“מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבים עצמם.”

למה העולם רחוקים כל-כך מהשם יתברך? למה הם לא מתקרבים? אין להם יישוב הדעת, אין להם זמן לחשוב. ישוב – פירושו לשבת, ודעת זה המח. כשאתה רוצה לחשוב על משהו חזק, אתה יושב כדי שהמח שלך יהיה יותר משוחרר. אנשים אף פעם לא נותנים למח שלהם הזדמנות להתיישב. למה הם לא עושים את זה? בגלל שאם הם היו יושבים ונותנים למח שלהם הזדמנות לחשוב, הם היו שואלים את עצמם – מה אני מרוויח מכל העמל הגשמי של העולם הזה?

“מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה?”

אז הם היו מבינים שהם לא מרוויחים שום דבר מכל הדברים הגשמיים.

יש סוגים של תאוות שהם חיצוניים, כמו כבוד והצלחה שהם לא מחוברים אלי באופן פיזי, אבל עדיין קשורים אלי. אם האנשים היו חושבים – מה אני מרוויח מזה, אז מסתמא היו מתקרבים לה’.

“אך דע שעל-ידי מרה שחורה אי-אפשר להנהיג את המח כרצונו ועל-כן קשה לו ליישב את דעתו”

למה אתה מאבד שליטה על המח שלך? לפי הבעל שם טוב ולפי החסידות העבירה הכי גדולה היא העצבות. ר’ נחמן שואל – מה כל-כך רע להיות עצוב? והוא עונה: כשאתה עצוב, אין לך שליטה על המח שלך, ואם אין לך שליטה על המח שלך, אתה לא יכול ליישב את דעתך ולחשוב באופן ישר.

“רק על-ידי השמחה אדם יכול להנהיג את המח כרצונו, ויכול ליישב דעתו”.

רק כשאתה מלא בשמחה אתה יכול להגיע ליישוב הדעת, ככתוב: “כי בשמחה תצאו”. ולא מספיק להיות שמח, אתה צריך לקשור את השמחה למח שלך. זה אפשרי שכל חלק ממני יהיה בשמחה והמח שלי יהיה עדיין בגלות, עדיין עצוב. במילים אחרות – בן אדם חופשי הוא בן אדם ששולט על המח שלו. בן אדם שיכול לתפוס בחוזקה את המח שלו ולחשוב – מה קורה לי? מה המשמעות של החיים שלי, מהי התכלית, מהי סיבת החיים שלי?

עבד, הוא אדם שלא יכול לשלוט על המח שלו, שלא יכול לתפוס את המח שלו. הדרך היחידה לצאת מהעבדות היא השמחה.

איך אתה מגיע לשמחה? מה אתה עושה כשאתה מלא עצבות?

“ולבוא לשמחה הוא על-ידי מה שמוצא בעצמו איזו נקודה טובה”.

הדרך להיות שמח היא אם אתה מסתכל על עצמך ומגיע למסקנה: אני לא באמת כל-כך רע כמו שחשבתי. מה עושה אותנו כל-כך עצובים? זה שאנחנו מסתכלים על עצמנו ומתייאשים מעצמנו. ר’ נחמן אומר: זה לא יכול להיות שבמשך כל חייך אף פעם לא עשית טובה למישהו. בוודאי עשית לבן אדם אחד איזו טובה, האם זו לא סיבה מספיק טובה כדי לרקוד במשך כל חייך דרך כל הרחובות שבעולם? זה בלתי אפשרי שבמשך כל ימי חייך אף פעם לא התפללת אפילו פעם אחת, אז מה עוד אתה צריך כדי להוכיח שיש לך נקודה טובה אחת בתוכך?

אפילו אם לא עשית שום דבר טוב אף פעם, אתה עדיין נכד של אברהם יצחק ויעקב, האם זה לא הכבוד הכי גדול בעולם? ואם זה לא עוזר – אתה בעצמך, היית פעם על הר סיני, שמעת את הקול של ה’, אז למה אתה לא שמח על זה?

איך שהוא, באיזה רגע של חיי הנשמה שלך או אפילו בחיים הפנימיים שלך, בודאי עשית משהו טוב, זו סיבה מספקת לעשות אותך שמח. ומשם אתה מתחיל להיות האדון, שולט על המח שלך.

יש ביטוי מיוחד בגמרא “בדיחא דעתיה”. המח שלך לא צריך רק להיות חופשי, המח שלך צריך להיות “צוחק עליך”. אתה יודע מה הפירוש לצחוק? זה משהו מאוד קל, מאוד חופשי, בלי שום כובד ובלי שום משקל. נראה לי, שהמח, כדי לחשוב, צריך ללכת למקומות אחרים, אם יש עליו הרבה משקל – הוא לא יכול ללכת. העצבות היא דבר מאוד כבד. ור’ נחמן אומר כשהמח שלך צוחק, אז אתה חופשי ללכת לאן שאתה רוצה.

“דע כשהאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באים בתוך התפילה ומסייעין לו, נותנים לו כח בתפילתו”.

ר’ נחמן אומר: אתה צריך לדעת שכאשר אתה מתפלל בשדה, כל העשבים באים לעזור לך ונותנים לך כח להתפלל.

“ולכן נקראת התפילה שיחה, בחינת שיח השדה”.

עשב השדה נקרא “שיח השדה” והתפילה נקראת “שיחה” לכן תפילה היא כמו עשב השדה. “ויצא יצחק לשוח בשדה”. יצחק יצא אל השדה להתפלל, או שהוא יצא עם השדה להתפלל, כדי שכל העשבים בשדה יעזרו לו להתפלל.

כתוב בתורה ואנחנו אומרים את זה בקריאת שמע: “וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והאדמה לא תיתן את יבולה”. מה זה אומר? – זה אומר שהאדמה לא מתייחדת אתך כשאתה מתפלל. אם אתה עובד את ה’, אז אפילו אם אתה לא ממש בשדה, אבל בגלל שאתה צריך את השדה בשביל אוכל ושתייה, השדה הוא ביחד אתך ונותן לך יבול. המילה ‘יבול’ היא ראשי התיבות של המילים “ויצא יצחק לשוח בשדה”.

“כשהאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יכול ליפול תוך טעויות ומכשלות רבות, ולבוא לידי רעות גדולות חס ושלום”.

כשהאדם הולך אחר הבנת עצמו ואחרי חכמתו הקטנה, הוא יכול ליפול למקומות מאוד נמוכים ולעשות הרבה טעויות, והוא יכול להגיע למקום מאוד רע. הרבה אנשים רעים הסיתו את העולם כאשר עשו דברים שלא נראו רעים, כי הם סמכו על דעת עצמם.

“ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאד המפורסמים, שהטעו את העולם, והכל היה ע”י חכמתם ושכלם. ועיקר היהדות רק לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות”.

הדבר הכי חשוב בעבודת ה’ הוא ללכת בשלמות ובתמימות ובפשיטות.

 ”ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך”.

כל דבר שאתה עושה אתה צריך לעשות כשאתה חושב: האם ה’ נמצא שם?

“ובלי להשגיח על כבוד עצמו רק אם יש בזה כבוד ה’ יתברך, יעשה, ואם לא – לא יעשה ואז בודאי לא ייכשל לעולם”.

אל תהיה יותר מדי חכם ואל תחשוב על כבוד עצמך. אם אתה חושב שמשהו יביא כבוד לה’ – תעשה. ואם לא – אל תעשה. אם אתה מרגיל עצמך לחשוב, האם זה יביא כבוד לה’, או לא? אתה אף פעם לא תטעה.

“ואפילו כשנופל חס ושלום לספיקות, ויש שנפילתו גדולה מאוד מאוד, רחמנא ליצלן, כשנופל לספקות והרהורים ומהרהר אחר השם יתברך”.

אם אתה נופל לספיקות, אפילו אם אתה מסתפק לגבי ה’ וחושב שכל דבר שקשור לה’ זה טעות – זה לא משנה.

“אף על פי כן הנפילה והירידה היא תכלית העלייה”.

נפילה היא ההתחלה של העלייה. אין מקום שאתה לא יכול לצאת ממנו, אם אתה מפסיק לחשוב שהעולם מתחיל ומסתיים עם המוח שלך. אתה יודע כמה חכמה צריך כדי לא להיות יותר מדי חכם?

“כי דע, כי שורש כל הבריאה הוא הכבוד, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, כמו שכתוב ‘כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו’.’ ומאחר שהכל נברא בשביל כבודו יתברך, נמצא שכבודו יתברך הוא שורש כל הבריאה”.

זאת אחת התורות העמוקות ביותר של רבי נחמן, אתה צריך לדעת ששורש כל הבריאה היא הכבוד. פירוש “כבוד” יכול להיות “כבד”, שוקל הרבה, “כבוד” יכול להיות הוד, מאיר, זורח, “אור מקיף”, שזה יותר מהדבר עצמו. אם אני נותן כבוד למישהו, זה עושה אותו יותר ממה שהוא היה לפני כן. כל פעם שהחלק האינסופי זורח – זה כבוד. כל דבר שה’ ברא, הוא ברא רק בשביל הכבוד שלו, מכיוון שכל דבר נברא לגלות את כבוד ה’, זה אומר שהכבוד של ה’ זה השורש, סיבת הבריאה, תכלית הבריאה.

“ואף-על-פי שכולו אחד, עם כל זה, בבריאה יש חלקים, ובכל חלק וחלק מהבריאה, יש בו בחינת כבוד מיוחד שהוא שורשו כנ”ל”.

אפילו שהבריאה היא אחת, עדיין יש חלקים מהאחד, ובכל חלק של הבריאה יש סוג אחר של התגלות הכבוד. הגמרא שואלת – למה ה’ השתמש בעשרה מאמרות כדי לברוא את העולם, ה’ היה יכול לעשות את כל זה במאמר אחד? מפני שהכבוד שמתגלה בכל חלק של האחד הוא השורש והמקור של החלק בבריאה שכנגד אחד מעשרת המאמרות. בגלל זה כתוב “בהיכלו כולו אומר כבוד”. בארמון של ה’ כל דבר זה כבוד. “מלא כל הארץ כבודו”. כל העולם מלא מהכבוד של ה’. לכל מאמר ישנו סוג הכבוד השייך לו. ור’ נחמן אומר שלכל כבוד יש איזה שהוא גבול, עד אליו הוא יכול להגיע. אפילו אם כל העולם מלא בכבודו, עדיין יש מקום שהכבוד שמתגלה בעשרה מאמרות לא יכול להגיע. האמת היא שה’ ברא את העולם במלה אחת, “שהוא בראשית מאמר סתום”. במלה “בראשית” נכללים כל עשרת המאמרות. ה’ אמר את עשרת המאמרות כדי להוסיף פרטים. כשאני מסתכל על חיות, אני יודע שה’ אמר שיהיו חיות, אז אני רואה את ה’, אבל המלה “בראשית” שאיתה ה’ ברא את כל העולם אי אפשר לראות אותה, הכבוד שלה היא מעל כל ראייה.

יש אנשים שהם מחללי ה’, הם לא נותנים כבוד לה’, מהיכן הם מקבלים את החיות שלהם? הם מקבלים את כח הקיום שלהם מה’, אבל זה בא ממקום מוסתר.

לפעמים אני מקבל חיים מהמדרגה של עשרת המאמרות ולפעמים אני מאבד קשר עם עשרת המאמרות על-ידי שאני מלא ספקות ועל-ידי שאני לא רואה את גילוי ה’ בבריאה. בזמנים האלו, כשאני החרבתי את הכבוד שלי ועשיתי אותו שקוף לעצמי, בלתי נראה, אז אני מקבל את החיות שלי מהמלה “בראשית”, מהמאמר סתום שלא מתגלה.

איך אני מקבל חיים מהמקור הגבוה, מהמאמר סתום? אני צריך לעשות את הכבוד שלי נראה שוב. איך? על-ידי “יישוב הדעת”, על-ידי שמוצאים את הנקודה הטובה. כמו שרבי נחמן אמר לפני כן- כשהאדם נופל לספיקות והוא בבלבול גדול, כשהוא מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שהוא מאוד רחוק מהכבוד של ה’, אז הוא מתחיל לחפש את ה’, ולצעוק – איפה ה’? “איה מקום כבודו?” זאת ההתחלה של התשובה, זהו עיקר התשובה, מכיוון שעיקר התשובה היא לחפש ולרדוף אחר כבוד ה’. כשבן אדם צועק איפה ה’, הוא גורם לגילוי ה’ גם במקומות הכי נמוכים. ובעצם השאלה שלו היא התחלת העלייה שלו ונגיעה בדרגות הכי גבוהות של כבוד ה’, לכן כתוב שהנפילה היא התחלת העלייה.

הדבר הכי חשוב הוא לא להתייאש, אפילו אם אתה במקום נמוך ואתה לגמרי לא רואה את ה’, אם רק במשך שנייה אחת אתה שואל איפה ה’, בשנייה הזאת שאתה שואל, אתה מגיע למקום הכי גבוה בעולם, אתה בוקע ופותח את המלה המוסתרת שנותנת חיות לכל המילים האחרות.

