*** 

   תורות וסיפורים על חג הפורים  

*** 

אתם יודעים שבפורים אנחנו קוראים את סיפור המגילה. רבי נחמן אומר, שכל העניין של פורים הוא הסיפור. אתה צריך להקשיב לסיפור, רבי נחמן אומר, שה’ ברא את האדם בגלל שהוא אוהב סיפורים. כל העולם הוא סיפור שה’ סיפר, ה’ מספר לנו סיפורים. ה’ ברא את העולם, ה’ ברא אנשים, ה’ מספר סיפורים ארוכים.

תפילה היא דבר עמוק מאוד. אבל רבי נחמן אומר, שהתפילה אינה עומק העומקים של קרבה לה’. עומק העומקים של קרבה לה’ הוא כאשר אתה מספר לה’ את הסיפור שלך.

עץ הדעת הוא תיאוריות, עץ החיים הוא סיפורים. כל מה שאנו מבינים מגיע מהמודע שלנו. מאיפה מגיעים הסיפורים? מהדמיון.

האמת היא שסיפור מגיע מעבר למודע שלנו, אבל הסיפור זורם דרך המודע שלנו, הסיפור הוא ממש מעבר. רבי נחמן אומר, כשאתה חולם, אתה תמיד חולם סיפורים, לא תיאוריות. כשהדמיון שלך חופשי לגמרי אתה חולם סיפורים. כשאנשים מספרים זה לזה סיפורים, הם באמת יכולים להיות חברים. בפורים הכל הוא בדרגה של סיפורים, אפילו כשהאדם שיכור והוא מספר לה’ בלבו כל מה שעשה לא נכון, הוא אומר את זה בדרך של סיפור. פורים הוא החג הגדול של הסיפורים. אתה צריך להיות ממש טוב וגבוה ושיכור כדי לספר את הסיפור שלך לה’.

בחסידות צאנז, הרבי היה מכריז כל שנה בפורים: “אפילו אדם שכל שערי שמים סגורים לפניו, אפילו מי שעשה טעות ולא יכול אף פעם לעשות תשובה, בפורים שערי השמים פתוחים, וה’ אתו כל הדרך!”

הפוסט סיפור המגילה הופיע ראשון בJewish Outlook

הפוסט שיכור קדוש הופיע ראשון בJewish Outlook

כשיצאנו ממצרים, מה עמלק אמר לנו? אתם מאוד נחמדים, אתם חופשיים לכמה שבועות. אבל, בקרוב תהיו שוב עבדים.

אני לא רוצה להגיד משהו רע. אבל, בהיסטוריה אתם יודעים שהיו אומות שקיבלו חרות. אבל כמה זמן הם הרגישו בפנים את החרות? שום אדם לא חיזק את הביטחון עצמי שלהם.

לפעמים אני מנגן הולך לנגן בבתי כלא, והדבר הכי עצוב הוא שכאשר אני שואל איפה מויש’לה, או חנה’לה? החבר’ה עונים: “הם השתחררו מהכלא. אבל בוודאי שהם יחזרו בקרוב.” מה זה אומר? כשהם יצאו מהכלא, מישהו אמר להם שהם יחזרו בקרוב, וזה הרס להם את טיפת הביטחון העצמי שהיה להם.

אתם יודעים, אני קצת מיודד עם החבר’ה חסרי הבית – הומלסים. בעצם, אני מקווה שהם החברים הכי טובים שלי. לפעמים, אני שואל על אחד מהחבר’ה, הם עונים: הוא מצא בית. אבל, מן הסתם בקרוב נראה אותו שוב ברחובות. זה ממש שובר את הלב…

בפורים, הדבר הכי חשוב הוא שניתן ביטחון עצמי זה לזה. גוועלד, איך אנו אוהבים זה את זה. בפורים המגילה היא אש, ממש אש, ממש יש פצצה גרעינית בכל מילה שבמגילה.

