שלמה באהבה
תורות וסיפורים של
הרב שלמה קרליבך זצ”ל
מאת אריאל לוי
וזיו ריצי
לע”נ לאה בת טויבע
לע”נ ויקטוריה בת מסעודה
לע”נ ניסים בן שמעון
לע”נ לאה בת קריינדל
לע”נ הקדוש הרב הלל אליהו בן ברכה ליברמן הי”ד
© 2000כל הזכויות שמורות
לזיו ריצי
תוכן:
הקדמה 4
רבי נחמן על יישוב הדעת 8
שאול המלך 28
עבד ה’ 31
תשובה 33
הסכין של אברהם אבינו 34
ילדים 38
הסוד של המוות 55
הקדושה של הקדיש 62
לימוד הרב קוק 66
ההופעה האחרונה בפולין 69
רבי שלמה קרליבך בכלא, לפני אסירי
המחתרת 84
תשעה באב 104
רבי נחמן על הנושא של עזות דקדושה 154
הקדמה
בחסדי ה’ הגדולים זכינו בדורנו האחרון לרבי מתוק ואוהב ישראל, נעים זמירות ישראל, רבי שלמה קרליבך, זצ”ל. הוא אשר ידע לעורר את הלב היהודי, לראות רק את הטוב בכל בר ישראל באשר הוא ולאהוב כל יהודי מעומק הלב אהבת אמת בלב שלם ובנפש חפצה.
אין הפה יכול לתאר ולא העט לכתוב גודל אהבת ישראל בפרט, והאהבה שרחש בלבו לכל אשר נברא בצלם בכלל. הוא אשר ידע להתבונן בפנימיות נשמתו של כל יהודי, ולעורר את הלב היהודי, גם זה השקוע בעמקי הבלי העולם הזה, לכסוף אל בוראו. וכך זכה להשיב רבים לאביהם שבשמיים.
ניגוניו הקדושים התפשטו בכל רחבי תבל ומעוררים את הלב לתשובה, לגעגועים לה’ יתברך, געגועים לתורתו הקדושה, לתפילה בהשתפכות הנפש, געגועים לארץ ישראל, לירושלים עיר הקודש, ולגאולה שלמה.
רבים לא יודעים איזו גדלות נפש עמדה מאחורי ניגונים אלו. רבי שלמה זצ”ל היה איש שכולו תורה, ומתוך שקידתו והתמדתו הבלתי פוסקת בה, הייתה התורה הקדושה זורמת בדמו ומוטבעת היטב בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו, ומתוך כך ידע להיפגש עם התורה בעמקות עד שכל התורה הקדושה התלבשה אצלו בניגונים קדושים שחודרים לעומק הלב היהודי.
כמו עליו אמר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצ”ל את דבריו היסודיים בליקוטי מוהר”ן סימן רפ”ב (שעל ידו אפשר להחזיר את כל העולם כולו בתשובה שלמה, כמובא בספריו הקדושים.) “ומי שיכול לעשות ניגונים הנ”ל, דהיינו שיכול לדון את כל אדם לכף זכות, אפילו את הקלים והרשעים, כי משתדל לחפש ולבקש למצוא בכולם נקודות טובות כנ”ל, זה הצדיק שאוחז במדרגה זאת, הוא יכול להיות חזן ושליח ציבור, דהיינו להתפלל לפני העמוד, כי הוא יש בו בחינה זו הצריכה להשליח ציבור ההגון באמת, שצריך שיהיה בו בחינת שיהיו כל הנקודות טובות תאבים אליו ויהיו נכללים בו כנ”ל, כי הוא יכול לקבץ כל הנקודות טובות שנמצא בכל אחד מישראל, אפילו בפושעי ישראל כנ”ל.”
זיכנו הקב”ה לקבץ בספר זה מעט מן המעט מדברי תורתו הקדושה, ואנו תקווה שיאירו דברים אלו את הלבבות ונזכה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו עד שנזכה לגאולה שלמה, גאולת הפרט וגאולת הכלל, במהרה בימינו אמן סלה.
אריאל לוי
רבי נחמן על יישוב הדעת
מתוך הספר הקדוש ליקוטי מוהר”ן, ליקוטי תנינא סימן י’, י”א, י”ב:
“מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבים עצמם.”
למה העולם רחוקים כל-כך מהשם יתברך? למה הם לא מתקרבים? אין להם יישוב הדעת, אין להם זמן לחשוב. ישוב – פירושו לשבת, ודעת זה המח. כשאתה רוצה לחשוב על משהו חזק, אתה יושב כדי שהמח שלך יהיה יותר משוחרר. אנשים אף פעם לא נותנים למח שלהם הזדמנות להתיישב. למה הם לא עושים את זה? בגלל שאם הם היו יושבים ונותנים למח שלהם הזדמנות לחשוב, הם היו שואלים את עצמם – מה אני מרוויח מכל העמל הגשמי של העולם הזה?
“מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה?”
אז הם היו מבינים שהם לא מרוויחים שום דבר מכל הדברים הגשמיים.
יש סוגים של תאוות שהם חיצוניים, כמו כבוד והצלחה שהם לא מחוברים אלי באופן פיזי, אבל עדיין קשורים אלי. אם האנשים היו חושבים – מה אני מרוויח מזה, אז מסתמא היו מתקרבים לה’.
“אך דע שעל-ידי מרה שחורה אי-אפשר להנהיג את המח כרצונו ועל-כן קשה לו ליישב את דעתו”
למה אתה מאבד שליטה על המח שלך? לפי הבעל שם טוב ולפי החסידות העבירה הכי גדולה היא העצבות. ר’ נחמן שואל – מה כל-כך רע להיות עצוב? והוא עונה: כשאתה עצוב, אין לך שליטה על המח שלך, ואם אין לך שליטה על המח שלך, אתה לא יכול ליישב את דעתך ולחשוב באופן ישר.
“רק על-ידי השמחה אדם יכול להנהיג את המח כרצונו, ויכול ליישב דעתו”.
רק כשאתה מלא בשמחה אתה יכול להגיע ליישוב הדעת, ככתוב: “כי בשמחה תצאו”. ולא מספיק להיות שמח, אתה צריך לקשור את השמחה למח שלך. זה אפשרי שכל חלק ממני יהיה בשמחה והמח שלי יהיה עדיין בגלות, עדיין עצוב. במילים אחרות – בן אדם חופשי הוא בן אדם ששולט על המח שלו. בן אדם שיכול לתפוס בחוזקה את המח שלו ולחשוב – מה קורה לי? מה המשמעות של החיים שלי, מהי התכלית, מהי סיבת החיים שלי?
עבד, הוא אדם שלא יכול לשלוט על המח שלו, שלא יכול לתפוס את המח שלו. הדרך היחידה לצאת מהעבדות היא השמחה.
איך אתה מגיע לשמחה? מה אתה עושה כשאתה מלא עצבות?
“ולבוא לשמחה הוא על-ידי מה שמוצא בעצמו איזו נקודה טובה”.
הדרך להיות שמח היא אם אתה מסתכל על עצמך ומגיע למסקנה: אני לא באמת כל-כך רע כמו שחשבתי. מה עושה אותנו כל-כך עצובים? זה שאנחנו מסתכלים על עצמנו ומתייאשים מעצמנו. ר’ נחמן אומר: זה לא יכול להיות שבמשך כל חייך אף פעם לא עשית טובה למישהו. בוודאי עשית לבן אדם אחד איזו טובה, האם זו לא סיבה מספיק טובה כדי לרקוד במשך כל חייך דרך כל הרחובות שבעולם? זה בלתי אפשרי שבמשך כל ימי חייך אף פעם לא התפללת אפילו פעם אחת, אז מה עוד אתה צריך כדי להוכיח שיש לך נקודה טובה אחת בתוכך?
אפילו אם לא עשית שום דבר טוב אף פעם, אתה עדיין נכד של אברהם יצחק ויעקב, האם זה לא הכבוד הכי גדול בעולם? ואם זה לא עוזר – אתה בעצמך, היית פעם על הר סיני, שמעת את הקול של ה’, אז למה אתה לא שמח על זה?
איך שהוא, באיזה רגע של חיי הנשמה שלך או אפילו בחיים הפנימיים שלך, בודאי עשית משהו טוב, זו סיבה מספקת לעשות אותך שמח. ומשם אתה מתחיל להיות האדון, שולט על המח שלך.
יש ביטוי מיוחד בגמרא “בדיחא דעתיה”. המח שלך לא צריך רק להיות חופשי, המח שלך צריך להיות “צוחק עליך”. אתה יודע מה הפירוש לצחוק? זה משהו מאוד קל, מאוד חופשי, בלי שום כובד ובלי שום משקל. נראה לי, שהמח, כדי לחשוב, צריך ללכת למקומות אחרים, אם יש עליו הרבה משקל – הוא לא יכול ללכת. העצבות היא דבר מאוד כבד. ור’ נחמן אומר כשהמח שלך צוחק, אז אתה חופשי ללכת לאן שאתה רוצה.
“דע כשהאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באים בתוך התפילה ומסייעין לו, נותנים לו כח בתפילתו”.
ר’ נחמן אומר: אתה צריך לדעת שכאשר אתה מתפלל בשדה, כל העשבים באים לעזור לך ונותנים לך כח להתפלל.
“ולכן נקראת התפילה שיחה, בחינת שיח השדה”.
עשב השדה נקרא “שיח השדה” והתפילה נקראת “שיחה” לכן תפילה היא כמו עשב השדה. “ויצא יצחק לשוח בשדה”. יצחק יצא אל השדה להתפלל, או שהוא יצא עם השדה להתפלל, כדי שכל העשבים בשדה יעזרו לו להתפלל.
כתוב בתורה ואנחנו אומרים את זה בקריאת שמע: “וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והאדמה לא תיתן את יבולה”. מה זה אומר? – זה אומר שהאדמה לא מתייחדת אתך כשאתה מתפלל. אם אתה עובד את ה’, אז אפילו אם אתה לא ממש בשדה, אבל בגלל שאתה צריך את השדה בשביל אוכל ושתייה, השדה הוא ביחד אתך ונותן לך יבול. המילה ‘יבול’ היא ראשי התיבות של המילים “ויצא יצחק לשוח בשדה”.
“כשהאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יכול ליפול תוך טעויות ומכשלות רבות, ולבוא לידי רעות גדולות חס ושלום”.
כשהאדם הולך אחר הבנת עצמו ואחרי חכמתו הקטנה, הוא יכול ליפול למקומות מאוד נמוכים ולעשות הרבה טעויות, והוא יכול להגיע למקום מאוד רע. הרבה אנשים רעים הסיתו את העולם כאשר עשו דברים שלא נראו רעים, כי הם סמכו על דעת עצמם.
“ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאד המפורסמים, שהטעו את העולם, והכל היה ע”י חכמתם ושכלם. ועיקר היהדות רק לילך בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות”.
הדבר הכי חשוב בעבודת ה’ הוא ללכת בשלמות ובתמימות ובפשיטות.
”ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך”.
כל דבר שאתה עושה אתה צריך לעשות כשאתה חושב: האם ה’ נמצא שם?
“ובלי להשגיח על כבוד עצמו רק אם יש בזה כבוד ה’ יתברך, יעשה, ואם לא – לא יעשה ואז בודאי לא ייכשל לעולם”.
אל תהיה יותר מדי חכם ואל תחשוב על כבוד עצמך. אם אתה חושב שמשהו יביא כבוד לה’ – תעשה. ואם לא – אל תעשה. אם אתה מרגיל עצמך לחשוב, האם זה יביא כבוד לה’, או לא? אתה אף פעם לא תטעה.
“ואפילו כשנופל חס ושלום לספיקות, ויש שנפילתו גדולה מאוד מאוד, רחמנא ליצלן, כשנופל לספקות והרהורים ומהרהר אחר השם יתברך”.
אם אתה נופל לספיקות, אפילו אם אתה מסתפק לגבי ה’ וחושב שכל דבר שקשור לה’ זה טעות – זה לא משנה.
“אף על פי כן הנפילה והירידה היא תכלית העלייה”.
נפילה היא ההתחלה של העלייה. אין מקום שאתה לא יכול לצאת ממנו, אם אתה מפסיק לחשוב שהעולם מתחיל ומסתיים עם המוח שלך. אתה יודע כמה חכמה צריך כדי לא להיות יותר מדי חכם?
“כי דע, כי שורש כל הבריאה הוא הכבוד, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, כמו שכתוב ‘כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו’.’ ומאחר שהכל נברא בשביל כבודו יתברך, נמצא שכבודו יתברך הוא שורש כל הבריאה”.
זאת אחת התורות העמוקות ביותר של רבי נחמן, אתה צריך לדעת ששורש כל הבריאה היא הכבוד. פירוש “כבוד” יכול להיות “כבד”, שוקל הרבה, “כבוד” יכול להיות הוד, מאיר, זורח, “אור מקיף”, שזה יותר מהדבר עצמו. אם אני נותן כבוד למישהו, זה עושה אותו יותר ממה שהוא היה לפני כן. כל פעם שהחלק האינסופי זורח – זה כבוד. כל דבר שה’ ברא, הוא ברא רק בשביל הכבוד שלו, מכיוון שכל דבר נברא לגלות את כבוד ה’, זה אומר שהכבוד של ה’ זה השורש, סיבת הבריאה, תכלית הבריאה.
“ואף-על-פי שכולו אחד, עם כל זה, בבריאה יש חלקים, ובכל חלק וחלק מהבריאה, יש בו בחינת כבוד מיוחד שהוא שורשו כנ”ל”.
אפילו שהבריאה היא אחת, עדיין יש חלקים מהאחד, ובכל חלק של הבריאה יש סוג אחר של התגלות הכבוד. הגמרא שואלת – למה ה’ השתמש בעשרה מאמרות כדי לברוא את העולם, ה’ היה יכול לעשות את כל זה במאמר אחד? מפני שהכבוד שמתגלה בכל חלק של האחד הוא השורש והמקור של החלק בבריאה שכנגד אחד מעשרת המאמרות. בגלל זה כתוב “בהיכלו כולו אומר כבוד”. בארמון של ה’ כל דבר זה כבוד. “מלא כל הארץ כבודו”. כל העולם מלא מהכבוד של ה’. לכל מאמר ישנו סוג הכבוד השייך לו. ור’ נחמן אומר שלכל כבוד יש איזה שהוא גבול, עד אליו הוא יכול להגיע. אפילו אם כל העולם מלא בכבודו, עדיין יש מקום שהכבוד שמתגלה בעשרה מאמרות לא יכול להגיע. האמת היא שה’ ברא את העולם במלה אחת, “שהוא בראשית מאמר סתום”. במלה “בראשית” נכללים כל עשרת המאמרות. ה’ אמר את עשרת המאמרות כדי להוסיף פרטים. כשאני מסתכל על חיות, אני יודע שה’ אמר שיהיו חיות, אז אני רואה את ה’, אבל המלה “בראשית” שאיתה ה’ ברא את כל העולם אי אפשר לראות אותה, הכבוד שלה היא מעל כל ראייה.
יש אנשים שהם מחללי ה’, הם לא נותנים כבוד לה’, מהיכן הם מקבלים את החיות שלהם? הם מקבלים את כח הקיום שלהם מה’, אבל זה בא ממקום מוסתר.
לפעמים אני מקבל חיים מהמדרגה של עשרת המאמרות ולפעמים אני מאבד קשר עם עשרת המאמרות על-ידי שאני מלא ספקות ועל-ידי שאני לא רואה את גילוי ה’ בבריאה. בזמנים האלו, כשאני החרבתי את הכבוד שלי ועשיתי אותו שקוף לעצמי, בלתי נראה, אז אני מקבל את החיות שלי מהמלה “בראשית”, מהמאמר סתום שלא מתגלה.
איך אני מקבל חיים מהמקור הגבוה, מהמאמר סתום? אני צריך לעשות את הכבוד שלי נראה שוב. איך? על-ידי “יישוב הדעת”, על-ידי שמוצאים את הנקודה הטובה. כמו שרבי נחמן אמר לפני כן- כשהאדם נופל לספיקות והוא בבלבול גדול, כשהוא מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שהוא מאוד רחוק מהכבוד של ה’, אז הוא מתחיל לחפש את ה’, ולצעוק – איפה ה’? “איה מקום כבודו?” זאת ההתחלה של התשובה, זהו עיקר התשובה, מכיוון שעיקר התשובה היא לחפש ולרדוף אחר כבוד ה’. כשבן אדם צועק איפה ה’, הוא גורם לגילוי ה’ גם במקומות הכי נמוכים. ובעצם השאלה שלו היא התחלת העלייה שלו ונגיעה בדרגות הכי גבוהות של כבוד ה’, לכן כתוב שהנפילה היא התחלת העלייה.