ר’ נחמן אומר: שאתה צריך להבין שזאת העצה היחידה והדרך היחידה, לא רק בשביל אנשים שהם לא קדושים, אלא אפילו לאנשים הכי קדושים בעולם.

הבעל שם טוב הקדוש אומר: איך אמא מלמדת את התינוק ללכת? אם היא הייתה תופסת את היד של התינוק כל הזמן, הוא אף פעם לא היה לומד ללכת. התינוק צריך ליפול מאה פעמים ואז לאט לאט הוא קם והולך פסיעה. וכשהתינוק מסוגל ללכת פסיעה האמא מתרחקת שתי פסיעות. ככל שהתינוק יכול ללכת יותר פסיעות האם מתרחקת יותר פסיעות ממנו. כך ככל שאנו יכולים ללכת יותר פסיעות, ה’ כביכול מתרחק מאתנו יותר, כדי ללמד אותנו איך ללכת.

לפני שמשיח בא, כשאנו נגיע לסוף הגלות, ההסתר יהיה מאוד חזק, זה יהיה הזמן שאנחנו ממש צריכים להזריח את כבוד ה’ בעולם, וכדי להזריח את כבוד ה’ בעולם אנחנו צריכים לבקש את ה’. אי-אפשר להשוות את ההסתר שהיה מאז שה’ ברא את העולם, להסתר שהוא מוסתר לפני ביאת משיח.

לפני שמשיח בא זאת ההזדמנות הכי גדולה שלנו לשבור ולבקוע את ההסתר הגדול של ה’. העולם יהיה מלא אנשים משכילים, כל האנשים יתנו דרשות, וידפיסו ספרים בכל השפות שבעולם, אבל אוי להם ואוי לנשמותיהם. ילד קטן שמבין בה’, יודע יותר מכולם. ה’ ישמור אותנו מהם. אם הם היו אומרים לפחות שקר בשם השקר, זה לא היה כל-כך גרוע, אבל הם מדברים שקר בשם האמת. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות בזמן הזה זה לשאול – איפה ה’?

אם אתה שואל איפה ה’, תמצא שהוא בכל מקום. ה’ גילה את עצמו אלינו במדבר, מפני שבמדבר אין דרכים, במדבר אתה לא יודע מאיפה באת, אתה לא יודע איפה המקום שלך, ואתה לא יודע איפה המקום של ה’, זה לגמרי ללא מקום. שם אתה מתחיל לשאול – איפה ה’? אתה מתקרב לגילוי שלו רק כשלגמרי אין לך מקום בעולם ואתה באמת שואל איפה ה’, אז ה’ יכול לדבר אליך.

 לפי המסורת שלנו, אם לא היינו עושים את עגל הזהב, לא היינו עושים את בית המקדש, זה אומר שבאיזו שהיא דרך קירבנו את קדושת ה’ בעולם הזה על-ידי  עגל הזהב. אחרי שעשינו את עגל הזהב, התחלנו לשאול – איפה ה’? זה אומר שאתה לא יודע איפה מקום ה’, אז ה’ מגלה מקום, שזה בית המקדש. באותה הדרך, לפני שמשיח בא, אנחנו נשאל – איפה מקום ה’? “איה מקום כבודו”? זאת תהיה שאלה כל-כך חזקה שה’ יצטרך כביכול לבנות שוב את בית המקדש.

מתוך הספר שלמה באהבה

תורות וסיפורים של

הרב שלמה קרליבך זצ”ל

הפוסט רבי נחמן על יישוב הדעת הופיע ראשון בJewish Outlook

ה’ אף פעם לא אמר לדוד המלך או לשלמה המלך למחוק רע, היחיד שה’ אמר לו למחוק את הרע – היה שאול. שאול מחק את הרע, היחיד שהוא לא הרג היה אגג המלך, הוא נתן לאגג לחיות לילה אחד, ובלילה הזה אגג השיג שפחה ונולדו ממנה ילדים. מזה בא המן הרשע.

שאול היה כל-כך עניו, והוא שנא רע לגמרי, הוא ממש שנא רע. הוא חשב – מי אני? אני שום דבר. הוא הסתכל על אנשים וראה שהם עדיין לא שונאים רע, והבין  שעדיין לא הגיע הזמן למחוק את עמלק מכיוון שאנשים עדיין לא הגיעו למדרגה של לשנוא רע. מכיוון ששאול לא הרג את אגג בא אליו שמואל הנביא ואמר לו:  “אתה אולי קטן בעיני עצמך, אבל אתה הראש של עם ישראל!”

שאול חשב שהוא הזנב, הוא באמת חשב שהוא הזנב, הוא חשב שכולם יותר גבוהים ממנו, אבל שמואל אמר לו: אתה הראש, אתה הכי גבוה, אתה שופט והם לא, אתה הגעת לדרגה הכי  קדושה של שנאת הרע. האדם השני שהגיע למדרגה של שנאת הרע בתכלית הוא מרדכי, ומרדכי לפי החסידות היה הגלגול של שאול.

הפוסט שאול המלך הופיע ראשון בJewish Outlook

הגמרא אומרת שהאדם הכי חופשי הוא עבד ה’, אם אתה עבד של בן אדם, אז אתה עבד, אם אתה עבד של ה’ – אתה לגמרי חופשי, ממש ממש חופשי.

ר’ נחמן אומר: מה זה להיות בגלות? להיות בגלות זה אומר שאני יודע הכל, אבל אני לא יודע את זה בבירור, ולהיות חופשי – זה אומר שזה זורח, זה ממש זורח.

הפוסט עבד ה’ הופיע ראשון בJewish Outlook

והגרסא השנייה – שהרבי אמר לו – אפילו אם אתה לומד את כל הספרים שבעולם על תשובה, אף אחד לא יכול לומר לך איך לעשות תשובה, רק אתה בעצמך, הספרים הם רק כמו דלתות כדי לפתוח מחשבות בלב שלנו.

(הרב שלמה קרליבך)

הפוסט תשובה הופיע ראשון בJewish Outlook

אחרי זמן מה, אמר הרבי: “אני צריך משהו לאכול”.

במשך הנסיעה הם עברו ליד איזה מזנון והרבי אמר: “זה נראה מקום טוב לעצור בו”.

החסידים חשבו שבגלל שהרבי נסע כל-כך הרבה בשמש – הוא השתגע, אך מפני הכבוד שלו נכנסו איתו לתוך המזנון הזה.

קיבלה אותם מלצרית בחצי לבוש והתחילה לדבר עם החסידים, המחשבה שהרבי השתגע התחזקה אצל החסידים, הרבי דיבר עם המלצרית והזמין אוכל, החסידים גם כן הזמינו אוכל, הם ראו כלב מסתובב והם חשבו שאפילו אם הרבי שלהם השתגע, הם יכולים עדיין לתת את האוכל שלהם לכלב.