פעם עני מרוד ששמו פנחס, בא אל הרבי מקוז’ניץ בפורים. הוא היה עצוב וכשדיבר לפני הרבי גמגם “גוט פורים” בקול מאד חלוש. הקוז’ניצר ענה לו: “פנחס, אתה החבר הכי טוב שלי בכל העיר. איך אתה יכול לבוא להגיד לי “גוט פורים” בלי להביא לי משלוח מנות?” לא היה לפנחס אפילו גרוש אחד, לא היה לו כסף לסעודת פורים בבית. “רבי” ענה פנחס “אני אוהב אותך יותר מכל, כמה הייתי רוצה להביא לך משלוח מנות, אבל איך אני יכול? אין לי גרוש על הנשמה!” ענה לו הרבי: הדבר הראשון שאתה צריך לעשות זה ללמוד איך לומר “גוט פורים”. אתה צריך להגיד כך, בקול רם וחזק: “גוט פורים!” פנחס אמר בקול חלוש “גוט פורים”. “לא, תנסה שוב. ככה: גוט פורים!” הקוז’ניצר היה ממש צועק. “גוט פורים” ענה פנחס, כמו איש האומר באופן רגיל בוקר טוב, עד שבסוף הוא בעצמו צעק ושאג כארי: “גוט פורים!” “פורים שמח!” אז הרבי אמר: “עכשיו פנחס, הייתי רוצה שתשיג לי מתנה בשביל פורים, תביא לי משלוח מנות”.

פנחס יצא לרחוב והתחיל לצעוק בקול: “גוט פורים!” “פורים שמח!” הוא נכנס למכולת וצעק: “גוט פורים!” “פורים שמח!” אחר כך הוא אמר לבעל המכולת: “שמע, אני יודע, אני חייב לך כסף כבר עשר שנים, אבל הפעם אני רוצה שתתן לי בקבוק יין משובח ביותר ופירות, כי אני רוצה להביא מתנה לרבי”. משהו בדיבורו גרם שבעל המכולת נתן לו מיד את בקבוק היין ואת הפרות. פנחס הביא את המתנות לרבי, והרבי אמר לו: “זוהי המתנה הכי יפה שאי פעם קיבלתי בפורים”.

אחר כך פנחס חזר הביתה וחשב: “אני הבאתי מתנות כל כך יפות לרבי, אבל אשתי המסכנה והילדים שלי אין להם מה לאכול, יהיה נכון להביא להם גם משהו”. הוא חזר למכולת נכנס וצעק: “גוט פורים!” “פורים שמח!” ואמר: “אני צריך מתנות גם עבור המשפחה שלי. אני לא יכול לחזור כך הביתה.” פניו קרנו כל כך שבעל המכולת שכח את הכל, גם את החוב, גם את הכסף ונתן לו פירות ויין וכל מיני מעדנים לפורים. ופנחס עמד לחזור הביתה. הוא חשב: יהיה כרגיל, הוא יחזור הביתה ואשתו תתחיל לצעוק עליו, ילדיו לא ישמעו בקולו. איזה בית עלוב היה לו. אבל הפעם, פנחס נכנס כארי וצעק: “גוט פורים!” אשתו הסתכלה עליו, הוא היה נראה לה שונה לחלוטין. פנחס אמר: “פורים היום! אנחנו צריכים לחגוג אותו! הוא ארגן את הסעודה, ובתוך הסעודה סיפר לילדיו את הסיפור של פורים. ביתו השתנה לחלוטין. אשתו וילדיו הביטו בו בצורה חדשה. הוא לימד את ילדיו להגיד: “גוט פורים!” “פורים שמח!” כפי שלמד אצל הרבי.

באותו זמן אצל הרבי מקוז’ניץ, באמצע הסעודה, הרבי אמר פתאום: “ש ש ש … שקט! ברגע הזה שותקים כולם בשמים. הם מקשיבים לפנחס’ל המלמד את ילדיו לומר “גוט פורים!” “פורים שמח!”