הדבר הכי חשוב הוא לא להתייאש, אפילו אם אתה במקום נמוך ואתה לגמרי לא רואה את ה’, אם רק במשך שנייה אחת אתה שואל איפה ה’, בשנייה הזאת שאתה שואל, אתה מגיע למקום הכי גבוה בעולם, אתה בוקע ופותח את המלה המוסתרת שנותנת חיות לכל המילים האחרות.
ר’ נחמן אומר: שאתה צריך להבין שזאת העצה היחידה והדרך היחידה, לא רק בשביל אנשים שהם לא קדושים, אלא אפילו לאנשים הכי קדושים בעולם.
הבעל שם טוב הקדוש אומר: איך אמא מלמדת את התינוק ללכת? אם היא הייתה תופסת את היד של התינוק כל הזמן, הוא אף פעם לא היה לומד ללכת. התינוק צריך ליפול מאה פעמים ואז לאט לאט הוא קם והולך פסיעה. וכשהתינוק מסוגל ללכת פסיעה האמא מתרחקת שתי פסיעות. ככל שהתינוק יכול ללכת יותר פסיעות האם מתרחקת יותר פסיעות ממנו. כך ככל שאנו יכולים ללכת יותר פסיעות, ה’ כביכול מתרחק מאתנו יותר, כדי ללמד אותנו איך ללכת.
לפני שמשיח בא, כשאנו נגיע לסוף הגלות, ההסתר יהיה מאוד חזק, זה יהיה הזמן שאנחנו ממש צריכים להזריח את כבוד ה’ בעולם, וכדי להזריח את כבוד ה’ בעולם אנחנו צריכים לבקש את ה’. אי-אפשר להשוות את ההסתר שהיה מאז שה’ ברא את העולם, להסתר שהוא מוסתר לפני ביאת משיח.
לפני שמשיח בא זאת ההזדמנות הכי גדולה שלנו לשבור ולבקוע את ההסתר הגדול של ה’. העולם יהיה מלא אנשים משכילים, כל האנשים יתנו דרשות, וידפיסו ספרים בכל השפות שבעולם, אבל אוי להם ואוי לנשמותיהם. ילד קטן שמבין בה’, יודע יותר מכולם. ה’ ישמור אותנו מהם. אם הם היו אומרים לפחות שקר בשם השקר, זה לא היה כל-כך גרוע, אבל הם מדברים שקר בשם האמת. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות בזמן הזה זה לשאול – איפה ה’?
אם אתה שואל איפה ה’, תמצא שהוא בכל מקום. ה’ גילה את עצמו אלינו במדבר, מפני שבמדבר אין דרכים, במדבר אתה לא יודע מאיפה באת, אתה לא יודע איפה המקום שלך, ואתה לא יודע איפה המקום של ה’, זה לגמרי ללא מקום. שם אתה מתחיל לשאול – איפה ה’? אתה מתקרב לגילוי שלו רק כשלגמרי אין לך מקום בעולם ואתה באמת שואל איפה ה’, אז ה’ יכול לדבר אליך.
לפי המסורת שלנו, אם לא היינו עושים את עגל הזהב, לא היינו עושים את בית המקדש, זה אומר שבאיזו שהיא דרך קירבנו את קדושת ה’ בעולם הזה על-ידי עגל הזהב. אחרי שעשינו את עגל הזהב, התחלנו לשאול – איפה ה’? זה אומר שאתה לא יודע איפה מקום ה’, אז ה’ מגלה מקום, שזה בית המקדש. באותה הדרך, לפני שמשיח בא, אנחנו נשאל – איפה מקום ה’? “איה מקום כבודו”? זאת תהיה שאלה כל-כך חזקה שה’ יצטרך כביכול לבנות שוב את בית המקדש.
שאול המלך
עמלק זה הסמל של הרע. ה’ אומר שאנו צריכים למחות את עמלק מן העולם, זה הדבר הכי משוגע שקרה מעולם. שאול היה יותר קדוש מדוד. שאול היה באמת “הקודש קודשים”, רק מפני ששאול שבר את הדרך, דוד נעשה למלך. שאול הכין את הדרך, שאול היה המלך היהודי הראשון, שאול הוריד את מלכות ה’ לעולם הזה. המהר”ל אומר: דבר מאוד קדוש לא יכול לקחת זמן, מכיוון שהוא מאוד קדוש. דבר מאוד קדוש הוא פעם אחת, לכן המלכות של שאול לא יכולה להישאר. זה היה כאילו ה’ ירה חץ לעולם הזה והוא הכין את הדרך למלכות בית-דוד, מלכותו של המשיח.
ה’ אף פעם לא אמר לדוד המלך או לשלמה המלך למחוק רע, היחיד שה’ אמר לו למחוק את הרע – היה שאול. שאול מחק את הרע, היחיד שהוא לא הרג היה אגג המלך, הוא נתן לאגג לחיות לילה אחד, ובלילה הזה אגג השיג שפחה ונולדו ממנה ילדים. מזה בא המן הרשע.
שאול היה כל-כך עניו, והוא שנא רע לגמרי, הוא ממש שנא רע. הוא חשב – מי אני? אני שום דבר. הוא הסתכל על אנשים וראה שהם עדיין לא שונאים רע, והבין שעדיין לא הגיע הזמן למחוק את עמלק מכיוון שאנשים עדיין לא הגיעו למדרגה של לשנוא רע. מכיוון ששאול לא הרג את אגג בא אליו שמואל הנביא ואמר לו: “אתה אולי קטן בעיני עצמך, אבל אתה הראש של עם ישראל!”
שאול חשב שהוא הזנב, הוא באמת חשב שהוא הזנב, הוא חשב שכולם יותר גבוהים ממנו, אבל שמואל אמר לו: אתה הראש, אתה הכי גבוה, אתה שופט והם לא, אתה הגעת לדרגה הכי קדושה של שנאת הרע. האדם השני שהגיע למדרגה של שנאת הרע בתכלית הוא מרדכי, ומרדכי לפי החסידות היה הגלגול של שאול.
עבד ה’
ר’ נחמן שואל את השאלה – האם אנחנו עבדי ה’, או עבדים של אנשים? אין שום דבר באמצע, כל אחד הוא עבד של מישהו. אם אתה עבד של ה’, אז אתה האדם הכי חופשי בעולם, מפני שאתה יודע בדיוק מה נכון. ואם אתה יודע מה נכון, אתה לא מקשיב לאף אחד, רק למה שהנשמה שלך אומרת לך.
הגמרא אומרת שהאדם הכי חופשי הוא עבד ה’, אם אתה עבד של בן אדם, אז אתה עבד, אם אתה עבד של ה’ – אתה לגמרי חופשי, ממש ממש חופשי.
ר’ נחמן אומר: מה זה להיות בגלות? להיות בגלות זה אומר שאני יודע הכל, אבל אני לא יודע את זה בבירור, ולהיות חופשי – זה אומר שזה זורח, זה ממש זורח.
תשובה
אחד מהאדמו”רים הגדולים כתב ארבעה ספרים על תשובה. מישהו בא אליו, ושאל אותו: אתה יכול ללמד אותי איך לעשות תשובה? יש שתי גרסאות לסיפור הזה, הגרסה הראשונה היא שהרבי אמר לו: תקשיב, כשעשית עברות לא באת אלי לבקש איך לחטוא, אם אתה יודע איך לחטוא, אתה יודע גם איך לעשות תשובה.
והגרסא השנייה – שהרבי אמר לו – אפילו אם אתה לומד את כל הספרים שבעולם על תשובה, אף אחד לא יכול לומר לך איך לעשות תשובה, רק אתה בעצמך, הספרים הם רק כמו דלתות כדי לפתוח מחשבות בלב שלנו.
הסכין של אברהם אבינו
ידוע שכל רבי לקח מצווה אחת שהקפיד לעשות אותה במסירות נפש. המצווה של הרבי מסטרלין הייתה כשרות. הוא בעצמו השגיח על כל פיסת אוכל שנכנסה לבית שלו. כשהוא רצה בשר, הוא בעצמו השגיח על השחיטה. יום אחד הרבי אמר לחסידים שהוא לוקח אותם לטיול, הוא ביקש לרתום את הסוסים והעגלה, והחסידים נדחפו לתוך העגלה ונסעו לזמן ממושך.
אחרי זמן מה, אמר הרבי: “אני צריך משהו לאכול”.
במשך הנסיעה הם עברו ליד איזה מזנון והרבי אמר: “זה נראה מקום טוב לעצור בו”.
החסידים חשבו שבגלל שהרבי נסע כל-כך הרבה בשמש – הוא השתגע, אך מפני הכבוד שלו נכנסו איתו לתוך המזנון הזה.
קיבלה אותם מלצרית בחצי לבוש והתחילה לדבר עם החסידים, המחשבה שהרבי השתגע התחזקה אצל החסידים, הרבי דיבר עם המלצרית והזמין אוכל, החסידים גם כן הזמינו אוכל, הם ראו כלב מסתובב והם חשבו שאפילו אם הרבי שלהם השתגע, הם יכולים עדיין לתת את האוכל שלהם לכלב.
פתאום יצא איש אחד מהחדר האחורי, לבוש במעיל עור וג’ינס, הרבי נעמד ואמר לו: אני יכול לדבר אתך ביחידות? הוא הסכים, הם הלכו לחדר אחורי, הרבי שאל אותו על מצב משפחתו, וביקש לראות את החפץ. האיש ענה לו: אתה לא יכול לראות אותו. הרבי הפציר: בבקשה, תן לי לראות אותו, אני באתי במיוחד לראות אותו! אחרי תחנונים רבים נאות האיש, ואמר לרבי: בסדר, אתה יכול לראות אותו, אבל אתה לא יכול לגעת בו. הוא הוציא מהכיס שלו סכין, שעל הידית שלה היה חרוט: “מאכלת של אברהם”. את סכין השחיטה הזאת הכין אברהם אבינו לעקדת יצחק.
הרבי יצא מהחדר האחורי, אסף את כל החסידים, והם יצאו לדרך. כשעברו כמה דקות על הכביש התחילו החסידים לשאול את הרבי על כל המקרה המוזר הזה. הם לא יכלו להאמין שהרבי אכל שם, וגם לא רצו להאמין שהוא השתגע. הרבי אמר להם: בואו ונחזור לאותו מקום, ואני אראה לכם מה שהלכתי לראות. כשהם חזרו לאותו מזנון, הצריף היה נעול. הם הלכו ושאלו אנשים: איפה המזנון הזה שהיה פתוח לפני זמן מה? והאנשים ענו: זה כבר כמה שנים שהמקום הזה סגור.
ילדים
ישנה תורה של הרבי מרוז’ין, שההורים לא בוחרים את הילדים, אלא שהילדים בוחרים את ההורים שלהם. זה תורה מופלאה.
איך ילדים בוחרים את ההורים שלהם? בוא נגיד שהבת שלי הייתה צריכה להיוולד, אז כל מי שיכול להיות האבא והאמא שלה עמדו בשורה בשמים, והבת שלי הלכה הלוך ושוב והסתכלה על כל אחד, ובחרה בי ובאשתי. למה היא בחרה בנו? בוודאי היא ראתה שאנחנו אוהבים אותה הכי הרבה. איך התינוקת שלי יודעת שאני אוהב אותה הכי הרבה? לא מפני שאני אמרתי את זה. אלא מפני שהיא ראתה בעיניים שלי שאני התגעגעתי אליה שהיא תהיה הבת שלי. היא ראתה אותי במדרגה של געגועים.
* * *
כאשר בעל ואשה מאוד קרובים זה לזו, אבל הילדים שלהם לא קרובים אליהם, הורים אלו יכולים לשמור שבת, אבל הם לא יכולים לשמור את חג חנוכה.
* * *
הפעם הראשונה שמישהו קרא למישהו “אבא” בתורה, הוא כשיצחק דיבר אל אבא שלו, בעקידה. הם באמת הבינו מה זה להיות אבא ובן. בשביל יצחק היה רק ה’ אחד. בשבילו אף אחד לא קיים, אפילו לא ילדים. איך יצחק למד על ילדים? בעקידה. כל יהודי שהיה מת על קידוש ה’, בא איתו לעקידה.
למה שרה הייתה צריכה למות באותו רגע? היא הביאה את כל הילדים מהשמים לארץ. לא נותנים לילדים לנסוע לבד. צריך שתהיה אמא יהודיה שהולכת איתם. באותו זמן הייתה רק אמא אחת בעולם: שרה אמנו. והיא הייתה צריכה לעלות לשמים, כדי להוריד את הילדים. אז בעקידה שרה ירדה עם כל הילדים.
* * *
כאשר הורים פוגשים את הילדים שלהם באותה צורה שאברהם פגש את יצחק בעקידה, הם צריכים להדליק את הנרות של חנוכה במדרגה של יצחק בעקידה. כשהם רואים את הילדים שלהם מדליקים נרות חנוכה, זה הזמן שהם פוגשים את הילדים שלהם. כשהילדים מדליקים נרות חנוכה, עומק העומקים שלהם זורח, כמו שיצחק היה זורח בעקידה. ואז ההורים מבינים: הילד שלי, לא רק שיש לו האור שלי. יש לו האור שלו.
תורה שבעל-פה אומרת שהאור ניתן לכל יהודי קטן. ראש השנה ויום כיפור מאוד קדושים. ביום כיפור עשיתי תשובה, מפני שידעתי, שברור לה’ שאני צריך לשמור שבת. זה מספיק בשביל תשובה ביום כיפור. בחנוכה זה ברור לי. זה כל כך ברור לי, שאני יכול להוסיף משהו כל לילה. לא רק שאני בעצמי יכול להוסיף משהו, אלא אני יכול לראות שהילדים שלי מוסיפים.
אם אני לא עושה תשובה, איך אני יכול ללמד את הילדים שלי? אני צריך להיות קשור לה’ בצורה הכי עמוקה, עם מה שמיוחד בי. אחרת, איך אני יכול לחבר את הילדים שלי לחלק המיוחד בהם? איך אני יכול לעזור להם, לקשור את החלק המיוחד שבעצמם – לקדוש ברוך הוא.
* * *
כל פעם שה’ ברך אותנו עם ילדים, הוא השתמש במילה “זכור”. “וה’ פקד את שרה” – ה’ זכר את שרה. “ויזכור אלוקים את רחל”. ילדים באים מהמקום הגבוה, שנקרא “הזיכרון של ה’”. לאהוב ילדים זה אומר שכל דבר מזכיר לך אותם. מה הפירוש שילדים זוכרים אותך? זה אומר שכל דבר מזכיר להם אותך. מה זה אומר להיות ילד יהודי? זה אומר שכל דבר בעולם מזכיר לי יהדות. זאת אומרת שכל יהודי בעולם זוכר אותי. זה חנוכה. אם כל דבר בעולם מזכיר לי את ה’, אז אני יכול ללמד את הילדים שלי. הם באים מהמדרגה של תורה שבעל-פה.
* * *
יש שלש דרגות של הליכה. יש ללכת לפני מישהו, יש ללכת עם מישהו, ויש ללכת אחרי מישהו. כל אבא ואמא מוכנים ללכת לפני הילד שלהם. “אני אלך לפניך ואגיד לך בדיוק מה לעשות”. לפעמים הורה מוכן ללכת עם הילד. אבל ללכת אחריו…
לפעמים אתה לוחץ יד למישהו והוא נותן לך איזו חתיכת בשר להחזיק. גורנישט. זה כלום. יש אנשים שלוחצים לך יד, והם נוגעים לך בנשמה. אני למדתי את זה מהרבי הקטן הקדוש שלי. התינוקת שלי. לפעמים בבוקר אני לוקח את התינוקת שלי ולומד קצת. כל כמה זמן התינוקת שלי רוצה קצת תשומת לב. היא מתחילה למשוך לי בבגדים. היא מושכת את הנשמה שלי. כל הידיים בעולם ביחד לא יכולות להגיע למקום שהידיים של התינוקת שלי מגיעות.
* * *
ביום כיפור אני מברך את הילדים שלי. אני אוהב את הילדים שלי. בחנוכה, פתאום, אני מגיע לדרגה בה אני רואה שהילדים שלי הם שם ה’.
* * *
האור של חנוכה הוא ליד הדלת. זה אומר, שאני אומר לילדים שלי: אפילו אם אתה יוצא מהדלת, האור של הבית הזה ילך אתך. בסופו של דבר, כל הילדים יוצאים מהבית ובונים את הבית שלהם. הקדושה של הילדים היא שהם מוסיפים את האור העצמי שלהם. הבית הכי קדוש הוא הבית שנותן מקום בשביל הילדים, שיהיה להם האור העצמי שלהם.
אני יכול לומר לילד שלי: תשמע, אני האבא שלך, אני מדליק את הנרות בשבילך. אתה – תעמוד שם כמו טמבל, ותסתכל עלי. זה לא יהיה מהודר מן המהודר. זה לא מה שעושה יהדות כל-כך יפה. זה לא חנוכה. בגלל זה אנחנו איבדנו את הילדים שלנו. בזמן של יהודה המכבי, איבדנו דור שלם, מפני שלא נתנו להם מספיק מקום.