פתאום יצא איש אחד מהחדר האחורי, לבוש במעיל עור וג’ינס, הרבי נעמד ואמר לו: אני יכול לדבר אתך ביחידות? הוא הסכים, הם הלכו לחדר אחורי, הרבי שאל אותו על מצב משפחתו, וביקש לראות את החפץ. האיש ענה לו: אתה לא יכול לראות אותו. הרבי הפציר: בבקשה, תן לי לראות אותו, אני באתי במיוחד לראות אותו! אחרי תחנונים רבים נאות האיש, ואמר לרבי: בסדר, אתה יכול לראות אותו, אבל אתה לא יכול לגעת בו. הוא הוציא מהכיס שלו סכין, שעל הידית שלה היה חרוט: “מאכלת של אברהם”. את סכין השחיטה הזאת הכין אברהם אבינו לעקדת יצחק.

הרבי יצא מהחדר האחורי, אסף את כל החסידים, והם יצאו לדרך. כשעברו כמה דקות על הכביש התחילו החסידים לשאול את הרבי על כל המקרה המוזר הזה. הם לא יכלו להאמין שהרבי אכל שם, וגם לא רצו להאמין שהוא השתגע. הרבי אמר להם: בואו ונחזור לאותו מקום, ואני אראה לכם מה שהלכתי לראות. כשהם חזרו לאותו מזנון, הצריף היה נעול. הם הלכו ושאלו אנשים: איפה המזנון הזה שהיה פתוח לפני זמן מה? והאנשים ענו: זה כבר כמה שנים שהמקום הזה סגור.

 רבי שלמה קרליבך

הפוסט הסכין של אברהם אבינו הופיע ראשון בJewish Outlook

ישנה תורה של הרבי מרוז’ין, שההורים לא בוחרים את הילדים, אלא שהילדים בוחרים את ההורים שלהם.  זה תורה מופלאה.

איך ילדים בוחרים את ההורים שלהם?  בוא נגיד שהבת שלי הייתה צריכה להיוולד, אז כל מי שיכול להיות האבא והאמא שלה עמדו בשורה בשמים, והבת שלי הלכה הלוך ושוב והסתכלה על כל אחד, ובחרה בי ובאשתי. למה היא בחרה בנו?  בוודאי היא ראתה שאנחנו אוהבים אותה הכי הרבה.  איך התינוקת שלי יודעת שאני אוהב אותה הכי הרבה?  לא מפני שאני אמרתי את זה.  אלא מפני שהיא ראתה בעיניים שלי שאני התגעגעתי אליה שהיא תהיה הבת שלי.  היא ראתה אותי במדרגה של געגועים.

* * *

כאשר בעל ואשה מאוד קרובים זה לזו, אבל הילדים שלהם לא קרובים אליהם, הורים אלו יכולים לשמור שבת, אבל הם לא יכולים לשמור את חג חנוכה.

* * *

הפעם הראשונה שמישהו קרא למישהו “אבא” בתורה, הוא כשיצחק דיבר אל אבא שלו, בעקידה.  הם באמת הבינו מה זה להיות אבא ובן.  בשביל יצחק היה רק ה’ אחד.  בשבילו אף אחד לא קיים, אפילו לא ילדים.  איך יצחק למד על ילדים?  בעקידה.  כל יהודי שהיה מת על קידוש ה’, בא איתו לעקידה.

למה שרה הייתה צריכה למות באותו רגע?  היא הביאה את כל הילדים מהשמים לארץ.  לא נותנים לילדים לנסוע לבד.  צריך שתהיה אמא יהודיה שהולכת איתם.  באותו זמן הייתה רק אמא אחת בעולם: שרה אמנו.  והיא הייתה צריכה לעלות לשמים, כדי להוריד את הילדים.  אז בעקידה שרה ירדה עם כל הילדים.

* * *

כאשר הורים פוגשים את הילדים שלהם באותה צורה שאברהם פגש את יצחק בעקידה, הם צריכים להדליק את הנרות של חנוכה במדרגה של יצחק בעקידה.  כשהם רואים את הילדים שלהם מדליקים נרות חנוכה, זה הזמן שהם פוגשים את הילדים שלהם. כשהילדים מדליקים נרות חנוכה, עומק העומקים שלהם זורח, כמו שיצחק היה זורח בעקידה. ואז ההורים מבינים: הילד שלי, לא רק שיש לו האור שלי.  יש לו האור שלו.

תורה שבעל-פה אומרת שהאור ניתן לכל יהודי קטן.  ראש השנה ויום כיפור מאוד קדושים.  ביום כיפור עשיתי תשובה, מפני שידעתי, שברור לה’ שאני צריך לשמור שבת.  זה מספיק בשביל תשובה ביום כיפור.  בחנוכה זה ברור לי. זה כל כך ברור לי, שאני יכול להוסיף משהו כל לילה.  לא רק שאני בעצמי יכול להוסיף משהו, אלא אני יכול לראות שהילדים שלי מוסיפים.

אם אני לא עושה תשובה, איך אני יכול ללמד את הילדים שלי?  אני צריך להיות קשור לה’ בצורה הכי עמוקה, עם מה שמיוחד בי.  אחרת, איך אני יכול לחבר את הילדים שלי לחלק המיוחד בהם?   איך אני יכול לעזור להם,  לקשור את החלק המיוחד שבעצמם – לקדוש ברוך הוא.

* * *

כל פעם שה’ ברך אותנו עם ילדים, הוא השתמש במילה “זכור”.  “וה’ פקד את שרה” – ה’ זכר את שרה.  “ויזכור אלוקים את רחל”.  ילדים באים מהמקום הגבוה, שנקרא “הזיכרון של ה’”. לאהוב ילדים זה אומר שכל דבר מזכיר לך אותם.  מה הפירוש שילדים זוכרים אותך?  זה אומר שכל דבר מזכיר להם אותך.  מה זה אומר להיות ילד יהודי?  זה אומר שכל דבר בעולם מזכיר לי יהדות.  זאת אומרת שכל יהודי בעולם זוכר אותי.  זה חנוכה.  אם כל דבר בעולם מזכיר לי את ה’, אז אני יכול ללמד את הילדים שלי.  הם באים מהמדרגה של תורה שבעל-פה.