למחרת בבוקר, פנחס נכנס למשרד של האדם הכי עשיר בכל העיר, וצעק: “גוט פורים, גוט פורים. המגיד הקדוש בירך אותי בכח של פורים, בבקשה תן לי הלוואה של 10,000 רובל, ואחזיר לך תוך ארבעה שבועות.” העשיר ענה: אין בעיה. זו עובדה היסטורית שפינחס היה העשיר הכי גדול בפולין. אתה יודע, בכל שבת היו אלפי אנשים שאכלו אצל שלושת הענקים: החוזה מלובלין, המגיד מקוזניץ, ורבי מנדלה מרימינוב, מי שילם את הסעודות? פנחס הקדוש. גוועלד, מה פורים יכול לעשות לבן אדם.

אבל, זה לא הסוף, בערך בין השנים 1815-1820. האיכרים בפולין חוללו מהפיכה נגד היהודים. הם החליטו שהיהודים מוצצים להם את הטיפה האחרונה של הכסף. האיכרים עשו כנס גדול, לכנס הם הגיעו עם כלי נשק, סכינים וחרבות. הם רצו להרוג את כל היהודים. פנחס הלך לכנס ואמר להם שיקחו אותו לדבר עם המנהיג שלהם. הוא אמר להם: לא אנו היהודים הורסים לכם את החיים, אלא, הממשלה שלכם. לממשלה הרוסית אין רחמים על העניים.

בזכות פנחס לא היה פוגרום ביהודים, פנחס צריך להיות הדובר של עם ישראל, פנחס צריך להיות הדובר שלנו באו”ם. אבל איפה נמצא פנחס כזה?

כשאנו קוראים את המגילה ה’ נותן לנו כל כך הרבה אנרגיה. כשאנו מזכירים את השם “המן” במגילה, אנו ממש נותנים מכה גדולה. הרבי מבובוב אומר: “מכה אחת ולא שתיים. אם תיתן שתיים זה אומר שהמכה הראשונה לא עבדה. זה אומר שעמלק כבר לקח לך את הביטחון העצמי, עמלק אומר: “אתה לא יכול לנצח אותי”. אז ממש תיתן מכה אחת, אבל מכה אמיתית”.

הרבה אנשים אומרים שהם גאים להיות יהודים, אבל, אני לא רואה את זה, למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאתה גאה להיות יהודי? מה אתה עושה? אתה חי לא כמו יהודי מפני שאתה גאה להיות יהודי? אם אתה גאה להיות יהודי, אתה רוצה שכל אחד יראה שאתה יהודי. כתוב: “מרדכי היהודי היה בשושן…” הגמרא שואלת: יהודי אחד, היו אלפי יהודים בשושן?! היה יהודי אחד שרצה שכל העולם ידע שהוא יהודי”.

הפוסט בטחון עצמי הופיע ראשון בJewish Outlook

מדוע פורים יותר גבוה מיום כיפור? ביום כיפור אני עושה תשובה. על יום כיפור לא כתוב הפסוק “דברי הצומות וזעקתם”.

מתנגד בא לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב ושאל אותו: “מדוע אתה צועק בקול כאשר אתה מתפלל? תסתכל עלי. אני מתפלל בצורה תרבותית.” רבי לוי יצחק  מברדיצ’ב לא ענה. כשהם נפגשו בפעם הבאה דרך לו, רבי לוי יצחק מברדיצ’ב על הבוהן. המתנגד צעק: “אוי”. רבי לוי יצחק שאל אותו: “מדוע אתה צועק?” המתנגד ענה: “כי זה כואב”. רבי לוי יצחק ענה: “אה…” כשהמתנגד היה מתפלל זה לא כאב, וכשרבי לוי יצחק  מברדיצ’ב היה מתפלל זה ממש כאב, וכשכואב צועקים!