מתי ילדים מרגישים בבית במקום שהם גרים. כשההורים שלהם יודעים מה מיוחד בהם. כשאני גר בבית ואף אחד לא יודע מה מיוחד בי, זה מלון. במלון אני “מספר”, בבית שלי – יש לי מקום מיוחד. הקדושה של בית יהודי היא ששני אנשים והייחודיות שלהם מתאחדים. ומתוך הייחודיות של שניהם – בא תינוק קטן, שהוא מיוחד וקדוש.
* * *
הרבי מלובביץ’ הקודם, בא לעיר ברוסיה והוא ראה חסידים זקנים עם זקנים גדולים וארוכים, מנקים את הבית. הוא שאל אותם: מה אתם עושים? והם אמרו לו: הלילה ה”טאלנע” רבי מגיע, ואנחנו מנקים את הבית. הוא אמר להם: זה מאוד יפה. כל הזקנים מנקים את הבית – איפה הילדים שלכם? הם אמרו: לא היינו נותנים לילדים לעשות את זה, זה כבוד גדול! והוא אמר: לכן אתה צריך לתת לילדים שלך לעשות את זה! הרבי כתב מכתב ואמר: אני מקווה שאני טועה, אבל אני חושב שהילדים שלהם הם כבר לא חסידים.
הרבי מז’ידצוב אמר: יעקב אמר לעשיו, “לרגל המלאכה ולרגל הילדים”. “לרגל המלאכה”, זה יכול להיות הימים הטובים שאסור לעבוד בהם שהם פסח, שבועות וסוכות. “לרגל הילדים” יכול להיות החגים של הילדים, שהם חנוכה ופורים.
חנוכה ופורים הם החגים הכי חזקים בשביל הילדים. חנוכה ופורים הם הימים הטובים של המשיח. חנוכה הוא האור של המשיח. כשאנחנו חוגגים את העבר – המבוגרים ידועים יותר, וכשאנחנו חוגגים את העתיד, הילדים יודעים הכי טוב.
אני אף פעם לא ראיתי כל-כך הרבה מקומות בהם ילדים נכנסים לדלת ואין אף אחד שם לפתוח להם את הדלת ולברך אותם בכבוד. אם נשיא המדינה היה דופק בדלת, ורוצה להיכנס, מישהו היה מחכה לו בדלת להכניס אותו. אבל אתה לא מחכה לילדים שלך? לחיים שלך? מי אמר לך שיש לך הזכות לא לעמוד ליד הדלת? בשבילי אישית, כשאני מחכה לילדה שלי שאמורה לחזור הביתה מהגן, אני מרגיש כאילו זה אמצע יום הכיפורים. איזה ברכה זו ואיזה כבוד זה – לפתוח את דלת הבית לילד שלי. אתה יכול לדמיין מהי המשמעות כשהילד שלי עומד בדלת ויודע שההורים שלו הם גם עומדים ליד הדלת עם אותה התלהבות? אתה מבין כמה עמוק זה למשוך אור על השני? אתה יודע כמה צריך כל אחד עוד טיפה של אור? רק טיפה אחת של אור? זה כל כך עמוק!
* * *
הוולכר רבי אומר: אם כל פעם שאתה הולך ברחוב ואתה רואה בן אדם, ואתה חושב לעצמך: זה אחד מהבריות של ה’ שנברא בצלם אלוקים – זה כל כך יפה, אז אתה אוהב את ה’ יותר. אבל אם כל פעם שאתה רואה בן אדם אתה אומר איזה יצור מגעיל, אז אתה לא אוהב את ה’ יותר. איך אני יודע אם אני אוהב את התינוק שלי? אם מישהו מראה לי תמונה של התינוק שלי, זה כל כך יפה. אם מישהו אומר יש לי אלפיים תמונות ואני אומר: “אחת מספיקה לי – אני מכיר את התינוק שלי. מי צריך יותר תמונות? אין לי זמן להסתכל על אלפיים תמונות”. כי אני לא כל כך אוהב את התינוק שלי. בן אדם זה התמונה של ה’. אם אני אוהב את ה’ מאוד – אז אני אוהב את כל התמונות.
* * *
הייתה לי הזכות לראות איך חסידים זקנים רקדו עם הילדים שלהם כשהם התחתנו. ראיתי את הרבי מבאבוב הזקן, איך שהוא רקד עם הבת שלו – דמעות השמחה שלו היו נוזלות עד ירושלים. זאת התשובה הכי הכי עמוקה בעולם. זהו הריקוד הכי הכי עמוק בעולם.
* * *
נניח שהבת שלי אמרה לי: אתה יכול לתת לי מיץ תפוחים? הפנים שלי מתכווצות מכעס. איזו חוצפה! היא כבר בת שש והיא עדיין מציקה לי עם המיץ תפוחים! אני צריך לשנות את דרך החינוך במשפחה הזו! אני אומר לה: בסדר. אבל זאת הפעם האחרונה שאני מביא לך איזה שהוא מיץ.
עכשיו נדמיין שהבת שלי אומרת לי: אתה יכול להביא לי מיץ תפוחים? ואני קופץ להביא לה אותו, הפנים שלי מאירות מפינה אחת של העולם עד הפינה האחרת. אני חושב לעצמי יבוא זמן שהיא לא תבקש ממני מיץ. כמה יקרה היא כל פעם שעדיין היא מבקשת ממני משהו!
מה ההבדל בין שתי התגובות? השאלה היא: כמה עמוק אני מחובר לבת שלי. אם אני מחובר אליה בצורה הכי עמוקה, אז אני מלא שמחה בכל פעם שאני יכול לעשות משהו למענה. ואם אני לא קשור אליה כל כך, אז אני מעדיף לא לעשות למענה שום דבר, אפילו כשאני עושה משהוא למענה.
* * *
כששרה התפללה לתינוק, לילד. מה היא אמרה? היא אמרה: ה’, אני חיה שמונים ותשע שנים, אין לי ילדים. אבל יש כל כך הרבה אנשים בעולם בלי ילדים. בבקשה ה’, אם אתה נותן לי תינוק, אז אתה צריך לתת לכולם. אני לא יכולה לסבול שיהיה לי תינוק אם שכנה שלי, או מישהי בצד השני של העולם אין לה תינוק. שרה הייתה האדם הראשון בעולם שהיה באמת שמח כשמישהו אחר היה שמח.
הסוד של המוות
יש סוד החיים, ויש סוד המוות. סוד החיים הוא תמיד להיות בקשר עם, כמה זך אני יכול להיות, ותמיד לזכור כמה טהור אני יכול להיות. סוד המוות הוא להבין עד לאיזה גובה אני יכול להגיע. למות זה לא אומר שהפסקתי לחיות. למות – זה אומר שהגעתי למדרגה שאני לא יכול לעשות יותר. אלא אם כן ח”ו מישהו כל כך רע, שה’ אומר – אני לא צריך אותך פה. במידה שאתה בדרך הישרה, כשאתה מת זה אומר שאתה ממש הגעת לכל מה שאתה יכול לעשות.
אצל האדמו”רים של הדורות הקודמים הכבוד הכי גדול היה אם האדמו”ר היה מגלה לך את סוד המוות. הרב מצאנז הקדוש ורבי שלום קאמינקער היו שני החברים הכי טובים בעולם. בתחילה הם היו חסידים של רבי נפתלי מרופשיץ. וכשרבי נפתלי מרופשיץ נפטר, הם התחברו לרבי שלום מבעלז. רבי שלום מבעלז, היה גם כן מאוד מאוד קדוש. הייתה לו אשה, מלכה’לה, שהיא הייתה גם כן מאוד מאוד קדושה. רבי שלום מבעלז אמר: האשה שלי היא שעשתה אותי “מענטש”. בצד השני של הרחוב היה גר חייט, הוא היה מתעורר כל יום בארבע לפנות בוקר ומתחיל לעבוד. אשתו של רבי שלום, מלכה’לה, הייתה מעירה אותו ואומרת לו: “שלום! החייט עובד על המכנסיים שלו ואתה לא עובד עבודת ה’? קום כבר!”
רבי חיים צאנזר ורבי שלום קאמינקער, היו חסידים של רבי שלום מבעלז. אחרי שהם היו אצלו כמה זמן, הבעלזער קרא להם ואמר להם: אתם כבר פה הרבה זמן. עכשיו הזמן שלי לגלות לכם את סוד המוות. הם שאלו אותו: איך נכין את עצמנו? והוא אמר להם? תצומו שלושה ימים, תלכו למקווה שמונה עשרה פעמים כל יום, ובלילה השלישי אחרי חצות תבואו אלי ואז אגלה לכם את סוד המוות.
הוא גילה להם את הסוד של המוות. למחרת בבוקר הם הלכו ברחוב וראו את מלכה’לה, אשתו של רבי שלום מבעלז. מלכה’לה, אשתו הקדושה של הרבי, ידעה שהרבי גילה להם את סוד המוות. היא אמרה לצאנזר, נו: “מה אתה חושב על בעלי? הוא ממש גדול, שגילה לכם את סוד המוות?” הצאנזר היה מאוד ישר ומאוד קדוש. הוא אמר: “רביצין הקדושה, אם את מבטיחה לי שלא תכעסי, אני אגיד לך משהו”. מלכה’לה אמרה: “בסדר, אני מבטיחה שלא לכעוס”. והוא אמר: “לא, אני רוצה שתחשבי על זה וממש תקרעי את כל הכעס מלבך!” בסדר. היא קרעה את כל הכעס מליבה. היא אמרה: “אני מוכנה”. הוא אמר: “אני רוצה שתדעי, אני ידעתי את זה כבר לפני כן. מפני שהאדמו”ר שלי, מרופשיץ, לימד אותי את סוד המוות. רביצין, אני רוצה שתדעי שזה לא סוף הסיפור”. מלכה’לה היא אמיתית ויש לה הלב בידיים שלה. היא אמרה: “אני לא אקנא, לא אכעס”. והוא אמר: “אני רוצה שתדעי את ההבדל בין בעלך והרבי הקודם נפתלי מרופשיץ. בעלך אמר לי לצום שלשה ימים וללכת שמונה עשרה פעמים ביום למקווה, וביום השלישי, אחרי חצות הוא גילה לנו את הסוד.
ביום שישי אחד, הקאמינקער ואני, הייתה לנו עבודה – לקלף תפוחי אדמה. אלפי אנשים באו ולא היה לנו אוכל. תפוחי אדמה היו זולים. הם אכלו חלה ותפוחי אדמה. היינו מקלפים אלפי תפוחי אדמה בכל יום שישי. היינו קמים מוקדם בבוקר, מקלפים את תפוחי האדמה וזורקים אותם לתוך סיר של מים.
“הרופשיצר היה תמיד צוחק, הוא היה מעולם של צחוק. צחוק הוא מהעולם הבא. לא שמחה. שמחה זה מהעולם הזה? צחוק, צחוק קדוש. הוא היה תמיד צוחק. חה, חה, חה, מאוד חזק!
“הרופשיצר נכנס למטבח וראה אותנו מקלפים תפוחי אדמה. הוא אמר לנו: “חה, חה, חה, מקלפים תפוחי אדמה?” הרבי שם את הידיים שלו סביב הכתפיים שלנו עם שלשת הראשים דבוקים יחד. אז הוא הוריד את אחת מהידיים שלו מהכתף שלנו, הוציא איזה תפוח אדמה, זרק אותו בחזרה לתוך הסיר, והמים ניתזו על הפנים של שלושתנו. רביצין תאמיני לי: “כשהוא התיז את המים לפנים שלנו, הוא ניקה את נשמותינו כמו לפני שנולדנו”. ואז הוא אמר: “חה, חה, חה, אני צריך להגיד לכם משהו”. והוא גילה לנו את סוד המוות. הוא צחק חה, חה, חה, ויצא.
אני רוצה שתדעו. אני שמעתי את הסיפור הזה מהרבי מבאבוב. מצד האבא שלו הוא נכד מהצאנזר, ומצד אמא שלו הוא נכד מהרופצישר. הוא יודע את שניהם.
הקדושה של הקדיש
לפי המסורת הקדושה שלנו, כשנשמה יוצאת מהעולם הזה, יש שלבים איך שהנשמה אומרת “להתראות”.
הפעם הראשונה שהיא אומרת “להתראות” היא כשהיא יוצאת מהגוף. זאת צורה מאוד כבידה. כאשר הנשמה עדיין קשורה לגוף, אבל לא מספיק קשורה לתת לגוף חיים בצורה רגילה. בלוויה, הנפטר לגמרי יודע איך שהוא קבור. אתה יודע, כל הרבנים היו אומרים: כשאתה הולך ללוויה אתה חייב לכוון את זה באמת, מפני שהנפטר, מסתכל עליך והוא יודע אם אתה מכוון באמת או לא. יש להם כבר עיניים שמימיים והם מסתכלים עליך, זו צורה אחת של לומר – “להתראות”.
ה”להתראות” השני הוא אחרי שבוע. הנשמה והגוף מתרחקים קצת. הגוף נשאר בבית קברות והנשמה עולה. אבל יש עדיין איזה חיבור. החיבור לא כל כך לגוף כמו שהוא לאנשים שאוהבים אותו הרבה.
אחרי שלושים יום, הנשמה עולה לשמים ובמשך אחד עשר חודשים, היא מקבלת את הדין שלה. וזה הזמן שהאנשים הכי קרובים לנפטר – אומרים קדיש. בכל פעם שאומרים קדיש, זה כמו שאתה נותן אנרגיה לנשמה הזאת בצורה שלא תיאמן.
כשבן אדם בעולם הזה, הנשמה היא בלבושים. היא מתבטאת גם בלבושים. כשאמא שלנו אומרת לנו: “למה אתה לא אוכל יותר, למה אתה לא ישן יותר”, אתם יודעים מה היא אומרת לנו? אמא רק רוצה שנדע כמה שהיא אוהבת אותנו.
עצוב מאוד שבעולם הזה אין דרך להגיד את זה, רק בצורה של לבוש. אמא אומרת: תאכל מרק עוף, תישן יותר, תעשה הרבה כסף. בכל הדברים האלו אמא מתכוונת להרבה יותר. אבל עצוב מאוד שאמא לא יודעת איך להגיד את זה.
כשההורים עוזבים את העולם הזה, זה כל כך עמוק. כאשר בן אדם אומר קדיש, באותו רגע האדם שנפטר ממש עומד לידו ואומר לו: כמה אני אוהב אותך! וזה כל כך נפלא. לא ייאמן.
כשאנחנו נולדים, ההורים שלנו מרימים אותנו. כשהם נפטרים, אנחנו מרימים אותם. אבל האמת היא שהם מרימים אותנו לנצח. כמו שיעקב אבינו ביקש מהילדים שלו לשאת אותו לארץ ישראל לפני שהוא נפטר.
מה שהוא באמת אמר להם הוא – אני אשא אתכם בחזרה מארבע כנפות הארץ.
לימוד הרב קוק
לפני היום הגדול, לפני שמשיח בא, פתאום כל שערי השמים פתוחים. כל שערי הלימוד של כל הסודות שבעולם.
ידוע שיש לאהוב את ה’ ויש לירוא מה’. לירוא מה’, אין הכוונה לפחד. ה’ הוא לא מפחיד. יש ביטוי עמוק שאומר: אני לא מפחד מה’, אבל אני מפחד ממישהו שלא מפחד מה’. לאהוב את ה’ זה לא דבר פשוט, אבל כולם מבינים אותו. כשמנסים להבין מה פירוש לירוא מה’, זה קצת יותר מסובך. מה זה אומר לירוא מה’?
הבעל שם טוב אומר שלירוא מה’ זה שאני מפחד לאבד את האור שלו. אני מפחד לעשות משהו לא בסדר, ואז אני אהיה רחוק ממנו. זה פירוש אחד. פירוש אחר הוא – לירוא זה לא אומר לפחד. המילה בעברית היא יראה. ובחסידות אנו אומרים ש”ראיה” אותיות “יראה” – אם כן, יראה באה מהמילה לראות. זה אומר שאתה יכול לאהוב את ה’ עם עיניים סגורות או לאהוב את ה’ ולראות אותו. כשאתה רואה אותו, אתה יודע, אתה ממש רואה את ה’, אז אתה ממש רועד. זאת גם צורה של אהבת ה’, אבל בצורה רועדת.
כמה אנחנו באמת יודעים על ה’? האמת היא שאנחנו יודעים מעט מאוד! אנחנו יודעים שהוא ברא את העולם, שהוא דיבר איתנו בהר סיני. אבל באמת אנחנו יודעים מעט מאוד. בכדי לאהוב אנחנו לא צריכים לדעת הרבה.