* * *

יש שלש דרגות של הליכה.  יש ללכת לפני מישהו, יש ללכת עם מישהו, ויש ללכת אחרי מישהו.  כל אבא ואמא מוכנים ללכת לפני הילד שלהם.  “אני אלך לפניך ואגיד לך בדיוק מה לעשות”.  לפעמים הורה מוכן ללכת עם הילד.  אבל ללכת אחריו…

לפעמים אתה לוחץ יד למישהו והוא נותן לך איזו חתיכת בשר להחזיק.  גורנישט.  זה כלום.  יש אנשים שלוחצים לך יד, והם נוגעים לך בנשמה.  אני למדתי את זה מהרבי הקטן הקדוש שלי.  התינוקת שלי.  לפעמים בבוקר אני לוקח את התינוקת שלי ולומד קצת.  כל כמה זמן התינוקת שלי רוצה קצת תשומת לב.  היא מתחילה למשוך לי בבגדים.  היא מושכת את הנשמה שלי.  כל הידיים בעולם ביחד לא יכולות להגיע למקום שהידיים של התינוקת שלי מגיעות.

* * *

ביום כיפור אני מברך את הילדים שלי.  אני אוהב את הילדים שלי.  בחנוכה, פתאום, אני מגיע לדרגה בה אני רואה שהילדים שלי הם שם ה’.

* * *

האור של חנוכה הוא ליד הדלת.  זה אומר, שאני אומר לילדים שלי:  אפילו אם אתה יוצא מהדלת, האור של הבית הזה ילך אתך.  בסופו של דבר, כל הילדים יוצאים מהבית ובונים את הבית שלהם.  הקדושה של הילדים היא שהם מוסיפים את האור העצמי שלהם.  הבית הכי קדוש הוא הבית שנותן מקום בשביל הילדים, שיהיה להם  האור העצמי שלהם.

אני יכול לומר לילד שלי: תשמע, אני האבא שלך, אני מדליק את הנרות בשבילך.  אתה – תעמוד שם כמו טמבל, ותסתכל עלי.  זה לא יהיה מהודר מן המהודר.  זה לא מה שעושה יהדות כל-כך יפה.  זה לא חנוכה.  בגלל זה אנחנו איבדנו את הילדים שלנו.  בזמן של יהודה המכבי, איבדנו דור שלם, מפני שלא נתנו להם מספיק מקום.

מתי ילדים מרגישים בבית במקום שהם גרים.  כשההורים שלהם יודעים מה מיוחד בהם.  כשאני גר בבית ואף אחד לא יודע מה מיוחד בי, זה מלון.  במלון אני “מספר”, בבית שלי – יש לי מקום מיוחד.  הקדושה של בית יהודי היא ששני אנשים והייחודיות שלהם מתאחדים.  ומתוך הייחודיות של שניהם – בא תינוק קטן, שהוא מיוחד וקדוש.

                                * * *

הרבי מלובביץ’ הקודם, בא לעיר ברוסיה והוא ראה חסידים זקנים עם זקנים גדולים וארוכים, מנקים את הבית.  הוא שאל אותם:  מה אתם עושים?  והם אמרו לו:  הלילה ה”טאלנע” רבי מגיע, ואנחנו מנקים את הבית.  הוא אמר להם:  זה מאוד יפה.  כל הזקנים מנקים את הבית – איפה הילדים שלכם?  הם אמרו:  לא היינו נותנים לילדים לעשות את זה, זה כבוד גדול!  והוא אמר:  לכן אתה צריך לתת לילדים שלך לעשות את זה!  הרבי כתב מכתב ואמר:  אני מקווה שאני טועה, אבל אני חושב שהילדים שלהם הם כבר לא חסידים.

הרבי מז’ידצוב אמר:  יעקב אמר לעשיו, “לרגל המלאכה ולרגל הילדים”. “לרגל המלאכה”, זה יכול להיות הימים הטובים שאסור לעבוד בהם שהם פסח, שבועות וסוכות.  “לרגל הילדים” יכול להיות החגים של הילדים, שהם חנוכה ופורים.

חנוכה ופורים הם החגים הכי חזקים בשביל הילדים.  חנוכה ופורים הם הימים הטובים של המשיח. חנוכה הוא האור של המשיח.  כשאנחנו חוגגים את העבר – המבוגרים ידועים יותר, וכשאנחנו חוגגים את העתיד,  הילדים יודעים הכי טוב.

אני אף פעם לא ראיתי כל-כך הרבה מקומות בהם ילדים נכנסים לדלת ואין אף אחד שם לפתוח להם את הדלת ולברך אותם בכבוד. אם נשיא המדינה היה דופק בדלת, ורוצה להיכנס, מישהו היה מחכה לו בדלת להכניס אותו.  אבל אתה לא מחכה לילדים שלך?  לחיים שלך?  מי אמר לך שיש לך הזכות לא לעמוד ליד הדלת?  בשבילי אישית, כשאני מחכה לילדה שלי שאמורה לחזור הביתה מהגן, אני מרגיש כאילו זה אמצע יום הכיפורים.  איזה ברכה זו ואיזה כבוד זה – לפתוח את דלת הבית לילד שלי.  אתה יכול לדמיין מהי המשמעות כשהילד שלי עומד בדלת ויודע שההורים שלו הם גם עומדים ליד הדלת עם אותה התלהבות?  אתה מבין כמה עמוק זה למשוך אור על השני?  אתה יודע כמה צריך כל אחד עוד טיפה של אור?  רק טיפה אחת של אור?  זה כל כך עמוק!

                                 * * *

הוולכר רבי אומר:  אם כל פעם שאתה הולך ברחוב ואתה רואה בן אדם, ואתה חושב לעצמך: זה אחד מהבריות של ה’ שנברא בצלם אלוקים – זה כל כך יפה, אז אתה אוהב את ה’ יותר.  אבל אם כל פעם שאתה רואה בן אדם אתה אומר איזה יצור מגעיל, אז אתה לא אוהב את ה’ יותר.  איך אני יודע אם אני אוהב את התינוק שלי?  אם מישהו מראה לי תמונה של התינוק שלי, זה כל כך יפה.  אם מישהו אומר יש לי אלפיים תמונות ואני אומר: “אחת מספיקה לי – אני מכיר את התינוק שלי. מי צריך יותר תמונות? אין לי זמן להסתכל על אלפיים תמונות”. כי אני לא כל כך אוהב את התינוק שלי.  בן אדם זה התמונה של ה’. אם אני אוהב את ה’ מאוד – אז אני אוהב את כל התמונות.

                               * * *

הייתה לי הזכות לראות איך חסידים זקנים רקדו עם הילדים שלהם כשהם התחתנו.  ראיתי את הרבי מבאבוב הזקן, איך שהוא רקד עם הבת שלו – דמעות השמחה שלו היו נוזלות עד ירושלים.  זאת התשובה הכי הכי עמוקה בעולם.  זהו הריקוד הכי הכי עמוק בעולם.