בתענית אסתר ממש ברור לנו כמה שבורים היינו. אני  רוצה לומר לכם משהו מאוד עמוק, כשעמלק בא אלי, כשהרע הכי גרוע מגיע אלי, אני בטוח שברור לכם שככל שהוא יותר רע הוא יותר מצוחצח. בעולם כיום ישנם אנשים שמוכנים ללחוץ על כפתור אחד ולהחריב את כל העולם. כמה מתורבתים הם נראים? הם לא היו מעיזים לאכול בידיים, זה לא תרבותי. כשהגרמנים ימ”ש אמרו ליהודים להיכנס לתאי הגזים הם תמיד אמרו “בבקשה”. הם אף פעם לא ויתרו על המילה “בבקשה”. בימי קדם איזה גוי היה מסתובב עם סכין קטן ורוצח, הוא אף פעם לא אמר “בבקשה”. אבל הוא אפילו לא היה מסוכן. אני רוצה שתדעו, עמלק הוא מאוד מסוכן דווקא בגלל שהוא מאוד מצוחצח. עמלק לא בא אליך ואומר לך אל תעשה את זה. עמלק בא אליך ואומר: “אני מבין אותך, אני אתך לאורך כל הדרך”. אני הבן של יצחק אבינו, אני גם שומר שבת, אני גם דתי. אבל, תעשה הכל בקור רוח. ולכן אני חושב שהוא חבר טוב שלי. אולי הוא רק לא מבין את המקום שלי. בתענית אסתר, פתאום אני מבין שעמלק רוצה לשבור אותי לשני מיליון חלקים עד שלא יישאר ממני דבר. כאשר מישהו בא אליי ולוקח ממני את החמין של שבת, או את הקפה והעוגה של הבוקר, (אם אין לי הקפה והעוגה של הבוקר אז יכול להיות שמשיח יגיע ואני לא אשים לב, ואפילו אני לא אראה אותו). אז הוא לקח ממני, אז מה? אבל עמלק לא מתעסק עם עוגה וקפה. ככל שאתה צריך משהו יותר, אתה יותר יכול לחיות בלעדיו. למה לא?!  אתה יכול לחיות עד 120. אבל גוועלד אתה שבור, גוועלד אתה שבור. אני יכול לחיות בלי ללמוד תורה, אני יכול לחיות בלי להתפלל, אני יכול לחיות בלי שבת, כן. אני יכול לחיות עד 120 ולקנות אחוזת קבר גדולה בבית קברות חדש שהוא גם קרוב לקניון. כשהמשיח יבוא אני אלך לקניון הקרוב ואקנה לי את הקפה החם, מיד כשאצא מהקבר בתחיית המתים… אתה יכול לחיות בלי זה. אבל, באמת אתה לא יכול. מה עמלק רצה לקחת ממך? לא את הדברים שאתה צריך בכדי להישאר בחיים, עמלק לוקח כל מה שאתה יכול לחיות בלעדיו. עמלק אומר: “אתה יכול לחיות בלי זה” אבל אתה באמת לא יכול. אני רוצה שתדע שככל שהצורך הוא יותר גבוה, אז יותר נראה לך שאתה יכול לחיות בלעדיו, אבל אתה באמת לא יכול.

ביום כיפור אני לא עומד בפני ה’ ואומר: “אני לא יודע איך אני יכול להסתדר בלעדי השבת. אני לא יודע איך אוכל להסתדר מבלי ללמוד תורה.” אני רק אומר: “אני כל כך מצטער שלא שמרתי שבת. אני כל כך מצטער שלא למדתי תורה.” בתענית אסתר אני מבין שאני לא יכול לחיות בלי זה… אם מישהו גונב לי חמישים שקל אני קורא למשטרה. אבל אם מישהו גונב לי את נשמתי ואת ליבי, אני צועק גוועלד! בתענית אסתר אנחנו לא חוזרים בתשובה. אני לא אומר, “ריבונו של עולם, אני מצטער שעשיתי את זה.”

ישנו משפט אחד מבעל “ארון העדות” שהיה נכדו של היהודי הקדוש. בעל “ארון העדות” אומר: כל פעם שיש שאלה של חיים ומוות כתוב בלשון “והיה”. אין “והיה” אלא לשון שמחה. “היה” ממש נותן חיים. כתוב: “ויוסף היה במצרים”. יוסף הצדיק נתן חיים לכל העולם. “איש  יהודי היה בשושן הבירה” פורים זה לא שאלה של יהדות. פורים זה שאלה של חיים או מוות.