ההופעה האחרונה בפולין
אני רוצה לספר לכם את אחד הסיפורים שאני הכי אוהב: איש אחד בא לבעל שם טוב הקדוש וביקש ממנו להתפלל על בנו החולה.
הבעל שם טוב, שחי לפני מאתים וחמישים שנה ענה: “רגע, אני אביא עוד כמה אנשים להתפלל איתי.”
הוא הלך לרחובות החשוכים ומצא עשרה גנבים. כולם התפללו ביחד והילד התרפא.
שאלו את הבעל שם טוב: “אתה לא יכול להתפלל עם אנשים איכותיים יותר?”
והוא ענה: “אתם לא מבינים. שערי השמים היו נעולים, והייתי צריך גנבים כדי לפרוץ את המנעולים…”
כל החיים שלי אני מסתובב בעולם ואני מנסה לאסוף גנבים קדושים. אתם יודעים, חברים? השערים של העולם הם עדיין סגורים, עצוב מאוד שזו לא רק דלת אחת, אלא אלפי דלתות.
מה כל כך מיוחד בגנבים? קודם כל, הם יודעים איך לפתוח דלתות. והם עובדים רק בלילה.
מדוע אין שלום בעולם? בגלל שהעולם חושב שעושים שלום באמצע היום. הם צריכים להתייעץ עם גנב. שלום זה רק בלילה כשחשוך. כשכל העולם ישן. זה הזמן בו כל הגנבים הקדושים מתאספים. אני רוצה שתדעו עוד דבר מאד חשוב. באמצע היום, כשאנשים הולכים ברחוב, הם לא צריכים להחזיק ידיים. כל אחד יודע לאן הוא הולך. אבל בלילה, בשעות החשיכה, צריך להחזיק ידיים ביחד. אני באתי להחזיק ידיים אתכם, הגנבים הקדושים של פולין…
אני הולך ברחובות העולם, ואני רואה בעל ואשה הולכים בלי להחזיק ידיים. אז אני יודע מיד שהם לא באמת גנבים. אני רואה הורים וילדים הולכים ברחוב בלי להחזיק ידיים. הילדים מסכנים. ההורים שלהם הם אנשים ישרים, “מרובעים”. תינוקות הולכים רק כשאתה מחזיק את היד שלהם, בגלל שהם גנבים קדושים. ילדים לא שוברים דלתות עם הידיים שלהם, הם שוברים דלתות עם הדמעות שלהם, עם הצחוק שלהם. אז בבקשה בואו כולנו, נשמור על הילדים היפים שלנו.
בחמישים השנים האחרונות היה הרבה חושך בעולם. אתה ואני לא רק צריכים להפוך את החושך לאור. אנחנו צריכים להביא כל כך הרבה שמחה בעולם, שלא נזכור יותר את החושך.
אתה יודע, כשאתה פוגש מישהו שאתה אוהב קצת, אתה קצת שמח אבל עדיין אתה זוכר את הכאב שלך. כשאתה פוגש מישהו שאתה אוהב הכי הרבה, אתה אפילו לא זוכר שהיית פעם עצוב. בואו ניתן שתהיה כל כך הרבה שמחה הלילה, שאנחנו לא נזכור שום כאב.
גנבים הם לא רק טובים עם הידיים שלהם. יש להם גם רגליים מיוחדות. גנבים לא קדושים אולי רק הולכים. אבל גנבים קדושים יודעים איך לרקוד. אני רוצה להזמין את כל הגנבים הקדושים. אתם בבקשה יכולים לבוא על הבמה ולרקוד?! בואו לרקוד כולנו בחוזקה! נשיר בקול!
אני רוצה שתדעו, חברים שלי. אנחנו רק מתחילים. כשאני מסתכל על הצעירים היפים האלו, אני יודע שיש תקווה לעולם. חברים, ידעתם שיש לכם כל כך הרבה גנבים קדושים בלודז’?
האמת היא שאתם לא צריכים להודות לי. אני צריך להודות לכם. אני רוצה שתדעו, מחר בבוקר אני טס חזרה לארץ ישראל ואז אני טס לגרמניה ואחר כך לניו יורק ולסאן פרנסיסקו, אבל בכל מקום שאני הולך, אני לוקח אתכם איתי. ואני רוצה לעשות הפסקה לעשר דקות מפני שלא הייתה לי הזכות לומר שלום לכל אחד מכם. החלום הכי גדול שלי הוא ללחוץ יד לכל בן אדם בעולם. ואני בטוח שזה גם החלום שלכם. תודה…
אתם יודעים, אנשים רגילים הם חוגגים רק כשהכל טוב. אבל אנשים אמיתיים חוגגים לפני שהטוב קורה. ואז הוא קורה. אני באתי לפולין לחגוג אתכם על כך שהעולם הוא כל כך יפה. אז אתם תגידו לי: “אבל יש כמה דברים שעדיין לא בסדר בעולם? ואני עונה לכם: יש דברים שלא בסדר בגלל שאנחנו לא חוגגים מספיק. אז בבקשה, כולם למחוא כפים עם הידיים. זה מביא שלום לעולם לפחות עוד שתי דקות מהר יותר…
יש הרבה דברים שהשם יכול לתת לבן אדם פרטי, אבל שלום – זה רק לכל העולם. זאת תפילה מדוד המלך. “אני לא מעיז לבקש מה’ שלום רק בשביל עצמי, אבל בגלל האחים שלי, האחיות שלי, הילדים שלי, הילדים שלכם – בבקשה ה’, שיהיה שלום.” בבקשה תשירו בקול ותתנו הרמוניה…
(רבי שלמה שר “למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך”.)
ראיתי קריקטורה בעיתון. אדם עני דופק על הדלת של הפרופסור ומבקש ממנו: “תן לי לחם לאכול, בבקשה, אני מת מרעב!”
הפרופסור צועק עליו: “איך אתה מפריע לי? אני עכשיו באמצע כתיבת ספר על צדקה!”
אתם יודעים אחים ואחיות, זה זכות בשבילי, אני רק שעה אחת בלודז’, בפולין, ואני כבר רואה אנשים הכי טובים בעולם. אתם יודעים מה הבעיה עם האנשים הטובים היום? זה מאוד פשוט. הם לא מאמינים בעצמם. כולם אומרים – מה אני יכול לעשות? אבל באמת אתם יכולים לעשות הרבה.
בכל פעם שמישהו צועק על בן אדם אחר, הוא מביא מלחמה לעולם. בכל פעם שמישהו מדבר דיבורים של אהבה למישהו הוא מביא שלום לעולם. בתהילים, הספר של דוד המלך כתוב: כשהשמש זורחת, כשכל דבר בחיים שלי טוב, זה לא דורש הרבה להגיד לעולם שהכל טוב. אבל כשהלילה ארוך מאד, כשאין סוף לחושך – מה אתה עושה אז? דוד המלך אומר: בלילה חשוך, זה לא מספיק להאמין בה’, אתה צריך לדעת כמה שה’ מאמין בך. אתה יודע, כולם מלמדים את הילדים שלנו איך להאמין בה’. אבל כמה בתי ספר מלמדים את הילדים שלהם איך להאמין בעצמם?
אני יכול להישבע לכם, חברים יפים שלי, שכל הצעירים בעולם יכולים להביא שלום לעולם. אף אחד לא נתן להם את האומץ לעשות את זה.
כשאתם שמים את הילדים שלכם לישון, אל תגידו להם רק להאמין בה’. תנו להם טעימה של כמה ה’ מאמין בהם. תנו להם טעימה, כמה כל העולם צריך כל ילד.
אחת התפילות שלנו היא: “בבקשה, תן לכל העולם לדעת שהם נולדו רק כדי לעשות את העולם יותר יפה. והם לא נולדו להחריב את העולם”.
הרבי הקדוש מלובלין, חי לפני מאה ושמונים שנה. באותו זמן היהודים חיו בגטו, וכל היהודים היו דתיים, אבל היה יהודי אחד שאף פעם לא הלך לבית הכנסת, הוא היה מופקר. ערב שבת אחד, לאשתו של הרבי מלובלין לא היה מספיק כסף בשביל לקנות שני נרות לשבת קודש. כל היום חיכתה לאיזה נס אבל ניסים לא תמיד קורים. חמש דקות לפני כניסת שבת, והיא עדיין לא קנתה נרות. היא הלכה לרחוב ובכתה ואמרה: “בבקשה ה’ אל תיתן שתהיה לי שבת בלי נרות!” באותו רגע עבר המופרע בעגלה שלו עם שמונה סוסים. הוא היה ממהר לאיזו פגישה, אבל היה לו לב טוב והוא ראה את הרבנית עומדת ברחוב ובוכה. הוא עצר את הסוסים ושאל אותה: “מדוע את בוכה?” והיא אמרה: “רואים שאתה בן אדם עשיר, אבל כל מה שאני צריכה זה שתי פרוטות.” “שתי פרוטות? – קחי.” הוא שם אותם בידה הקדושה, והיא אמרה לו: אתה אף פעם לא תדע מה עשית בשבילי. אני מברכת אותך שהאור של שבת יזרח בתוכך לנצח. הוא קפץ לתוך העגלה שלו עם השמונה סוסים, והיא הלכה וקנתה נרות, והדליקה את המאור הגדול, והאור הזה עדיין זורח.
בעלה הקדוש, החוזה מלובלין, התחיל להתפלל. אתם יודעים חברים, כשאנחנו מתפללים אנחנו חושבים על עסקים. אבל כשהרבי מלובלין היה מתפלל, נשמתו ממש עלתה לשמיים! הוא ראה שם בשמיים איזו מהומה. ובית הדין העליון אמר לו: אתה תמיד עושה לנו בעיות. אתה תמיד מברך את האנשים הכי ירודים, אנשים שלא מגיע להם. אבל עכשיו גם אשתך הולכת בעקבותיך. תראה את מי היא ברכה עם האור של שבת… תראה איפה הולך עכשיו אותו אדם מופקר…
אז החוזה מלובלין אמר: אתם צודקים במאה אחוז. אבל אני רוצה לבקש מכם בקשה טובה אחת. תזריחו את האור של שבת, לתוך ליבו של אותו אדם רק למשך חצי שעה, ונראה מה יקרה.
אותו אדם היה נוסע בעגלתו. ופתאום הוא הרגיש משהו. פתאום הוא הרגיש משהו כל – כך קדוש, כל – כך נעלה, והוא חשב: געוואלד, על מה אני מבזבז את כל חיי? למה אני לא נהיה “מענטש”? (בן-אדם). הוא הסתובב והחליט לחזור לבית שבו דולקים שני הנרות. ולפי המסורת שלנו, הוא הפך להיות אחד מהאדמורי”ם הכי גדולים באותו דור.
אני רוצה לברך את כל ההורים… רק תזריחו את האור של המתיקות אל תוך לבבות ילדיכם… אני רוצה לברך את כל המורים פה, אף פעם אל תצעקו על התלמידים שלכם, מפני שהם לא צריכים צעקות, הם צריכים קצת אור… ואם תשאלו אותי, מורים שלא מנשקים את התלמידים שלהם יומם ולילה, הם לא מורים טובים. אבל מה אנחנו יכולים לעשות עם המערכת?!
אני רוצה לשיר לכם שיר ערש שהלחנתי בשביל ילדי, ואני רוצה שכל ההורים ישירו איתי. כשילדים הולכים לישון, הם רוצים מישהו שיגיד להם: “אני אוהב אותך כל – כך, אני לא יכול לחיות בלעדיך!” ילדים צריכים לשמוע מההורים שלהם – תודה רבה לך שאתה הילד שלי. מה היו החיים שלי שווים בלעדיך?
אני רוצה לבקש מכם טובה אישית, יש לנו עוד כמה דקות ביחד ואני רוצה כל – כך להתפלל ביחד אתכם בשביל השלום. אז אני רוצה שכל הגנבים הקדושים יחזרו לבמה, ואני מקווה שעד עכשיו אספנו עוד כמה גנבים קדושים…
שלום לירושלים, שלום לעיר הקודש, שלום לארץ הקודש, שיהיה שלום בכל ארץ, שלום בכל עיר, שלום בכל רחוב, שיהיה שלום… שלום בכל בית, שלום בכל חלון, שיהיה שלום….
רבי שלמה קרליבך בכלא, לפני אסירי המחתרת.
אני מוכרח לספר לכם סיפור מהבעל שם טוב, מפני שזו ממש סגולה נשגבה לכל דבר. כי מספרים שפעם הבעל שם טוב בכה בשמים, ואמר: ריבונו של עולם, מה יהיה אחרי שאני עוזב את העולם, מה יהיה? אז הבטיחו לו מן השמים: “כל מי שמספר סיפורי הבעל שם טוב, ימתיק את הדינים מעליו, ויועיל לו לכל הדברים”. אני מברך אתכם שתזכו שהקדוש ברוך הוא ימתיק את כל הדינים, מעליכם, מעלינו, ומעל כל עם ישראל. וזה הסיפור:
פעם לקח הבעל שם טוב את החסידים שלו, הם נסעו לתוך יער, ופתאום עמדו וראו קבר בלי מצבה, בלי שום ציון. הבעל שם טוב הקדוש לקח בקבוק יין ושפך על הקבר, ואמר: “לחיים, היליגע שיכור. לחיים, שיכור קדוש. מגיע לך, מגיע לך שנגיד לך ‘לחיים’.”
וכך הבעל שם טוב הקדוש ישב עם החסידים, והתחיל לספר: לפני הרבה מאד שנים בעיר אחת היו שני יהודים עשירים מאד. לאחד היה בן, ולשני הייתה בת והחליטו להשיאם זה לזו. שם הבחור היה שמעון. הבעל שם טוב אמר: דעו לכם ששמעון היה יכול להיות צדיק יסוד עולם. הוא ממש התפלל ולמד כל הזמן. ואחרי החתונה, נתנו להם ההורים שלהם חנות להתפרנס. שמעון אמר לאשתו: “ברוך ה’, אנחנו לא צריכים את הכסף. את רוצה שתהיה לנו חנות? בסדר. אבל אני רוצה רק ללמוד. את תהיי בחנות: את לא חייבת להיות שם. אבל אם את רוצה, טוב. אני לא רוצה שיהיה לי עסק. אני רוצה רק ללמוד ולהתפלל.”
לצערנו, אשתו הייתה אוהבת כסף. כל הזמן היא דיברה רק על כסף. היא אמרה לבעלה: “שמע, לו היית בא לחנות שלנו היינו מרוויחים עוד כסף.” הוא ענה: “לשם מה את רוצה עוד כסף, יש לנו מספיק!” אבל היא כל הזמן חשבה רק על כסף. פעם בא אדם אחד והיה צריך לשלם הרבה כסף. הוא אמר לאשה: “אני רוצה לשלם את הכסף רק לידי בעלך.” היא הלכה הביתה ואמרה לבעלה: “אתה מוכרח לבוא לחנות”. ובכן, אתם יודעים איך שהיצר הרע עובד. פעם אחת, עוד פעם אחת, היום אומר לו כך, מחר אומר לו עוד פעם כך, הסוף היה ששמעון ממש הפסיק להתפלל. כמובן, שהוא התפלל, אבל זאת לא הייתה התפילה של שמעון. הוא הפסיק ללמוד, ונעשה ממש איש עסקים. הוא היה ממש בתוך הכסף. (כמו שכתוב בגמרא “מעות קונות.”)
באחד הימים אומרת לו אשתו: “אתה יודע מה? אנחנו קונים סחורה מאדם שקונה אותה בעיירה פיטסבורג. לו אתה היית נוסע למרכז פיטסבורג, היינו מרוויחים עוד יותר”. הוא אמר לה: “את יודעת שליהודי אסור להיות בעיירה פיטסבורג. חס ושלום, אם רואים יהודי בפיטסבורג אז כמו שכתוב במגילה ‘אחת דתו להמית’. אין כאן חכמות”. אמרה לו: “מה איכפת לך אם תהיה גוי לכמה ימים? בשביל כסף…” נו, ברוך ה’, שמעון כבר היה איש עסקים, אשתו קנתה לו בגדים כמו בניו של המן, והוא נסע לפיטסבורג היישר למלון.
הגוי שעשה אתו עסקים היה מליונר אדיר. הוא אמר לו: “איזה כבוד שאתה בא. (הוא ידע שהוא יהודי, כמובן.) אתה הקונה הכי טוב שיש לי. אז לכבודך הזמנתי את כל גדולי פיטסבורג הלילה לסעודה”. בעת הסעודה, היהודי בפיקוח נפש דוחה הכל, היה צריך לאכול חזיר, כי אילו הוא היה אומר שהוא לא יכול לאכול חזיר, מיד היו חושדים בו שהוא יהודי, והיו הורגים אותו. אז “פיקוח נפש”. הכל היה על טהרת הקודש. הוא אוכל ואוכל… נעבעך. אחרי האוכל בעל הבית אומר לו: “לכבודך עשיתי הפתעה גדולה. נרקוד… ואתה יודע, יש לי בת יפה מאד, והיא מאד מעונינת בך, והיא מוכנה לרקוד אתך”. נעבעך. שמעון היה יכול להיות צדיק הדור, והתחיל לרקוד עם איזו בת. פתאום, היא ברחה. אבא שלה, צעק עליה, ואמר: “איך את מביישת את הקונה הכי טוב שיש לי, הרי זה עניין של מיליונים?” ענתה לו: “דע לך, שכשרקדנו ביחד ראיתי את הציצית שלו. הוא יהודי.”