* * *

נניח שהבת שלי אמרה לי:  אתה יכול לתת לי מיץ תפוחים?  הפנים שלי מתכווצות מכעס. איזו חוצפה!  היא כבר בת שש והיא עדיין מציקה לי עם המיץ תפוחים!  אני צריך לשנות את דרך החינוך במשפחה הזו!  אני אומר לה:  בסדר.  אבל זאת הפעם האחרונה שאני מביא לך איזה שהוא מיץ.

עכשיו נדמיין שהבת שלי אומרת לי:  אתה יכול להביא לי מיץ תפוחים?  ואני קופץ להביא לה אותו, הפנים שלי מאירות מפינה אחת של העולם עד הפינה האחרת.  אני חושב לעצמי יבוא זמן שהיא לא תבקש ממני מיץ.  כמה יקרה היא כל פעם שעדיין היא מבקשת ממני משהו!

מה ההבדל בין שתי התגובות? השאלה היא:  כמה עמוק אני מחובר לבת שלי.  אם אני מחובר אליה בצורה הכי עמוקה, אז אני מלא שמחה בכל פעם שאני יכול לעשות משהו למענה.  ואם אני לא קשור אליה כל כך, אז אני מעדיף לא לעשות למענה שום דבר, אפילו כשאני עושה משהוא למענה.

* * *

כששרה התפללה לתינוק, לילד.  מה היא אמרה?  היא אמרה:  ה’, אני חיה שמונים ותשע שנים, אין לי ילדים.  אבל יש כל כך הרבה אנשים בעולם בלי ילדים.  בבקשה ה’, אם אתה נותן לי תינוק, אז אתה צריך לתת לכולם.  אני לא יכולה לסבול שיהיה לי תינוק אם שכנה שלי, או מישהי בצד השני של העולם אין לה תינוק. שרה הייתה האדם הראשון בעולם שהיה באמת שמח כשמישהו אחר היה שמח.

הפוסט ילדים – רבי שלמה קרליבך הופיע ראשון בJewish Outlook

אצל האדמו”רים של הדורות הקודמים הכבוד הכי גדול היה אם האדמו”ר היה מגלה לך את סוד המוות.  הרב מצאנז הקדוש ורבי שלום קאמינקער היו שני החברים הכי טובים בעולם. בתחילה הם היו חסידים של רבי נפתלי מרופשיץ.  וכשרבי נפתלי מרופשיץ נפטר, הם התחברו לרבי שלום מבעלז.  רבי שלום מבעלז, היה גם כן מאוד מאוד קדוש.  הייתה לו אשה, מלכה’לה, שהיא הייתה גם כן מאוד מאוד קדושה.  רבי שלום מבעלז אמר:  האשה שלי היא שעשתה אותי “מענטש”.  בצד השני של הרחוב היה גר חייט, הוא היה מתעורר כל יום בארבע לפנות בוקר ומתחיל לעבוד.  אשתו של רבי שלום, מלכה’לה, הייתה מעירה אותו ואומרת לו:  “שלום! החייט עובד על המכנסיים שלו ואתה לא עובד עבודת ה’?  קום כבר!”

רבי חיים צאנזר ורבי שלום קאמינקער, היו חסידים של רבי שלום מבעלז.  אחרי שהם היו אצלו כמה זמן, הבעלזער קרא להם ואמר להם:  אתם כבר פה הרבה זמן.  עכשיו הזמן שלי לגלות לכם את סוד המוות.  הם שאלו אותו:  איך נכין את עצמנו? והוא אמר להם?  תצומו שלושה ימים, תלכו למקווה שמונה עשרה פעמים כל יום, ובלילה השלישי אחרי חצות תבואו אלי ואז אגלה לכם את סוד המוות.

הוא גילה להם את הסוד של המוות.  למחרת בבוקר הם הלכו ברחוב וראו את מלכה’לה, אשתו של רבי שלום מבעלז.  מלכה’לה, אשתו הקדושה של הרבי, ידעה שהרבי גילה להם את סוד המוות.  היא אמרה לצאנזר, נו:  “מה אתה חושב על בעלי?  הוא ממש גדול, שגילה לכם את סוד המוות?”  הצאנזר היה מאוד ישר ומאוד קדוש.  הוא אמר:  “רביצין הקדושה, אם את מבטיחה לי שלא תכעסי, אני אגיד לך משהו”.  מלכה’לה אמרה: “בסדר, אני מבטיחה שלא לכעוס”. והוא אמר: “לא, אני רוצה שתחשבי על זה וממש תקרעי את כל הכעס מלבך!”  בסדר.  היא קרעה את כל הכעס מליבה.  היא אמרה:  “אני מוכנה”.  הוא אמר:  “אני רוצה שתדעי, אני ידעתי את זה כבר לפני כן.  מפני שהאדמו”ר שלי, מרופשיץ, לימד אותי את סוד המוות.  רביצין, אני רוצה שתדעי שזה לא סוף הסיפור”.  מלכה’לה היא אמיתית ויש לה הלב בידיים שלה.  היא אמרה: “אני לא אקנא, לא אכעס”.  והוא אמר:  “אני רוצה שתדעי את ההבדל בין בעלך והרבי הקודם נפתלי מרופשיץ.  בעלך אמר לי לצום שלשה ימים וללכת שמונה עשרה פעמים ביום למקווה, וביום השלישי, אחרי חצות הוא גילה לנו את הסוד.

ביום שישי אחד, הקאמינקער ואני, הייתה לנו עבודה – לקלף תפוחי אדמה.  אלפי אנשים באו ולא היה לנו אוכל.   תפוחי אדמה היו זולים.  הם אכלו חלה ותפוחי אדמה.  היינו מקלפים אלפי תפוחי אדמה בכל יום שישי. היינו קמים מוקדם בבוקר, מקלפים את תפוחי האדמה וזורקים אותם לתוך סיר של מים.

“הרופשיצר היה תמיד צוחק, הוא היה מעולם של צחוק.  צחוק הוא מהעולם הבא. לא שמחה.  שמחה זה מהעולם הזה?  צחוק, צחוק קדוש.  הוא היה תמיד צוחק.   חה, חה, חה, מאוד חזק!

