לך את האמת, אם לא היית כותב בתורה שאסור לאכול המבורגר ביום כיפור, מן הסתם הייתי אוכל. אבל בגלל שכתבת שאסור, אני מרגיש רע שאכלתי.”
כשאני מבקש מחברי סליחה בערב יום כיפור, אני אומר: “אתה יודע, זה היה חטא שפגעתי בך. זה היה חטא…” מה אני עושה בפורים? אני שולח לך משהו לאכול כדי שתדע שאני לא יכול לחיות בלעדיך.
בעל “ארון העדות” אמר דבר תורה שממש נכנס לעצמות שלי. פורים, זה שאלה של חיים או מוות. יותר מפסח. מפני שבתור עבד אתה יכול לחיות. מדוע לא קיבלנו את התורה בצורה עמוקה מספיק בהר סיני? מפני שזה היה פינוק. אני אוהב את זה, אני חושב שזה יפה. אולי אני אקח את זה. בפורים, ברור לי שזה שאלה של חיים או מוות בדרגה הכי גבוהה.
אני יכול לחיות, גוועלד, אבל! איזה סוג חיים יהיו אלה. חס ושלום שזה לא יקרה לאף אחד, אבל יש אנשים שבמשך כל חייהם הם משותקים. פעם ביקרתי בחור בן 17 ששכב בבית חולים. הרופא אמר שהוא יכול לחיות עוד 60 שנה, אבל, נעבך, המוח שלו לא עובד. זה הדבר הכי גרוע בעולם.
בפורים אני מגיע לדרגה שזה ברור לי שעמלק הוא לא מישהו שנותן לי עצות. “הלכתי לפסיכולוג הלא נכון”, אלא עמלק זו שאלה של חיים או מוות.
מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אין סופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זה שאלה של חיים או מוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות, ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין. אם חס ושלום מישהו טובע, וממש בשנייה האחרונה של חייו אני מוציא אותו, האם הוא אומר : “אה, עשית אותי כל כך שמח שהצלת לי את החיים”. זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק…
כשמשיח יגיע כתוב: “אז ימלא שחוק פינו…” עד שמשיח בא חשבתי שהמשיח זה עניין של שמחה. “אני הייתי מאוד שמח אם הוא בא, הייתי רוצה לפגוש אותו, הייתי רוצה להיות בהופעה הראשונה שלו, והייתי רוצה שהוא יעלה אותי לבמה”. עד שמשיח בא אנחנו חושבים שזה עניין של שמחה, אבל, כשמשיח בא “אז ימלא שחוק פינו”. אני מבין שזו לא שאלה של שמחה. אני ממש לא יודע איך הסתדרתי, זאת היתה ממש שאלה של חיים או מוות.
אני רוצה לומר לכם משהו יותר עמוק. יצחק אבינו לא נקרא שמחה. יצחק זה מלשון צחוק. אתם יודעים מדוע יצחק נקרא מלשון צחוק? כשלאברהם ולשרה נולד תינוק, זאת לא היתה שאלה של שמחה. האם אתה חושב שלאחר שיצחק נולד, שרה אמנו פנתה לעזרת נשים של בית הכנסת של בעלה ואמרה: “אני כל כך שמחה”. נאום קלאסי? האם אתה יכול לדמיין את שרה אמנו שאומרת “אני שמחה”? “אז ימלא שחוק פינו”. ממש גוועלד!