בעל הבית נכנס לחדר ואמר לו: “שמע, למרות שאתה הקונה הכי טוב שיש לי, אין לי שום ברירה, אנחנו צריכים להרוג אותך מיד, אלא אם תהיה אחד משלנו ותכפור באלוקי ישראל.” והוא חשב: “באמת, איזה מין כבוד יהיה לריבונו של עולם אם יהרגו אותי? שום דבר. יותר טוב שאתנצר”.
כמובן, הכל על פי שולחן ערוך, הכל על פי התורה… אתם יודעים, היצר הרע לא זז מהתורה אפילו במאומה… כמו שהרבי מקוצק אמר, עשיו לא זז מהתורה אפילו כמלוא נימה.
בסוף, אחרי שהוא קיבל עליו את הדת החדשה, ניגש אליו בעל הבית ואמר לו בשורה טובה: “דע לך שבתי אוהבת אותך והיא מוכנה להתחתן איתך. שמע, אם אתה כבר גוי, אז שיהיה משהו. איך שהוא, הוא החליט להתחתן אתה ולחיות בשלום. “הכל למען השלום”. הוא התחתן אתה והיו לו ממנה חמישה ילדים. הוא חי ככה כמו גוי ממש, עשר שנים.
אתם יודעים, אפילו בלוחות השנה של אומות העולם לפעמים יש לוח שרשומים שם הימים הטובים של עם ישראל. יום אחד הוא מסתכל על הלוח ורואה שרשום שהיום הוא יום הכיפורים. הוא התחיל לעשות קצת חשבון נפש. איפה הוא היה לפני עשר שנים, ואיפה הוא עכשיו. הוא התחיל לבכות ממש מעומק הלב, הוא ממש לא ידע מה לעשות.
חותנו הגוי היה מיליונר אדיר. היו לו שדות וכרמים, והיה שם שיכור אחד שהיה שומר על הכל. השיכור הזה היה שמח כל הזמן. מלא שמחה. היהודי הזה אמר לעצמו, אני נוסע לשיכור הזה והוא ישמח אותי. הוא נסע לשיכור, והוא מצא אותו בוכה מעומק הלב. ממש כמו בסוף העולם. הוא אמר לו: “שיכור, מה איתך? אני באתי בשביל שתשמח אותי ופתאום אתה בוכה? מדוע אתה בוכה?” והשיכור עונה לו: “תישבע לי שלא תגלה לשום אדם, ואני אגיד לך את האמת.”
ואני אומר לכם ממש את הדברים כמו שאמר הבעל שם טוב. יצא עכשיו כתב יד מתלמידי הבעל שם טוב שרשמו את הסיפור כמו ששמעו את זה מהבעל שם טוב.
הוא נשבע לו, והשיכור אומר לו: “דע לך, שאני יהודי, והיום הוא יום הכיפורים. וזאת הייתה לשון הבעל שם טוב: “דע לך שהיהודים עומדים ביום הכיפורים לפני ה’ כמו מלאכי השרת. אבל איך אני עומד לפניו?”
ושמעון, גם הוא התחיל לבכות. והשיכור אומר לשמעון: “מדוע אתה בוכה?” ושמעון אומר לו: “אם תישבע לי שלא תגלה אני אגיד לך את האמת.” הוא גם כן מספר לו, “לעומתם ברוך יאמרו”, את כל הסיפור שלו.
והשיכור אומר לו: “שמע, שמעון, אתה מוכרח לעשות תשובה, אתה מוכרח לעשות תשובה. ואם תישבע לי שלא תגלה לשום אדם שאני אמרתי לך מה לעשות, אני אגיד לך מה לעשות.” והוא אומר לו: “תחזור הביתה ותגיד לחותנך שקיבלת מכתב מאמסטרדם בקשר לעסקה ששווה מיליונים. ומייד תיסע ופתאום תיעלם מן העין, ותחזור הביתה ותגיד לאשתך שהפעם אתה לא נכנס לחנות. וכל השבוע תהיה בבית המדרש, תלמד ותתפלל, ורק בשבת תהיה בבית.
שמעון חזר הביתה, סיפר משהו לאשתו, וממש קבע את ביתו בבית הכנסת. הוא רק אמר לאשתו: “ביום שישי אחרי חצות היום תשלחי לי את הסוסים ואת העגלה, אני הולך למקווה, בשבת אני אהיה בבית, ואחרי השבת אני חוזר לבית הכנסת.”
בינתיים, אשתו הגויה שבאמת אהבה אותו, בכתה כל הזמן. יום אחד היא מסתכלת על הלוח ורואה שבדיוק לפני שנה הוא עזב אותה. היא הייתה כל כך שבורה ואמרה לעצמה שהיא צריכה ללכת לשיכור שירנן אותה. היא נוסעת לשדות לשיכור, ומוצאת אותו ממש בוכה מעומק הלב. היא אומרת לשיכור: “מה קורה איתך? כל הזמן אתה שמח. יום אחד אני צריכה שתשמח אותי, ואני מוצאת אותך בוכה?”
השיכור עונה לה: “אם תישבעי לי שלא תגלי לשום אדם, אני אגלה לך את האמת. ושוב, השיכור אומר: “דעי לך שאני יהודי, והיום הוא יום הכיפורים. והיהודים עומדים לפני הקדוש ברוך הוא כמו מלאכי השרת. ואיך אני עומד לפני הקדוש ברוך הוא?” אמרה לו: “כן, אני מבינה למה אתה בוכה. אבל תראה איך אני בוכה, אין לי בעל!” ענה לה: “אם את נשבעת לי שתעשי את כל מה שאני אומר לך, אז אני אגיד לך איך לחזור לבעלך.” אמר לה: “תישבעי לי שאת מוכנה להתגייר. יש לכם כבר חמישה ילדים”. הוא אמר לה בדיוק איפה שמעון גר, שתלך לשם, תדבר איתו, ותתגייר.
היא אמרה לאבא שלה: “אבא, אני ממש מוכרחה למצוא את הבעל שלי”. היא נסעה לעיר שבה שמעון גר, הגיעה למלון, קראה למנהל של המלון ואמרה לו: “אתה יודע משהו על יהודי אחד בשם שמעון?” הוא עונה לה: “זה לא פשוט. הוא היהודי הכי עשיר בכל העיר”. והיא אומרת לו: “דע לך, אני מוכרחה לראות אותו. איפה אני יכולה למצוא אותו?” ובעל המלון עונה לה: “את לא יכולה לראות אותו. הוא חזר לפני שנה, והוא ממש יושב ולומד כל היום, לא מדבר עם שום אדם. רק ביום שישי הוא יוצא למקווה, וזה הכל”. היא אומרת לו: “תעשה לי טובה, תדריך אותי, תגיד לי איפה בדיוק זה המקווה, ואני אחכה לו שם”.
ביום ששי הבא, הגויה עם חמשת הילדים עמדה שם ליד המקווה וחיכתה לו. שמעון אמר לה: “תעשי לי טובה. אל תגידי שום דבר לשום אדם. רק תבואי לביתי לשבת”. הוא לקח אותה על העגלה עם חמשת הילדים, והם היו אצלו בשבת.
כנראה שרב העיר שם היה בעל רוח הקודש. אחרי השבת לקח שמעון את אשתו היהודיה ואת אשתו השנייה, הגויה, ואמר להן: “נלך לרבי, אני צריך לדבר עם שתיכן”.
הוא לקח את שתי נשיו וממש גילה את כל ליבו לפני הרב. כל מה שעבר עליו. הוא אמר לרב: “דע לך שבגלל אשתי הראשונה נפלתי לשאול תחתיות. היא כל הזמן מתאווה לכסף. אבל דע לך שאשתי השניה למרות שהיא גויה, יש לה נשמה גדולה. היא רק רוצה שאני אתקן את נשמתי”. והוא אמר לרב: “אני רוצה שתגיד לי את האמת. עם מי אני צריך להישאר?” והרב פסק שיגרש את אשתו הראשונה שבגללה הוא נפל לשאול תחתיות, ושאשתו השנייה תתגייר עם הילדים.
בינתיים, האבא שלה ממש התגעגע לבתו. יום אחד הוא מסתכל על הלוח, (וכך מספר הבעל שם טוב) ורואה: זה בדיוק שנה מאז שהיא עזבה אותי! הוא התחיל לבכות… הוא אמר לעצמו: “אין לי שום עצה, אני מוכרח לראות את השיכור”. נסע לשיכור ומצא אותו כשהוא בוכה. אמר לו: “באתי שאתה תשמח אותי והנה אתה בוכה”? ענה לו השיכור: “אם אתה תישבע לי שלא תגלה לשום אדם, אז אני אגיד לך את האמת”. אמר לו: “דע לך שאני יהודי והיום הוא יום הכיפורים, ועם ישראל עומד לפני הקדוש ברוך הוא כמו מלאכי השרת. ואיך אני עומד לפני הקדוש ברוך הוא?” ובעל הבית אומר לו: “שמע, אני מבין מדוע אתה בוכה, אבל אני בוכה בגלל שאין לי בת!” השיכור אמר לו: “אני יכול לתת לך עצה כיצד למצוא את בתך. רק תשבע לי שלא תגלה לאף אדם שאני אמרתי לך.” ובעל הבית עונה לו: “כן, אני מוכן לעשות כל דבר.” השיכור אומר לו: “תישבע לי שאתה ואשתך מוכנים להתגייר.” הוא גילה לו איפה העיר של שמעון. בעל הבית בינתיים מכר את כל השדות והכרמים שלו.
השיכור אמר לו: “מה אני אעשה כאן אם אתה לא כאן? אני אלך אתך.” בדרך מת השיכור, וזה היה קברו. והבעל שם טוב הקדוש אמר: “השיכור הקדוש הזה, שתיקן כל כך הרבה נשמות, לא מגיע לו שנעשה ‘לחיים’ בשבילו?!”
רבי משה מקוברין אומר: יהודי לוקח קצת וויסקי ואומר “שהכל נהיה בדברו”, פתאום הוא שמח. מדוע הוא שמח? מפני שהוא מרגיש “שהכל נהיה בדברו”. ולכן אין לו מה לדאוג. אז מדוע הוא לוקח יין שרף? מדוע הוא לא לוקח מים? הוא אומר ככה: “יהודי שרק אומר “שהכל נהיה בדברו” והוא כבר שמח, מגיע לו קצת יין שרף.
רבינו הקדוש מרוז’ין ישב בבית הסוהר שנה וחצי. כשהגיע פורים, הוא נזכר איך פורים היה ברוז’ין, עם אלפי החסידים. הוא התחיל לבכות. והוא אמר: “ריבונו של עולם, אני רוצה לתת לך משלוח מנות ואין לי מה לתת לך. אז אני נותן לך את הדמעות שלי. אבל בתנאי אחד. תישבע לי ריבונו של עולם, שבשנה הבאה אזכה לתת לך משלוח מנות, את השמחה שלי.
רבותיי אני מברך אתכם שעוד השנה הזאת, תזכו לתת משלוח מנות לקדוש ברוך הוא, לעם ישראל, לכל המשפחה שלכם. לא דמעות, רק מרבים בשמחה. רבותיי, אני רוצה שתברכו את הילדים שלי, אני מברך את הילדים שלכם, שיזכו להיות אתכם כל הזמן יחד בשמחה.
הבעל שם טוב הקדוש אומר שיום הכיפורים הוא כ – פורים. והאריז”ל אמר שפורים הוא יותר נשגב, למרות שאין לנו שום השגה בקדושת יום הכיפורים.
מישהו בא והתחיל לדבר עם אחד הצדיקים על דבר מגושם, בפורים. והצדיק אמר לו: שמע, אם אתה מוכרח לדבר איתי על זה, דבר איתי על זה ביום הכיפורים. אך לא בפורים. פורים זה משהו אחר.
ביום הכיפורים אני עומד לפני הקדוש ברוך הוא ונותן לו רשימה מה שאני צריך. ובעז”ה, נקווה שהקב”ה ישמע את תפילותינו. בפורים, אני לא אומר שום דבר.
ראיתם פעם אבא ואמא שאוהבים את הילדים, נותנים להם מתנות אפילו שהילדים לא יודעים שזה מהם. בפורים הקב”ה נותן לנו משלוח מנות, געוואלד. אנחנו לא יודעים שום דבר. לא “פנים בפנים”. אנחנו, עם ישראל, שולחים מתנות אחד לשני שלא נדע ממי זה בא.
אני רוצה לברך אתכם עם ניסים, עם משלוח מנות מה’ שאפילו לא תדעו שזה ממנו. אבל אני רק מברך אתכם שה’ ישלח לכל עם ישראל ממש מתנות שאפילו לא קוינו להם…
אני רוצה להגיד לכם, לפעמים אני בעת צרה… רבותי אני מברך אתכם ראשית כל שלא תהיו בעת צרה חס ושלום, שהכל יהיה רק בשמחה… הרבי מאפטא אמר שיהודי חס ושלום בפורים בכל מקום שהוא אם הוא קצת עצוב, אז מרדכי היהודי בעצמו בא לשמח אותו.
תשעה באב
שני החודשים תמוז ואב; תמוז הוא התיקון של הראייה, ואב הוא התיקון של השמיעה. והסימן בכוכבים הוא אריה, התיקון של הכליה השמאלית הוא אב.
אתם יודעים, חברים יפים שלי, יהודי לא צריך להיות חבר טוב כדי לראות מישהו. יהודי לא צריך להיות כל כך קרוב כדי לראות אותו. אני עומד בפינה של הרחוב וכולם רואים אותי. אבל כדי לשמוע מישהו, אתה צריך להיות חבר טוב. וככל שאתה יותר קרוב אליו, אתה שומע יותר את מה שהוא אומר. אתם יודעים, חברים יפים שלי, בחודש אב, מה שאתה רואה הוא גרוע. מה שאתה רואה זה כל כך רע, כל כך גרוע, שאתה לא יכול אפילו לסבול אותו. הדרך היחידה בה אתה יכול לסבול את חודש אב, היא רק אם יש לך אוזניים טובות. אתם יודעים, חברים? כדי לראות, אתה צריך להיות קצת קרוב, ולשמוע, אתה יכול מרחוק.
אני לא רוצה להכביד עליכם, הצירוף של החודש הזה “הסכת ושמע ישראל היום”, זה ה’, ו’, י’, ה’, ואם אתה לא מבין את המשמעות, זה לא צריך להפריע לך. רק תנשום את זה.
אתם יודעים מה ההבדל בין שמיעה לראייה? האמת היא שבראייה אתה רואה רק מה שבחוץ. אינך יכול לראות את מה שבפנים. אתה רואה את העור. שמיעה היא דבר כל כך עמוק, שמיעה היא דבר כל כך עמוק. אחרי שאתה רואה ואחרי שאתה שומע יש מדרגה יותר גבוהה. הראייה אחרי שאתה שומע… געוואלד… איזו סוג ראייה זו… אז מה שאנחנו צריכים לעשות בהתחלה זה לתקן את הראייה שלנו. בחודש אב אנחנו צריכים לתקן את השמיעה ובתשעה באב - משיח בא. כתוב “וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר.” פתאום אני רואה משהו אחר.
אני רוצה שתדעו משהו, חברים. הרמב”ם היה צריך לכתוב לדור שלו. אבל משה רבנו אף פעם לא בא עם ספר שהוכיח שיש ה’. שיהיה ברור לכם, כל מי שמביא הוכחה שיש ה’ אחד, אולי אתה צריך את ההוכחה בשביל הרגע, מפני שאנשים מבולבלים, אבל זה לא כל העניין של התורה.
אתה יודע, אם מישהו אומר לי: “אתה יכול להוכיח לי שאתה אוהב אותי?” אני אף פעם לא אדבר אתו. מפני שאם אתה צריך הוכחה לזה, אתה כבר זר. אם אתה צריך הוכחה, זה אומר שאתה לא רואה.
אתם יודעים, עניין היותנו יהודים הוא שממש איננו צריכים הוכחה שיש ה’ אחד. אתה יודע. ממש, אתה פוקח את עיניך, ואתה רואה שיש ה’ אחד. ואם אתה לא רואה את זה, אין שום דבר שאני יכול לעשות בשבילך. למה לנו היהודים יש עיניים כל – כך טובות? מפני שכל יהודי אומר כל יום מאה פעמים “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. אני יכול לראות את העולם ולא לראות שיש ה’ אחד. אבל אם יש לך אוזניים טובות “שמע ישראל ה’ אלוקינו”, ממש אני שומע, כל שניה אני יכול לשמוע את עומק העומקים של לבי. אני יכול לשמוע את הפנימיות של הפנימיות של הפנימיות שלי. ואז, כשאני פוקח את העיניים שלי – זה ברור.