“הרופשיצר נכנס למטבח וראה אותנו מקלפים תפוחי אדמה. הוא אמר לנו:  “חה, חה, חה, מקלפים תפוחי אדמה?”  הרבי שם את הידיים שלו סביב הכתפיים שלנו עם שלשת הראשים דבוקים יחד.  אז הוא הוריד את אחת מהידיים שלו מהכתף שלנו, הוציא איזה תפוח אדמה, זרק אותו בחזרה לתוך הסיר, והמים ניתזו על הפנים של שלושתנו. רביצין תאמיני לי:  “כשהוא התיז את המים לפנים שלנו, הוא ניקה את נשמותינו כמו לפני שנולדנו”.  ואז הוא אמר:  “חה, חה, חה, אני צריך להגיד לכם משהו”.  והוא גילה לנו את סוד המוות.  הוא צחק חה, חה, חה, ויצא.

אני רוצה שתדעו.  אני שמעתי את הסיפור הזה מהרבי מבאבוב.  מצד האבא שלו הוא נכד מהצאנזר, ומצד אמא שלו הוא נכד מהרופצישר.  הוא יודע את שניהם.

הפוסט הסוד של המוות הופיע ראשון בJewish Outlook

הפעם הראשונה שהיא אומרת “להתראות” היא כשהיא יוצאת מהגוף.  זאת צורה מאוד כבידה.  כאשר הנשמה עדיין קשורה לגוף, אבל לא מספיק קשורה לתת לגוף חיים בצורה רגילה.  בלוויה, הנפטר לגמרי יודע איך שהוא קבור.  אתה יודע, כל הרבנים היו אומרים: כשאתה הולך ללוויה אתה חייב לכוון את זה באמת, מפני שהנפטר, מסתכל עליך והוא יודע אם אתה מכוון באמת או לא.  יש להם כבר עיניים שמימיים והם מסתכלים עליך, זו צורה אחת של לומר – “להתראות”.

ה”להתראות” השני הוא אחרי שבוע.  הנשמה והגוף מתרחקים קצת.  הגוף נשאר בבית קברות והנשמה עולה.  אבל יש עדיין איזה חיבור.  החיבור לא כל כך לגוף כמו שהוא לאנשים שאוהבים אותו הרבה.

אחרי שלושים יום, הנשמה עולה לשמים ובמשך אחד עשר חודשים, היא מקבלת את הדין שלה.  וזה הזמן שהאנשים הכי קרובים לנפטר – אומרים קדיש. בכל פעם שאומרים קדיש, זה כמו שאתה נותן אנרגיה לנשמה הזאת בצורה שלא תיאמן.

כשבן אדם בעולם הזה, הנשמה היא בלבושים.  היא מתבטאת גם בלבושים.  כשאמא שלנו אומרת לנו:  “למה אתה לא אוכל יותר, למה אתה לא ישן יותר”, אתם יודעים  מה היא אומרת לנו?  אמא רק רוצה שנדע כמה שהיא אוהבת אותנו.

עצוב מאוד שבעולם הזה אין דרך להגיד את זה, רק בצורה של לבוש.  אמא אומרת:  תאכל מרק עוף, תישן יותר, תעשה הרבה כסף.  בכל הדברים האלו אמא מתכוונת להרבה יותר.  אבל עצוב מאוד שאמא לא יודעת איך להגיד את זה.

כשההורים עוזבים את העולם הזה, זה כל כך עמוק. כאשר בן אדם אומר קדיש, באותו רגע האדם שנפטר ממש עומד לידו ואומר לו:  כמה אני אוהב אותך!  וזה כל כך נפלא.  לא ייאמן.

כשאנחנו נולדים, ההורים שלנו מרימים אותנו.  כשהם נפטרים, אנחנו מרימים אותם.  אבל האמת היא שהם מרימים אותנו לנצח.  כמו שיעקב אבינו ביקש מהילדים שלו לשאת אותו לארץ ישראל לפני שהוא נפטר.

מה שהוא באמת אמר להם הוא – אני אשא אתכם בחזרה מארבע כנפות הארץ.

הפוסט הקדושה של הקדיש הופיע ראשון בJewish Outlook

ידוע שיש לאהוב את ה’ ויש לירוא מה’.  לירוא מה’, אין הכוונה לפחד.  ה’ הוא לא מפחיד.  יש ביטוי עמוק שאומר:  אני לא מפחד מה’, אבל אני מפחד ממישהו שלא מפחד מה’.  לאהוב את ה’ זה לא דבר פשוט, אבל כולם מבינים אותו.  כשמנסים להבין מה פירוש לירוא מה’, זה קצת יותר מסובך.  מה זה אומר לירוא מה’?

הבעל שם טוב אומר שלירוא מה’ זה שאני מפחד לאבד את האור שלו.  אני מפחד לעשות משהו לא בסדר, ואז אני אהיה רחוק ממנו.  זה פירוש אחד.  פירוש אחר הוא – לירוא זה לא אומר לפחד.  המילה בעברית היא יראה.  ובחסידות אנו אומרים ש”ראיה” אותיות “יראה” – אם כן, יראה באה מהמילה לראות.  זה אומר שאתה יכול לאהוב את ה’ עם עיניים סגורות או לאהוב את ה’ ולראות אותו.  כשאתה רואה אותו, אתה יודע, אתה ממש רואה את ה’, אז אתה ממש רועד.  זאת גם צורה של אהבת ה’, אבל בצורה רועדת.

כמה אנחנו באמת יודעים על ה’?  האמת היא שאנחנו יודעים מעט מאוד! אנחנו יודעים שהוא ברא את העולם, שהוא דיבר איתנו בהר סיני.  אבל באמת אנחנו יודעים מעט מאוד. בכדי לאהוב אנחנו לא צריכים לדעת הרבה.

 (רבינו שלמה קרליבך)

הפוסט לימוד הרב קוק הופיע ראשון בJewish Outlook

אני רוצה לספר לכם את אחד הסיפורים שאני הכי אוהב: איש אחד בא לבעל שם טוב הקדוש וביקש ממנו להתפלל על בנו החולה.

הבעל שם טוב, שחי לפני מאתים וחמישים שנה ענה: “רגע, אני אביא עוד כמה אנשים להתפלל איתי.”

הוא הלך לרחובות החשוכים ומצא עשרה גנבים. כולם התפללו ביחד והילד התרפא.

שאלו את הבעל שם טוב: “אתה לא יכול להתפלל עם אנשים איכותיים יותר?”

והוא ענה: “אתם לא מבינים. שערי השמים היו נעולים, והייתי צריך גנבים כדי לפרוץ את המנעולים…”

כל החיים שלי אני מסתובב בעולם ואני מנסה לאסוף גנבים קדושים. אתם יודעים, חברים? השערים של העולם הם עדיין סגורים, עצוב מאוד שזו לא רק דלת אחת, אלא אלפי דלתות.

מה כל כך מיוחד בגנבים? קודם כל, הם יודעים איך לפתוח דלתות. והם עובדים רק בלילה.