מדוע אנו נותנים משלוח מנות איש לרעהו? מדוע אנו נותנים משהו לאכול? מפני שפורים זה שאלה של חיים או מוות. אפילו ביום כיפור זה לא שאלה של חיים או מוות. זה כן, מפני שביום כיפור אני מפחד שאולי חס ושלום ה’ רוצה להעניש אותי, אבל אני אישית יכולתי לחיות בלי זה. אני אומר: “ה’, נגיד לך את האמת, אם לא היית כותב בתורה שאסור לאכול המבורגר ביום כיפור, מן הסתם הייתי אוכל. אבל בגלל שכתבת שאסור, אני מרגיש רע שאכלתי.”

כשאני מבקש מחברי סליחה בערב יום כיפור, אני אומר: “אתה יודע, זה היה חטא שפגעתי בך. זה היה חטא…” מה אני עושה בפורים? אני שולח לך משהו לאכול כדי שתדע שאני לא יכול לחיות בלעדיך.

בעל “ארון העדות” אמר דבר תורה שממש נכנס לעצמות שלי. פורים, זה שאלה של חיים או מוות. יותר מפסח. מפני שבתור עבד אתה יכול לחיות. מדוע לא קיבלנו את התורה בצורה עמוקה מספיק בהר סיני? מפני שזה היה פינוק. אני אוהב את זה, אני חושב שזה יפה. אולי אני אקח את זה. בפורים, ברור לי שזה שאלה של חיים או מוות בדרגה הכי גבוהה.

אני יכול לחיות, גוועלד, אבל! איזה סוג חיים יהיו אלה. חס ושלום שזה לא יקרה לאף אחד, אבל יש אנשים שבמשך כל חייהם הם משותקים. פעם ביקרתי בחור בן 17 ששכב בבית חולים. הרופא אמר שהוא יכול לחיות עוד 60 שנה, אבל, נעבך, המוח שלו לא עובד. זה הדבר הכי גרוע בעולם.

בפורים אני מגיע לדרגה שזה ברור לי שעמלק הוא לא מישהו שנותן לי עצות. “הלכתי לפסיכולוג הלא נכון”, אלא עמלק זו שאלה של חיים או מוות.

מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אין סופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זה שאלה של חיים או מוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות, ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין. אם חס ושלום מישהו טובע, וממש בשנייה האחרונה של חייו אני מוציא אותו,  האם הוא אומר : “אה, עשית אותי כל כך שמח שהצלת לי את החיים”. זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק…

כשמשיח יגיע כתוב: “אז ימלא שחוק פינו…” עד שמשיח בא חשבתי שהמשיח זה עניין של שמחה. “אני הייתי מאוד שמח אם הוא בא, הייתי רוצה לפגוש אותו, הייתי רוצה להיות בהופעה הראשונה שלו, והייתי רוצה שהוא יעלה אותי לבמה”. עד שמשיח בא אנחנו חושבים שזה עניין של שמחה, אבל, כשמשיח בא “אז ימלא שחוק פינו”. אני מבין שזו לא שאלה של שמחה. אני ממש לא יודע איך הסתדרתי, זאת היתה ממש שאלה של חיים או מוות.

אני רוצה לומר לכם משהו יותר עמוק. יצחק אבינו לא נקרא שמחה. יצחק זה מלשון צחוק. אתם יודעים מדוע יצחק נקרא מלשון צחוק? כשלאברהם ולשרה נולד תינוק, זאת לא היתה שאלה של שמחה. האם אתה חושב שלאחר שיצחק נולד, שרה אמנו פנתה לעזרת נשים של בית הכנסת של בעלה ואמרה: “אני כל כך שמחה”. נאום קלאסי? האם אתה יכול לדמיין את שרה אמנו שאומרת “אני שמחה”? “אז ימלא שחוק פינו”. ממש גוועלד!

הפוסט “דברי הצומות וזעקתם” הופיע ראשון בJewish Outlook

בפורים שום דבר לא קורה. זה נראה  כמו סרט קולנוע: אחשורוש רוצה את אסתר, המן רוצה להרוג את היהודים ואז אסתר דיברה עם אחשורוש, ואחשורוש אומר בסדר נתלה את המן. זה נראה כמו כלום. נכון? וכולם יודעים שפורים זה הנס הכי גדול בעולם.