חברים, שיהיה ברור לכם, דברנו על זה אלף פעמים, אבל זה דבר כל – כך יפה! אתם יודעים שבזמן של בית – המקדש הייתה הנבואה מפני שבזמן בית – המקדש הכל היה ראיה. “יראה כל זכוריך”. כשאתה בא לבית – המקדש אתה ממש רואה. אפילו היום, כשאתה בא לכותל הקדוש, העיניים שלך מתוקנות. אני בטוח שאתם בדרגה גבוהה. אתם יודעים, אם אתה רוצה לבחון את עצמך באיזו דרגה אתה, כשאתה בא לכותל הקדוש – מה אתה רואה? אם אתה אומר לי – “אני רואה רק אבנים שבורות” אוי ויי, איך שאתה רחוק. אבל אם אתה בא לכותל הקדוש, אם אתה רואה הכל, אתה מסתכל על האבנים, ואתה רואה שיש ה’ אחד. אתה רואה את הקדושה של היהודים, ממש אתה רואה הכל, אתה רואה את בית המקדש. אתה רואה את אברהם אבינו, אתה יכול לראות ממש הכל, מההתחלה ועד הסוף, אז אתה בסדר.
בית המקדש נחרב בגלל שלא אהבנו אחד את השני. למה לא אהבנו אחד את השני? בגלל מה שראינו אחד בשני. אני רוצה שתדע משהו. שבוע שעבר ראיתי שאתה מעשן סיגריה בשבת. וי, אני שונא אותך. אבל השאלה הכי עמוקה בעולם היא: האם יש לך אוזניים טובות?
אתם יודעים חברים, המגיד מקוזניץ אומר – מי שלא מאמין שלכל אדם בעולם יש לב שבור, הוא לא יודע כלום. זה ממש כל כך יפה. אתם יודעים שבליל הסדר (חוץ מכל מיליוני הסודות הכי עמוקים בעולם) כשאנחנו מתחילים את הסדר, אני לוקח מצה ושובר אותה, את החלק הגדול אני מחביא ואת החלק הקטן אני משאיר על הצלחת. אתם יודעים מדוע אנו עושים זאת? המגיד מקוזניץ אומר – אם אתה יודע שכל העולם שבור אז זה סימן שעזבת את מצריים. ולא רק זה, כל פעם שאני רואה בן אדם, אני רואה רק חלק קטן מהלב שלו. מפני שאת החלק הגדול אתה אפילו לא רואה. ואתה יודע, כשאתה אומר לי שהבן אדם הזה עשה משהו לא בסדר, מה שאתה רואה זה רק חלק קטן מהלב שלו. רק חלק קטן מהנשמה שלו. מה אתה יודע?
זה עומק העומקים. מה עם הנשמה שלי? הלב שלי? כמה אני יודע? כמה אני רואה מכל הנשמה שלי? אתם יודעים חברים, אני יכול ללכת כל החיים שלי ואף פעם לא לטעום אפילו אחוז אחד מהנשמה שלי. אתם יודעים, כמה שאני צריך להאמין וכמה שאני צריך לדעת, שהלב של מישהו אחר שבור, מה עם הנשמה שלי? אז אני רואה חלק קטן על הצלחת. חלק קטן אני רואה. אבל מה עם החלק השני? אז החלק השני, הכי קרוב שאני יכול להגיע זה שמיעה.
אתם יודעים חברים מה כל כך מיוחד בכותל הקדוש? אתם יודעים, הסיבה ששנאנו אחד את השני היא בגלל שלא ידענו כמה האדם הזה שבור. מה אנחנו יודעים על אדם אחר? אתה יודע מה ה’ עשה? ה’ לקח את בית המקדש, והשאיר לנו אבנים שבורות. כשאתה בא לכותל הקדוש אתה מסתכל על עצמך ממש בצורה אחרת. אתה רואה את כל העולם בצורה אחרת. מה אנו יודעים על העולם, מה אנחנו יודעים אחד על השני? זה עומק העומקים.
אני רוצה שתדעו, האמת היא שכולם יודעים שבזמן בית המקדש ממש היו נביאים. נביאים שראו עם העיניים החומריות שלהם את העבר ואת העתיד. ירמיהו הנביא, כשהוא חיבר את ספר איכה, הוא ראה עם העיניים שלו את חורבן בית המקדש. הוא ראה את אושוויץ, הוא ראה את מידאנק. הוא ראה את מלחמת יום הכיפורים, נייעבך. הוא ראה את שלושת החיילים האלו שנתפסו בסוריה, הוא ממש ראה את הכל. הוא ראה עם העיניים הפיזיות שלו. אחרי חורבן בית המקדש, עצוב מאד, אנחנו איבדנו את כוח הראייה. הדבר היחיד שנשאר הוא השמיעה. גוואלד, זה עמוק.
אני רוצה שתדעו משהו עמוק, מאד מאד עמוק. כל כך עמוק. אני רוצה שתדעו, אני אוהב את הבן אדם הזה כל כך, ואני לא רואה אותו אלפיים שנים. אני הולך ברחוב, ופתאום אני רואה אותו. זה לא יאומן! זה מגיע לעומק העומקים של לבי. תקשיב לצד השני. אני לא ראיתי אותו אלפיים שנה. פתאום אני מקבל טלפון ואני שומע את הקול שלו. מתי אתה בוכה יותר? כשאתה רואה אותו, או כשאתה שומע אתה הקול שלו? אתה יודע למה? הקול הוא כל כך עמוק… “השמיעיני את קולך”. גוואלד, איך שזה עמוק… אני רוצה שתדעו, אחרי חורבן בית המקדש איננו רואים את ה’ ברחוב יותר. אבל אתה יודע מה נשאר? כמו הטלפונים האלו, הטלפונים העמוקים והנפלאים כל כך. פתאום ממש זה ברור לך, אתה ממש שומע את הקול של השם. אתה ממש שומע את הקול של השם.
ואני רוצה שתדעו דבר מאד חשוב. מה אנו צריכים לעשות בכדי לבנות את בית המקדש? האיזביצר אומר: “הסכת ושמע ישראל”. אתה יודע מה נשאר לנו לעשות? אתה צריך, אתה חייב להקשיב לקול הזה. אין לנו נבואה, אבל אתה יודע מה נשאר בשבילנו? הגילוי הכי עמוק, הכי נפלא. ממש, זה ברור לי לפעמים.
אני רוצה להגיד לכם משהו. אתה יודע איך שה’ מדבר אליך? אתה חושב שיש לך טלפון, ואתה חושב שהמזכירה אומרת לך שיש טלפון מה’ בשביל מושל’ה. זה לא בדיוק ככה. אתה יודע איך ה’ מתקשר אליך? ממש בקול שלך. כשה’ דיבר עם אברהם אבינו בפעם הראשונה, אברהם אבינו ממש שמע את הקול של עצמו. אבל חברים, אתם יודעים, זה לא מספיק להאמין שה’ מדבר איתי. אתה יודע שהרבה משוגעים מסתובבים בעולם. מה ההבדל בין אדם משוגע לבן אדם נורמלי? בן אדם משוגע הוא מי שאומר לך – “ה’ מדבר איתי ולא מדבר איתך”. זה כבר סימן שהוא משוגע. אתם יודעים חברים, אם אני רוצה לדעת מי יהודי ומי לא, בלי להגיד משהו רע, כשאני מדבר עם “אנשים קדושים” של דתות אחרות הם אומרים לי- “ה’ דיבר איתי”, “ה’ אמר לי”. והם מסתכלים עלי בצורה כזאת כאילו ה’ מדבר רק איתו ולא אליך. האם שמעת פעם את הרבי מיליובביץ אומר פעם – “ה’ אמר לי”? האם שמעת פעם את הרבי מאמשינוב אומר פעם – “ה’ אמר לי”? אתה לא מדבר ככה. אתה יודע למה אתה לא מדבר כך? בגלל שאם באמת שמעת את הקול של ה’, זה כל כך עמוק, זה כל כך קדוש, שאם אתה אומר למישהו, “שמעתי את הקול של ה’” זה ממש חילול ה’, זה ממש גרוע. אם ה’ אומר לך משהו, משהו עמוק, הוא דיבר אל הלב שלך, ה’ ריחם עליך והוא אמר לך משהו ואתה הולך ומתגאה על זה? אתה משוגע או משהו? זה סימן שזה לא היה ה’.
אני רוצה שתדעו חברים, זה מאד עמוק. בתשעה באב אנחנו לא לומדים. אני לא פותח ספר. אני לא רואה שום דבר. אני ממש יושב על הרצפה ואני בוכה עד שהעיניים שלי יוצאות ממקומם. ריבונו של עולם! תן לי לשמוע את הקול שלך רק עוד פעם אחת… “והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעני כל חי”. ואז אני יושב על הרצפה ואני לא לומד שום דבר, בגלל שאני כבר לא רוצה לראות מה שכתוב, אני לא רוצה אפילו לראות את התורה שנכתבה לפני אלפיים שנה. אני רוצה ממש לשמוע מה שה’ אומר לי עכשיו. ואז בא המשיח. כתוב – “יראו כל בשר יחדיו”. פתאום אני פותח את העיניים שלי, ואני ממש רואה שזה נמצא פה.
רבי נחמן אומר: למה כשאנחנו אומרים “שמע ישראל”, אנחנו ממש סוגרים את העיניים שלנו. מדוע אנחנו שמים את היד על העיניים שלנו? הוא אומר את עומק העומקים, שכאשר משהו קרוב לעיניים אתה ממצמץ בעיניים. לעתים כשיש דברים שהם כל כך קרובים, אתה צריך לסגור את העיניים לגמרי. כשאתה מנשק מישהו, כשאתה אוהב מישהו, כשאתה אוהב מישהו מאד, כשאתה מנשק אותו - אתה סוגר את העיניים שלך. אתם יודעים מדוע? “הוא כל כך קרוב אלי, אני לא יכול אפילו לראות יותר.” כל כך קרוב, כל כך קרוב…
כשהתינוקות נולדים, העיניים שלהם סגורות. אתה יודע למה? הם אומרים לאבא ולאמא שלהם - אתם כל כך קרובים אלי, אני לא יכול אפילו לראות אתכם… געוואלד, איך שזה עמוק…
כשאנחנו מתפללים שמונה-עשרה אנחנו סוגרים את העיניים. בכל פעם שמשהו מאד עמוק קורה, אנו סוגרים את העיניים. אני רוצה שתדעו משהו מאוד עמוק. כשאתה בוכה, אתה יודע מה אתה עושה? חלקיק שניה לפני שהדמעה יוצאת, אתה צריך לסגור את העיניים. אתה יודע למה? מפני שאתה בוכה רק על משהו שהוא קרוב כל כך אליך, שאתה לא יכול אפילו לראות אותו. מפני שכל דבר שהוא רחוק ממני ואני יכול לראות אותו, אני לא בוכה עליו. רק על משהו שהוא כל-כך קרוב אלי, כל כך קרוב…
כשאתה עומד ליד הכותל הקדוש, קודם אתה מסתכל על הכותל. מה אתה עושה אחר כך? אתה שם את העיניים שלך על הכותל. מדוע? מפני שאתה רוצה להיות כל-כך קרוב לכותל, עד כדי כך שאתה לא יכול אפילו לראות אותו. בדרגה של ראייה, אנחנו לא רואים את בית המקדש. אנחנו רק רואים את השבר. בדרגה של שמיעה, הדבר כל כך קרוב, אתה לא יכול לראות אותו יותר. ואני עומד ליד הכותל הקדוש, ממש, אני יכול לראות את בית המקדש… “וראו כל בשר יחדיו.” געוואלד, איך שאני רואה.
אם הלב שלי מלא שנאה, אם אני אומר לך שאני שונא אותך בגלל מה שראיתי בך… אתה יודע מדוע זה קורה? בגלל שאם הייתי כל כך קרוב אליך עד שאני לא יכול לראות אותך, לא יכולתי לומר עליך שום דבר רע.
אני רוצה לומר לכם משהו מאוד עמוק… תנסו להבין את זה בדרגה הכי גבוהה. מדוע אנו לובשים בגדים? בגלל שמישהו יראה אותנו, נכון? אם אף אחד לא יראה את חברו, אתה לא צריך ללבוש שום דבר, נכון? בגן-עדן אתה לא לובש שום דבר. מפני שאנחנו כל כך קרובים אחד לשני, אנחנו כל כך קרובים לה’, אנחנו לא צריכים לבוש… תבינו את זה בדרגה הכי גבוהה. זה עמוק.
אני רוצה שתדעו. התחלת הנפילה של חוה הייתה “ותרא האשה כי טוב”. היא ראתה. והנחש אמר לה: אם את רוצה לדעת הכל על ה’, את צריכה לדעת מה טוב ומה רע.
אני רוצה שתדעו חברים. כשאני אוהב מישהו, אני אוהב אותו כל כך עד שאני אפילו לא רואה אותו, אני לא יודע אם הוא טוב או רע. אין לי מושג. אני לא יודע. אני לא יודע אם הוא מכוער או יפה. זה כל כך קרוב… זה סוג אחר של ראייה.
האיזבצ’ר אומר - השמיעה שאחרי הראיה היא שמיעה אחרת, מסוג אחר.
אנחנו יהודים, לא נמצאים פה בעולם הזה כדי להגיד לעולם שיש ה’ אחד, אם הראיה שלך היא באותה דרגה שאתה מסתכל על קוקה -קולה או שאתה מסתכל על בייגלה, ובאותן עיניים אתה רוצה לראות שיש ה’ אחד, זה לא עובד ככה. השאלה היא - האם אתה שומע? געוואלד!
אני רוצה שתדעו חברים, את עומק העומקים. תורה שבכתב זה מה שנראה. תורה שבעל-פה היא מה שנשמע. אני שומע מה שהרבי מוסר לי. וכולם יודעים שאפילו אחרי שהגמרא נכתבה… כל מי שיודע קצת את הגמרא, יודע שהגמרא זה לא מה שאני רואה. זה כמו תמצית. הלימוד האמיתי הוא מה שהרבי מוסר לך איך ללמוד. זה כל כך עמוק. וכל מי שיודע קצת על לימוד יודע שכשאתה לומד משהו וקשה לך, ואז ברור לך שאתה לא יודע מה זה אומר, אז אתה סוגר את העיניים שלך ואומר - ריבונו של עולם, בבקשה תאיר לי. בבקשה. תן לי להבין…
כולם יודעים ששנים עשר החודשים מחולקים לשנים עשר שבטים. החודש הזה, (חודש אב) הוא החודש של שבט שמעון.
אני רוצה שתדעו חברים. אם אתה מסתכל על העולם, אז אתה יכול אולי להגיד - זה נראה כאילו ה’ לא מקשיב לתפילות שלנו. געוואלד, אנחנו בגלות כל כך הרבה זמן, ואפילו עד היום הזה, געוואלד, זה נראה כאילו ה’ לא מקשיב לנו. זה אם אתה רק מסתכל. אבל אם יש לך אוזניים טובות, געוואלד, לא רק שאתה יכול לראות איך שה’ מטפל בנו, אתה ממש יכול לשמוע…
העולם חושב - אני מתפלל וה’ עונה. האיזבצ’ר ורבי נחמן אומרים שזה לא כך. בוא נדמיין. כשאני נכנס לחדר שיש בו אלף אנשים ואני פוגש אדם אחד. ואני יוצא ומתפלל כל-כך חזק: “ריבונו של עולם, אני רוצה לפגוש את האדם הזה עוד הפעם!” אתה יודע למה זה? בגלל שה’ מתפלל שאני אפגוש את האדם הזה. ושמעתי את התפילה של ה’.
למה כשאנחנו הולכים מהכותל אנחנו כל כך רוצים לחזור שוב? מפני שכאשר אתה שם, אתה יכול לשמוע את הקול של ה’ שאומר: “בבקשה, תחזור. אני מתחנן אליך שתחזור.” אתה יודע, כשאתה הולך לבית כנסת בדיזנגוף, ברחוב יפו, אני בטוח שזה מתוק. אבל כשאתה הולך משם אתה לא מרגיש: “געוואלד, אני צריך לחזור”. אתה יודע למה? מפני שה’ לא עומד שם ומתפלל שתחזור.
אתה רוצה לדעת אם אתה לומד בצורה נכונה? כשאתה לומד דף אחד ואתה ממש יכול לשמוע את הקול של ה’ שמבקש ממך: “בבקשה, תלמד את הדף עוד פעם”. אז אתה באמת לומד. בתורה שבעל פה, אתה שומע את הקול של ה’ אומר לך: “בבקשה, תלמד את הדף עוד פעם”.