מדוע אין שלום בעולם? בגלל שהעולם חושב שעושים שלום באמצע היום. הם צריכים להתייעץ עם גנב. שלום זה רק בלילה כשחשוך. כשכל העולם ישן. זה הזמן בו כל הגנבים הקדושים מתאספים. אני רוצה שתדעו עוד דבר מאד חשוב. באמצע היום, כשאנשים הולכים ברחוב, הם לא צריכים להחזיק ידיים. כל אחד יודע לאן הוא הולך. אבל בלילה, בשעות החשיכה, צריך להחזיק ידיים ביחד. אני באתי להחזיק ידיים אתכם, הגנבים הקדושים של פולין…

אני הולך ברחובות העולם, ואני רואה בעל ואשה הולכים בלי להחזיק ידיים. אז אני יודע מיד שהם לא באמת גנבים. אני רואה הורים וילדים הולכים ברחוב בלי להחזיק ידיים. הילדים מסכנים. ההורים שלהם הם אנשים ישרים, “מרובעים”. תינוקות הולכים רק כשאתה מחזיק את היד שלהם, בגלל שהם גנבים קדושים. ילדים לא שוברים דלתות עם הידיים שלהם, הם שוברים דלתות עם הדמעות שלהם, עם הצחוק שלהם. אז בבקשה בואו כולנו, נשמור על הילדים היפים שלנו.

בחמישים השנים האחרונות היה הרבה חושך בעולם. אתה ואני לא רק צריכים להפוך את החושך לאור. אנחנו צריכים להביא כל כך הרבה שמחה בעולם, שלא נזכור יותר את החושך.

אתה יודע, כשאתה פוגש מישהו שאתה אוהב קצת, אתה קצת שמח אבל עדיין אתה זוכר את הכאב שלך. כשאתה פוגש מישהו שאתה אוהב הכי הרבה, אתה אפילו לא זוכר שהיית פעם עצוב. בואו ניתן שתהיה כל כך הרבה שמחה הלילה, שאנחנו לא נזכור שום כאב.

גנבים הם לא רק טובים עם הידיים שלהם. יש להם גם רגליים מיוחדות. גנבים לא קדושים אולי רק הולכים. אבל גנבים קדושים יודעים איך לרקוד. אני רוצה להזמין את כל הגנבים הקדושים. אתם בבקשה יכולים לבוא על הבמה ולרקוד?! בואו לרקוד כולנו בחוזקה! נשיר בקול!

אני רוצה שתדעו, חברים שלי. אנחנו רק מתחילים. כשאני מסתכל על הצעירים היפים האלו, אני יודע שיש תקווה לעולם. חברים, ידעתם שיש לכם כל כך הרבה גנבים קדושים בלודז’?

האמת היא שאתם לא צריכים להודות לי. אני צריך להודות לכם. אני רוצה שתדעו, מחר בבוקר אני טס חזרה לארץ ישראל ואז אני טס לגרמניה ואחר כך לניו יורק ולסאן פרנסיסקו, אבל בכל מקום שאני הולך, אני לוקח אתכם איתי. ואני רוצה לעשות הפסקה לעשר דקות מפני שלא הייתה לי הזכות לומר שלום לכל אחד מכם. החלום הכי גדול שלי הוא ללחוץ יד לכל בן אדם בעולם. ואני בטוח שזה גם החלום שלכם. תודה…

אתם יודעים, אנשים רגילים הם חוגגים רק כשהכל טוב. אבל אנשים אמיתיים חוגגים לפני שהטוב קורה. ואז הוא קורה. אני באתי לפולין לחגוג אתכם על כך שהעולם הוא כל כך יפה. אז אתם תגידו לי: “אבל יש כמה דברים שעדיין לא בסדר בעולם? ואני עונה לכם: יש דברים שלא בסדר בגלל שאנחנו לא חוגגים מספיק. אז בבקשה, כולם למחוא כפים עם הידיים. זה מביא שלום לעולם לפחות עוד שתי דקות מהר יותר…

יש הרבה דברים שהשם יכול לתת לבן אדם פרטי, אבל שלום – זה רק לכל העולם. זאת תפילה מדוד המלך. “אני לא מעיז לבקש מה’ שלום רק בשביל עצמי, אבל בגלל האחים שלי, האחיות שלי, הילדים שלי, הילדים שלכם – בבקשה ה’, שיהיה שלום.” בבקשה תשירו בקול ותתנו הרמוניה…

(רבי שלמה שר “למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך”.)

ראיתי קריקטורה בעיתון. אדם עני דופק על הדלת של הפרופסור ומבקש ממנו: “תן לי לחם לאכול, בבקשה, אני מת מרעב!”

הפרופסור צועק עליו: “איך אתה מפריע לי? אני עכשיו באמצע כתיבת ספר על צדקה!”

אתם יודעים אחים ואחיות, זה זכות בשבילי, אני רק שעה אחת בלודז’, בפולין, ואני כבר רואה אנשים הכי טובים בעולם. אתם יודעים מה הבעיה עם האנשים הטובים היום? זה מאוד פשוט. הם לא מאמינים בעצמם. כולם אומרים – מה אני יכול לעשות? אבל באמת אתם יכולים לעשות הרבה.

בכל פעם שמישהו צועק על בן אדם אחר, הוא מביא מלחמה לעולם. בכל פעם שמישהו מדבר דיבורים של אהבה למישהו הוא מביא שלום לעולם. בתהילים, הספר של דוד המלך כתוב: כשהשמש זורחת, כשכל דבר בחיים שלי טוב, זה לא דורש הרבה להגיד לעולם שהכל טוב. אבל כשהלילה ארוך מאד, כשאין סוף לחושך – מה אתה עושה אז? דוד המלך אומר: בלילה חשוך, זה לא מספיק להאמין בה’, אתה צריך לדעת כמה שה’ מאמין בך. אתה יודע, כולם מלמדים את הילדים שלנו איך להאמין בה’. אבל כמה בתי ספר מלמדים את הילדים שלהם איך להאמין בעצמם?

אני יכול להישבע לכם, חברים יפים שלי, שכל הצעירים בעולם יכולים להביא שלום לעולם. אף אחד לא נתן להם את האומץ לעשות את זה.

כשאתם שמים את הילדים שלכם לישון, אל תגידו להם רק להאמין בה’. תנו להם טעימה של כמה ה’ מאמין בהם. תנו להם טעימה, כמה כל העולם צריך כל ילד.

אחת התפילות שלנו היא: “בבקשה, תן לכל העולם לדעת שהם נולדו רק כדי לעשות את העולם יותר יפה. והם לא נולדו להחריב את העולם”.

הפוסט ההופעה האחרונה בפולין הופיע ראשון בJewish Outlook