אני רוצה שאתם תפתחו את לבכם. כולם יודעים שהכל התחיל כשעשינו את עגל הזהב. כי אם לא היינו עושים את עגל הזהב, המרגלים לא היו חוטאים. אם לא היינו עושים את עגל הזהב, משה רבינו היה חוזר מהשמים עם שני לוחות שלמים, המשיח היה בא, והעולם היה נגאל. זה ממש נפלא. כשעשינו את עגל הזהב, משה רבינו שבר את הלוחות. אותו היום היה שבעה עשר בתמוז. חורבן בית המקדש התחיל כשמשה רבינו שבר את הלוחות. משה רבינו התחיל להחריב את בית המקדש. משה רבינו לא העניש אותנו חס ושלום, אלא הוא רק הראה לנו דרגה יותר עמוקה.
כולם יודעים שאם משה רבינו לא היה שובר את הלוחות אז היינו לומדים ולעולם לא שוכחים. אתם יודעים כמה זה עצוב? אני רוצה שתפתחו את לבכם. אם אני אף פעם לא שוכח דבר, אני לא צריך ללמוד אותו שוב. אני לומד משהו ואני יודע אותו, בגלל שהכל עניין של ראייה. אתה יודע כמה עמוק זה אחרי שעשינו את עגל הזהב?
הר סיני זה ראייה. האיזבצ’ר אומר שהראייה זה רק החיצוניות. אפילו החיצוניות הכי עמוקה, החיצוניות הכי קדושה, היא עדיין חיצוניות. ירושלים - זה ממש שמיעה. מדוע ירושלים היא המטה הראשי של התפילות? אנחנו תמיד אומרים “שומע תפילה”, נכון? ה’ שומע את התפילות שלנו, וה’ שומע את התפילות שלנו באותה מידה שאנחנו שומעים את התפילות של ה’. וה’ שומע את התפילה שלי באותה מידה שאני שומע את התפילות של אחרים.
הבעל שם טוב אומר, בוא נדמיין שאני הולך ברחוב ועני עוצר אותי, ואומר: “אוי וי, אתה יודע, אני מת מרעב”. ואני אומר: “תקשיב, אין לי זמן. יש לי ארוחת ערב, פגישת עסקים.” אחר-כך אם הפגישה לא הולכת טוב, אני מתפלל קצת לה’. ה’ אומר: אני כל כך מצטער, אני לא יכול לשמוע את התפילות שלך. אני עסוק. ה’ עושה בדיוק מה שאתה עושה. “ה’ צילך”. ה’ אומר - אם אתה שומע, אני שומע.
מה שרציתי לומר לכם הערב, תשעה באב הגיע. והשאלה היא לא רק אם אתה שומע מה שה’ אומר לך אלא כמה ברור לך שה’ ממש מדבר לכל יהודי בעולם. כמה ברור לך שהיהודי הזה שראית אותו מעשן סיגריה ביום הכיפורים… מה אתה יודע מה ה’ אומר לו? מה אתה יודע? אין לך מושג… נכון, זה אמת, מה שאתה רואה זה גרוע, אבל מה שאתה שומע? אז פה הוא אומר משהו, געוואלד . . .
חברים, רק תנו לי את לבכם למשך עוד דקה. האות של החודש הזה היא ט’. האיזבצ’ר אומר שכל פעם שאות נזכרת בתורה בפעם הראשונה, זה המטה הראשי. הפעם הראשונה שהאות ט’ נזכרת בתורה זאת הפעם בה כתוב “וירא אלוקים את האור כי טוב.” הזוהר הקדוש אומר דבר נפלא. תשעה באב מרומז כבר כשה’ אומר - ראיתי את האור. ה’ ראה את המשיח בא בתשעה באב.
אתם יודעים חברים, אני לא צריך לומר לכם. בואו נדמיין חס ושלום שאתה קורא את התורה באנגלית בלי הפירושים הקדושים. זה כל כך יבש, כל כך כלום, זה לגמרי עבירה על החוק. כשאתה קורא את הפסוק “וירא אלוקים את האור כי טוב”, וממש פה כתוב בתורה – זה עומק, עומק העומקים. האיז’ביץ הוא כל כך טוב. את הדרגה של הראייה אתה עדיין לא רואה, אבל את הדרגה של השמיעה…
מה נתן לנו את הכוח להחזיק מעמד אלפיים שנה ולחזור לארץ ישראל? לא בגלל מה שראינו כשעזבנו. מה שראינו כשעזבנו היה חורבן. אם היינו רק יכולים לראות, לא היינו חוזרים. למה חזרנו? מפני ששמענו את הקול של ה’ אומר לנו לחזור. געוואלד, מה ששמענו כשעזבנו את בית המקדש!
אתם יודעים, אחרי המלחמה הייתה קבוצה של הרבה אנשים, נעבעך, ששרדו מהמלחמה. היה בית בוורשא ומאה אנשים גרו בו. נעבעך, אנשים שבורים. שבורים כמו הכותל השבור. חג הסוכות הגיע, ועשרים מהאנשים היו מאוד דתיים, וחיפשו סוכה. זה היה מאוד מסוכן באותה תקופה מיד אחרי המלחמה להסתובב בפולין, בגלל שהפולנים עדיין ניסו להרוג את כל היהודים. אחד מהיהודים החסידיים מצא סוכה ישנה. היו בה עדיין קישוטים וסכך. בלילה הם ארגנו קצת אוכל, ועשרים אנשים יוצאים. זה מאוד מסוכן. והאנשים הלא דתיים אמרו להם: “אל תסכנו את החיים שלכם”. והם אמרו: “אנחנו הולכים”. היה יהודי אחד “לא דתי” שהתחיל לקלל אותם כמו משוגע ואמר להם את כל המילים הכי גסות, ואמר להם: “כולכם מזויפים. אתם חושבים שאתם הולכים לשם בגלל שאתם דתיים? אתם הולכים לשם בשביל לחפש זהב מתחת לסוכה. אני יודע למה אתם הולכים לשם.” הוא קילל וקילל, זה כבר היה מוגזם. והם הלכו. כל לילה הם הלכו, וכל לילה האנשים אמרו להם לא ללכת והאדם הזה היה מקלל. בלילה האחרון של סוכות, בהושענא רבא, האדם הזה קילל כל כך, שהיה ברור שמשהו מכאיב לו. פתאום חסיד גור, בדקה האחרונה התחיל לשמוע. הוא הלך אליו, שם את הידיים שלו סביבו, ואמר: “אתה כועס שלא הזמנו אתכם לבוא איתנו?” געוואלד . . . איך שהוא התחיל לבכות . . . הוא אמר: “איך יכולתם ללכת בלעדי? איך יכולתם ללכת בלעדי? כולנו היינו באושוויץ ביחד והצלחנו לשרוד. ועכשיו בא חג הסוכות ואתם הולכים בלעדי?”
שמיעה היא דבר כל כך עמוק . . . אתה יודע מה הבעיה של היום? כשכל הצעירים חוזרים ליהדות, יש אנשים שרוצים ללמד אותם בדרגה של ראייה. הם מראים להם שחור ולבן. כתוב שאתה צריך ליטול ידיים, שאתה צריך וחייב לעשות כך וכך. זה לא מה שמחזיר אותי ליהדות. זאת לא הראייה, זאת השמיעה. אתה יודע למה חזרתי ליהדות? מפני שממש, פעם אחת בחיים שלי שמעתי את הקול של ה’ אומר לי לחזור. הוא לא הראה לי שום דבר.
אני רוצה שתראה לי הכל. אבל אני רוצה שזה יהיה בדרגה של שמיעה. אני רוצה שזה יהיה כל-כך עמוק . . .
אתה יודע מה זה “טוב”? “טוב” זה משהו כל-כך עמוק, שאני יכול להתחבא בתוכו. אתם יודעים שיש דברים מסוימים שהם מאוד יפים, אבל אני יותר גדול מהם. ויש דברים מסוימים שהם כל כך יפים. אני יכול ממש לגמרי להתחבא בתוכם. כמה מילים … כל כך נפלא.
ה’ אמר לנח להתחבא בתוך התיבה. הבעל שם טוב אומר - תיבה זה גם מילה. אפשר להתחבא בכל מילה של התורה.
פה אני רוצה לשתף אתכם בעומק העומקים. אתם יודעים מה עושה את התורה כל כך עמוקה? התורה שבעל פה. אתם יודעים כמה חידושי תורה יורדים מן השמים בכל רגע ורגע?
תשעה באב הוא אלפיים שנה. ולא רק שאנחנו עדיין בוכים על חורבן בית המקדש, אלא כל שנה שאנחנו בוכים על חורבן בית המקדש, תורות חדשות יורדות מן השמים. איננו יכולים לראות את כולם אבל געוואלד, איך שאנחנו שומעים . . .
האיזבצ’ר אומר: המזל של חודש אב הוא אריה. מה כל כך מיוחד באריה? האריה הוא מלך החיות בגלל שהוא לא מפחד מאף אחד בכלל. האיזבצ’ר אומר משהו נפלא. מדוע הוא לא מפחד? בגלל שהאריה הוא החיה הכי מאוזנת בעולם. אתם יודעים חברים מה הבעיה שלנו? אם אני בראש של לאהוב, אז אני אוהב בלי גבולות. אם אחר כך אני קצת כועס, אני לא יודע גבולות. אני לא יודע איפה להתחיל ואני לא יודע איפה להפסיק. האריה יודע בדיוק את הגבולות. לדוד המלך היה אריה על המגן שלו. אריה הוא ממש יודע את הגבולות. אם הנמר רוצה לתקוף את האריה, האריה אומר לנמר, “אתה יודע שאני יכול לטפל בך.” האריה לא יותר חזק מהנמר אך הוא מאוד מאוזן ממש געוואלד.
מה פירוש להיות בגלות? להיות בגלות פירושו שאני כל כך מושפל. אני לא מאוזן. כשאני מנענע את הלולב אני מנענע עד סוף העולם. איפה האיזון? אתה יודע למה יהודי שונא יהודי אחר? בגלל שאתה אוהב את השבת והוא לא שומר שבת. להגיד על מישהו שהוא לא שומר שבת, זה יותר עבירה מאותו אחד שלא שומר שבת. אם אני אומר לך שמשהל’ה אוכל חזיר, אין ספק שהעבירה שלי היא גדולה פי עשרת אלפים מלאכול חזיר. אין ספק.
הרבה עבירות עושות אותנו לא כל כך קדושים. אבל יש עבירות מסוימות שממש שוברות אותנו לחתיכות. לשנוא אנשים או להגיד דברים רעים, לא עושה אותנו פחות קדושים, זה ממש שובר אותנו. ממש שובר אותנו.
מדוע בית המקדש נשבר? בגלל, געוואלד, שאנחנו שברנו אותו, שברנו אותו לחתיכות. אתה יודע מה השטן אומר לנו? מדוע עשינו את עגל הזהב? אתה יודע מה אנשים אמרו אחד לשני? “אתה יודע מה קרה למשה? הוא עלה לשמים ושכח אותנו. זה כיף לו שם למעלה. לא אכפת לו מהיהודים. כן, הוא לקח אותנו ממצרים. אתה חושב שאכפת לה’ מאתנו? הוא לקח אותנו ממצרים. אתה חושב שבאמת אכפת לה’ שנגיע לארץ ישראל?” היהודים אמרו שנמות במדבר. יש שלושה מיליון אנשים והם ממש לא יודעים מה לעשות. אתה באמת חושב שמשה רבינו… שכח אותנו? אתה יודע כמה שאכפת למשה רבינו מאתנו? אתה יודע כמה אכפת לה’ מהיהודים?
אני אשאל אתכם משהו. אתם באמת חושבים שה’ שלח אותנו לגלות ולא יחזיר אותנו? אתה יכול לחשוב את זה? אתם יכולים לדמיין שה’ מחזיר אותנו לארץ הקודש והוא לא יתקן את הכל אפילו אם זה לוקח הרבה זמן? אתה יכול לדמיין את זה? זה לא יכול להיות!
אתה יודע, בתשעה באב, כשאני שוכב על הרצפה ובוכה, פתאום, זה ברור לי. זה לא יתכן. לא יתכן שחס ושלום ה’ לא מחזיר אותנו לארץ הקודש. זה לא יכול להיות שמשיח לא בא. זה פשוט לא יכול להיות.
הכליה הימנית תמיד אומרת לי את הדברים היפים, הכליה השמאלית תמיד אומרת לי דברים רעים. בתשעה באב אני מתקן את הכליה השמאלית. הכליה השמאלית אומרת לי כל הזמן - “תשכח מזה. ה’ שלח אותך לגלות ושכח אותך.” “אני לא כל כך טוב”, “אני לא כל כך קדוש”, “אני לא קרוב לה’ בכלל”. תיקון הכליה השמאלית היא כשזה ברור לי שזה לא יתכן. זה פשוט לא יתכן.
המדרש אומר שה’ מקיים את כל התורה, והתורה אומרת שאסור להרוג. אז איך ה’ יכול לקחת חיים מאנשים? המדרש אומר את הדבר הכי יפה. “מלך ממית ומחיה”. הקדוש ברוך הוא אומר: אם אני לוקח חיים של מישהו, אני נותן אותם בחזרה. זה מוכרח להיות.
משה רבינו מתחיל לחזור על התורה פעם נוספת. משה רבינו כותב שנית את התורה. האיזבצ’ר, במי השילוח, כותב משהו נפלא: כשאנחנו עמדנו על הר סיני, שמענו כל מילה. אנחנו ידענו הכל. אבל זה לא הגיע לעומק עומק העומקים של ליבנו. זה לא הגיע לעומק הכי עמוק של ליבנו.
מה זה גלות? אני יודע הכל, אני עושה הכל. אבל לאן זה מגיע? לאן זה מגיע? אתה יכול לדמיין כמה קרובים היינו למשה רבינו לפני שהוא עזב את העולם? משה רבינו הוציא אותנו ממצרים. משה רבינו ממש נתן לנו את התורה! אני רוצה שתדעו משהו מאוד עמוק. אני מברך את כולנו שנהיה עם הילדים שלנו לנצח. נדמיין שהילדים שלכם נוסעים לטיול ואתם לא יכולים להצטרף אליהם. מה אתם אומרים להם לפני צאתם לדרך? משה רבינו אומר ליהודים שהוא לא יראה אותם יותר. משה רבינו ממש מוסר ליהודים מה שהוא רוצה שהם ידעו, עד ביאת המשיח.
כתוב “אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל”. מה פירוש משה רבינו דיבר לכל היהודים? בודאי שהוא דיבר לכל יהודי, אז מדוע כתוב “כל”? הפירוש האמיתי של “כל” זה “הכל” של כל יהודי. געוואלד… בפעם הזאת כשמשה רבינו דיבר לא היה חלקיק בליבנו שהתורה לא הגיעה אליו.
המגלה עמוקות אומר: “אלה” זה ראשי תיבות של “אבק לשון הרע”. התורה היא הסיבה הכי גדולה לכל לשון הרע. מדוע אני אומר עליך דברים רעים? מפני שהתורה אומרת שאתה צריך לשמור שבת, ולא שמרת שבת אז אני אומר עליך דברים רעים. התורה אומרת שאתה צריך לאכול כשר, וראיתי אותך אוכל חזיר. אני אומר עליך דברים רעים. מדוע זה קורה? מפני שהתורה לא הגיעה לעומק העומקים של הלב שלי. אם שבת הייתה מגיעה לכל פינה בלב שלי, לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה שלי על מישהו אחר לומר עליו שהוא לא שומר שבת. בעיניים שלי אני רואה יהודי נוהג בשבת אבל אם היו לי אוזניים טובות, הייתי יכול לשמוע את היהודי הזה בוכה . . . געוואלד, איך אני רוצה לשמור שבת . . . געוואלד . . . מה אני יודע. איך אני אדע אי – פעם?
הפרשה של שבת חזון, שבת לפני תשעה באב, היא פרשת “אלה הדברים”. משה רבינו מתחיל לתת לנו את התורה בפעם השניה. בפעם הזאת התורה ממש מגיעה לכל פינה בליבנו. מהו כל העניין של הכליה השמאלית? אם הכליה השמאלית שלי תמיד אומרת לי דברים רעים זה בגלל שהתורה עדיין לא הגיעה לכל חלק שבי. התורה הגיעה לכליה הימנית שלי. הכליה הימנית שלי אומרת: “תעשה זאת, זה טוב, זה מתוק”. הכליה השמאלית בפנים אומרת לי: “תקשיב, אחי. אל תרמה את עצמך. אתה בעצמך לא מאמין בתורה. על מי אתה עובד? אתה באמת חושב ששבת חשובה? אתה מפחד לפתוח את הפה שלך ולומר למישהו מהשכנים שלך ששבת לא חשובה, בגלל שאתה גר בהר נוף, אתה גר בבני ברק. מה אתה יכול לעשות. פתאום תוריד את הכיפה? אל תהיה לא מציאותי.” הכליה השמאלית אומרת לי: “אתה יכול לדבר איתי דוגרי. אני יודע שאתה לא מאמין בשבת”. אתה יודע מה התיקון? האם פעם שמעת את עומק העומקים של ליבך, שממש אומר לך: “אני מאמין בשבת?” האם פעם שמעת את עומק העומקים של הלב שלך אומר לך: “אני מאמין בארץ הקודש?”
אתם יודעים, כשהמרגלים חזרו ואמרו שארץ ישראל היא לא טובה, אתם יודעים מה היה העוון הכי גדול? כי כל יהודי לא הקשיב לעומק העומקים של הלב שלו, שארץ ישראל היא קודש קודשים. למה לא הקשבת לעצמך, למה לא הקשבת?
חברים, אני רוצה לברך אתכם ואותי שאנחנו נוכל למסור לעצמנו ולילדים שלנו, שאנחנו ממש שומעים את התורה, באמת. אנחנו יודעים את התורה בעומק הכי נפלא ועמוק בלבנו. והדבר הכי חשוב, חברים, אם התורה הייתה מגיעה לעומק העומקים של ליבנו, היינו מסתכלים על העולם עם עיניים כל כך שונות. אחרי השמיעה הזאת היו לנו עיניים אחרות.
אני רוצה שתדעו משהו חברים, אתם באמת חושבים שכל העולם שונא אותנו? יש הרבה אנשים רעים ששונאים אותנו. אבל העולם, עם כל הרע שבו, אנחנו צריכים לתקן אותו. אין אף אחד אחר שיתקן את העולם.
ישנו סיפור מפורסם – אחרי המלחמה היה יהודי חסידי שישב ברכבת והניח תפילין. והיה עוד יהודי ששרד, שישב בצד השני. היהודי הראשון שואל אותו: אתה רוצה גם להניח תפילין? הוא אמר: לא. אני גמרתי עם ה’, אני לא מניח תפילין יותר. אחרי שלש שעות, הוא אומר לו: אני רוצה להניח תפילין. הוא שאל אותו: מה קרה? והוא ענה לו: מפני שהבנתי, שאם אנחנו היהודים לא מתקנים את העולם, אף אחד אחר לא יעשה את זה. אני יודע כמה רע העולם, אני הייתי באושוויץ וראיתי עד איזו רמת רשע יכולים האנשים להגיע. אז אני אתקן את העולם. רק אנחנו יכולים לתקן את העולם. אין אף אחד אחר.
יופי קשור לעיניים. בית המקדש הוא המקום הכי הכי יפה בעולם. ירושלים היא העיר הכי יפה, התורה היא הדבר הכי הכי יפה בעולם. וגעוואלד, היהודים, איך שהם יפים….
אתם יודעים מה זה לחיות בגלות? ממש איבדנו את היופי שלנו. איבדנו את היופי שלנו. חברים, אני רוצה לברך אתכם, את כולנו, שאנחנו נסגור את העיניים שלנו, וממש נשמע ונראה באוזניים שלנו, נראה באוזניים שלנו.
כשאתה אוהב מישהו מאוד, אתה סוגר את העיניים ומנשק אותו. אתה יודע כמה יפה הוא נראה לך באותו רגע? געוואלד…יפה! למה הילדים באמת חושבים שההורים שלהם הם האנשים הכי יפים בעולם? מפני שכשהם נולדים העיניים שלהם סגורות. הם סוגרים את העיניים שלהם, והדרך בה הם רואים את ההורים שלהם כשהעיניים שלהם סגורות, געוואלד….
תשאלו כל ילד קטן. הוא ממש חושב שההורים שלו הם האנשים הכי טובים בעולם. וזה התפקיד שלנו ההורים. שהילדים שלנו ימשיכו לחשוב שאנחנו עדיין קצת בני אדם.
בליל תשעה באב, כשאנחנו בוכים, געוואלד, איך שבית המקדש נראה יפה, היהודים נראים יפים, התורה נראית יפה. אתה יודע מדוע אני לא לומד תורה בתשעה באב? בגלל שאני לא רוצה ללמוד תורה כשהיא לא הדבר הכי יפה שבעולם. אני לא רוצה ללמוד את התורה במצב הזה, כשהיא לא הכי יפה בעולם. ריבונו של עולם, אני רוצה להסתכל בגמרא שהיא תהיה הדבר הכי יפה בחיים שלי. חברים, אני רוצה להסתכל על כל בן אדם בעולם באופן כזה שיהיה ברור לי שהאדם הזה הוא הכי יפה בעולם. ריבונו של עולם, אני רוצה להסתכל על העולם בעיניים אחרות. אבל געוואלד! אני רוצה להיות כל-כך קרוב לעולם, אני רוצה להיות כל-כך קרוב…
“הסכת ושמע ישראל” אתה צריך ממש להקשיב לעומק העומקים שלך. השאלה היא אם אתה רואה כמה הוא יפה – האם אתה רואה עם הפנימיות של השמיעה שלך כמה יפה להיות יהודי? האם היית מוותר על זה בשביל כל דבר שבעולם?
ביום כיפור אני עומד לפני ה’ ואומר: אני לא יהודי כל-כך טוב, אני לא מביא את המשיח. אתה יודע מהו העניין של תשעה באב? בתשעה באב, השאלה היא לא אם אני יהודי טוב או יהודי רע. תשעה באב הוא עמוק ביותר…
אפילו אם אני היהודי הכי נקלה והרקוב ביותר, אבל געוואלד, אני חלק מהדבר הכי יפה בעולם שנקרא: יהודים… געוואלד…! זה כל-כך מיוחד… ואפילו אם אני האשפה הכי מאוסה של היהודים, אני עדיין חלק מהיהודים ואפילו אם אני הבזוי ביותר, אני עדיין מחובר לירושלים. אני עדיין מחובר לארץ הקודש. וזה כל כך טוב, געוואלד, איך שזה טוב….
אני מברך אתכם בתשעת הימים הכי טובים בעולם, ושתזכרו שתשעה ימים זה “ט” (ט’ היא האות התשיעית באלף בית). הפעם הראשונה שהאות “ט” מופיעה בתורה היא במילה “טוב”, “וירא אלוקים כי טוב…”
בסופו של דבר ה’ יפתח את עינינו ואנו נראה כמה טוב היה, כמה טוב כל דבר. כמה טובה ההיסטוריה של העולם, מה אנו יודעים… בדרגה של ראייה המצב רע אבל בדרגה של שמיעה בפנים בפנים, ה’ כל-כך קרוב, ה’ כל-כך קרוב, מפני שכדי להרגיש קרוב לה’, אנו צריכים לסגור את העיניים שלנו, אנו צריכים לסגור את העיניים.
אם אתה רוצה לדעת כמה אתה אוהב מישהו, המבחן הוא כמה אתה יכול לראות אותו כשהעיניים שלך סגורות, כמה אתה שומע את הפסיעות שלו מרחוק. כמה אתה מזדעזע כאשר אתה שומע את הקול שלו אחרי אלפיים שנה.
גוט שבת, גוט יום טוב. השבת שלפני תשעה באב היא שבת חזון, מה ההבדל בין חזון לנבואה רגילה? נבואה רגילה זה כאשר אתה רואה בעיניים שלך, חזון זה שאתה רואה באוזניים שלך, זה סוג אחר של ראייה, זה ראייה עם עיניים סגורות, גוט שבת, גוט שבת.
רבי נחמן על הנושא של עזות דקדושה
כאשר אני רוצה לעשות משהו קדוש מאוד, חזק מאוד, וכל העולם מתלוצץ עלי, אני צריך שתהיה לי “עזות דקדושה”. אם כל העולם אומר שאני משוגע – איך זה שאני לא משוגע? כאשר אני נולדתי ה’ יתברך נתן לי עזות דקדושה לעשות מה שאני יודע שהוא נכון. למשל: אני מאמין שאני צריך לחבוש כיפה. אני נכנס לאיזה שהוא מקום, וכל האנשים מתחילים להתלוצץ עלי. “אתה משוגע? כיפה?! זה שייך לימי הביניים! אתה טיפש!” אז אני אומר: “אני מצטער, אתם צודקים, אנחנו חיים בעולם המתקדם, לשם מה אני צריך כיפה?”
רבי נחמן אומר: מה אני עושה לעצמי? זה לא שאני הורדתי את הכיפה, זו לא הנקודה. כאשר אני עושה דבר מפני שאחרים אמרו לי כן לעשות, או לא לעשות, או מפני שזה לא נראה יפה, האם אתה יודע מה קורה לי? אני עושה פגם. אני הורס את העזות דקדושה שלי. האם ראית מישהו שמלקק את כל העולם בשביל שתי אגורות? למה הוא כל-כך שפל? מפני שהוא הרס בידיו שלו את העזות דקדושה שלו.
רבי נחמן אומר דבר מאוד עצוב: אם אתה הורס את העזות דקדושה שיש בך, העונש הוא שאתה נעשה עבד לאחרים. רבי נחמן מאוד מדגיש ומגדיר את השאלה: האם אתה עבד ה’, או עבד לאנשים? אין אמצע.
ה’ אומר: תסתכל בעצמך. מה אתה? לפני כן היית עבדי ואני נתתי לך מספיק חוצפה לעשות נכון, ואתה מעדיף להקשיב לאנשים. בסדר, תהיה עבד להם. תחליט מי האדון שלך. אם אתה עבד ה’, אז אתה האדם הכי חופשי שבעולם, מפני שאתה יודע בדיוק מה נכון. ואם אתה יודע מה נכון, אז אתה לא שומע לאף אחד. אך ורק מה שנשמת נשמתך אומרת לך שזה נכון.
כאשר אני מאבד את העזות דקדושה שלי, אני נהפך להיות עבד לכל שמנדריק, ברגע שאני עבד לכל אחד, אני שונא כל אחד. מפני שהוא האדון שלי. האם ראית אי פעם עבד שאוהב את אדונו? אין לי כבוד עצמי. אני זה שאיבדתי את הכבוד העצמי שלי. אין לי חוט שדרה. אני כבר לא סובל אנשים.
זה מאוד מוזר, אנחנו תמיד חושבים שאם אנחנו לא שומעים לאנשים כשאומרים לנו לעשות דבר לא נכון – זה אומר שאנחנו נדחקים החוצה, נהיה מחוץ לקבוצה ואנחנו רוצים להיות בפנים. זה שטויות!! תראה את האנשים שבתוך הזרם. נראה לך שהם אוהבים זה את זה? הם שונאים זה את זה. ואתה אותו הדבר. כשאתה מקשיב לאחרים, ואתה נהפך להיות עבדם, אתה לא אוהב אותם. אל תגיד לי שאתה מקשיב להם מפני שאתה אוהב אותם, אל תרמה את עצמך, אתה שומע לאחרים מפני שאינך עומד על שתי רגליך. כשיש לך עזות דקדושה מול אנשים, אתה מסוגל באמת לאהוב אותם מפני שאין אתה עבד שלהם.
רבי נחמן אומר דבר נוסף: מה לגבי היחס של האנשים אליך? אם יש לך עזות דקדושה, אם אתה מספיק חזק לעמוד על שתי רגליך, שום דבר לא יוכל לכופף אותך. ואז העולם יאהב אותך באמת. האנשים ממש אוהבים אותך. אם אדם הולך עם כיפה גדולה על הראש וכולם צוחקים עליו, והוא עוד חובש כיפה, אז הם יכולים להמשיך לצחוק… אתה יודע מה שהאדם הצוחק באמת חושב?: “געוואלד, אני כל כך מכבד אותו”. אם אני הולך עם כיפה ואנשים אומרים: “תוריד אותה, זה לא המקום”, ואני אכן מוריד אותה, אנשים אומרים בצחוק: “זו אישיות חזקה, האדם הזה!” אתה מכיר אנשים, כשאתה מקשיב להם – הם יורקים עליך. כשאתה לא מקשיב להם – הם אוהבים אותך. זה הדבר הכי משוגע בעולם.
רבי נחמן אומר שאתה צריך שתהיה לך עזות דקדושה מול הצדיקים, מול אנשים קדושים. עזות זו צריכה להיות כל – כך חזקה, שאם אתה מביט בעומק נשמתך פנימה, אתה יודע מה אתה צריך לעשות, ואין שום דבר, ואף אחד בעולם, שיוכל למנוע בעדך. אתה צריך לעשות את זה ממש לשם שמים.
רבי נחמן אומר – לא זו בלבד שאתה צריך עזות דקדושה מול הצדיקים, אלא אפילו עזות דקדושה מול ה’ יתברך. אתה צריך לבוא ולומר לו: “ה’! אני מוכרח להיות יהודי! אני מוכרח להיות קדוש ואני מוכרח להיות קרוב אליך. אתה לא יכול לדחות אותי”. אתה צריך להגיד לה’: “אמנם, אני התחלתי חמש – עשרה אלף פעמים ותמיד נפלתי שוב ושוב. אבל ה’, אני אומר לך את האמת. אני לעולם לא אעזוב אותך, לכן אני מציע לך להרשות לי להתקרב אליך”.
אני רוצה להתקרב אל ה’, והוא נותן לי בעיטה קטנה, דוחה אותי. הוא רוצה לראות כמה אני חזק. כמה אני מתעקש וממשיך לרצות ולכסוף ולהתגעגע אליו ולרצות בקרבתו. אני אומר לה’: “לא אכפת לי. אתה יכול לבעוט בי אבל אני אתעקש ואשוב אליך”. זו באמת עזות מול ה’ יתברך. אשרי האיש שיש לו מספיק עזות דקדושה להתקרב לה’ יתברך.
שלמה באהבה
תורות וסיפורים של
הרב שלמה קרליבך זצ”ל
מאת אריאל לוי וזיו ריצי
שלמה באהבה הרב שלמה קרליבך זצ”ל
“רק על-ידי השמחה אדם יכול להנהיג את המח כרצונו, ויכול ליישב דעתו”.
רק כשאתה מלא בשמחה אתה יכול להגיע ליישוב הדעת, ככתוב: “כי בשמחה תצאו”. ולא מספיק להיות שמח, אתה צריך לקשור את השמחה למח שלך. זה אפשרי שכל חלק ממני יהיה בשמחה והמח שלי יהיה עדיין בגלות, עדיין עצוב. במילים אחרות – בן אדם חופשי הוא בן אדם ששולט על המח שלו. בן אדם שיכול לתפוס בחוזקה את המח שלו ולחשוב – מה קורה לי? מה המשמעות של החיים שלי, מהי התכלית, מהי סיבת החיים שלי?
עבד, הוא אדם שלא יכול לשלוט על המח שלו, שלא יכול לתפוס את המח שלו. הדרך היחידה לצאת מהעבדות היא השמחה.
איך אתה מגיע לשמחה? מה אתה עושה כשאתה מלא עצבות?
“ולבוא לשמחה הוא על-ידי מה שמוצא בעצמו איזו נקודה טובה”.
הדרך להיות שמח היא אם אתה מסתכל על עצמך ומגיע למסקנה: אני לא באמת כל-כך רע כמו שחשבתי. מה עושה אותנו כל-כך עצובים? זה שאנחנו מסתכלים על עצמנו ומתייאשים מעצמנו. ר’ נחמן אומר: זה לא יכול להיות שבמשך כל חייך אף פעם לא עשית טובה למישהו. בוודאי עשית לבן אדם אחד איזו טובה, האם זו לא סיבה מספיק טובה כדי לרקוד במשך כל חייך דרך כל הרחובות שבעולם? זה בלתי אפשרי שבמשך כל ימי חייך אף פעם לא התפללת אפילו פעם אחת, אז מה עוד אתה צריך כדי להוכיח שיש לך נקודה טובה אחת בתוכך?
אפילו אם לא עשית שום דבר טוב אף פעם, אתה עדיין נכד של אברהם יצחק ויעקב, האם זה לא הכבוד הכי גדול בעולם? ואם זה לא עוזר – אתה בעצמך, היית פעם על הר סיני, שמעת את הקול של ה’, אז למה אתה לא שמח על זה?
איך שהוא, באיזה רגע של חיי הנשמה שלך או אפילו בחיים הפנימיים שלך, בודאי עשית משהו טוב, זו סיבה מספקת לעשות אותך שמח.
“…ר’ נחמן אומר: זה לא יכול להיות שבמשך כל חייך אף פעם לא עשית טובה למישהו. בוודאי עשית לבן אדם אחד איזו טובה, האם זו לא סיבה מספיק טובה כדי לרקוד במשך כל חייך דרך כל הרחובות שבעולם? זה בלתי אפשרי שבמשך כל ימי חייך אף פעם לא התפללת אפילו פעם אחת, אז מה עוד אתה צריך כדי להוכיח שיש לך נקודה טובה אחת בתוכך?…”
(מתוך הספר)