אני רוצה לומר לכם משהו מאוד עמוק. כשאתה הולך ברחוב ואתה רואה מישהו מדבר, מישהו צוחק, מישהו אוכל, מישהו ישן. דברים רגילים. האם זה נוגע אליך?  האם זה נוגע לך ללב? אם חס ושלום אתה רואה משהו נורא ואיום, או משהו מאוד יפה, יופי ממש שלא ייאמן, זה ממש  נוגע אליך.

כשאתה אוהב מישהו מאוד, הדבר הכי קטן הקשור אליו נוגע אליך. לפעמים יש לי הזכות להיכנס לחדר של הילדים שלי. וכשאני רואה את ילדי ישנים, זה כמו יום כיפור. גוועלד. מה יש לראות? כשאתה אוהב מישהו מאוד, הדבר הכי קטן נוגע ללבך. גוועלד, נוגע בצורה הכי עמוקה. מדוע אני לא מתרגש כשהשמש זורחת בבוקר?

פורים זה היום טוב האחרון של השנה. ראש חודש ניסן זה ההתחלה של השנה. ה’ אמר “בך חותמים”. איך אברהם אבינו נהייה יהודי? אברהם אבינו לא ראה נסים. אברהם אבינו ראה את השמש עולה בבוקר, הוא ראה את הירח עולה בלילה, גוועלד, כשמשהו נוגע אליך, נוגע ללבך לא בדרגה של שמחה, אלא בדרגה של ממש צחוק, החיים שלך תלויים בזה. אם מישהו כל כך קרוב אליך עד  שאתה לא יכול לחיות בלעדיו, אז כשאתה רואה אותו ישן זה ממש הופך את נשמתך.

אם הילדים שלי צוחקים או אומרים משהו טיפשי זה הופך לי את הנשמה ממש. אם מישהו אחר היה עושה זאת זה לא היה נוגע בי, הייתי  אומר שזה כלום.

נניח שאתה מראה לי ציור של פיקאסו, כמה זה היה נוגע בי? כמה זה היה  נוגע לליבי? האמת, בכלל לא. מפני שאני לא מעוניין באומנות. אני לא יודע שום דבר על אומנות. אם אתה מראה לי ציור טיפשי שהילד שלי צייר, שלא יכולתי למכור אפילו בחמש אגורות, והוא בכלל נטול אומנות, זה גורנישט, זה כלום. אבל הילד שלי עשה את זה גוועלד! זה פורים. אני לא צריך שה’ יהפוך את העולם בכדי לגעת בי.

מה ההבדל בין להיות בגלות ובין להיות בארץ ישראל? אני רוצה שתדעו שהניסים הכי גדולים קורים בחוץ לארץ. בארץ ישראל אני לא צריך ניסים. ניסים שמעל הטבע, מפני שארץ ישראל נקראת ארץ החיים. בארץ ישראל אני כל כך מחובר לעצם החיים שלי. כשאני רואה את השמש זורחת בארץ ישראל אני ממש מתפעל, אני ממש יוצא מגדרי.

בארץ ישראל החיים מתנהלים בדרך הטבע. בגמרא כתוב: “האדם חורש וזורע”. אדם חורש את השדה, מה כל כך גדול וקדוש בזה? חברים, אני רוצה שתדעו משהו מאוד עמוק, אני אוהב את פריז. אבל, אם לא תדבר על פריז אני לא חושב על פריז. כשמזכירים את פריז, אני נזכר ואוהב את פריז. לא צריך לדבר על ירושלים כדי שאני אזכור את ירושלים. כתוב: “זכור את יום השבת לקדשו”. אני זוכר את השבת הקדושה. לגבי ירושלים כתוב: “אם אשכחך ירושלים…” את ירושלים אינני יכול לשכוח.

אף פעם לא אשכח שאברהם לינקולן היה נשיא ארצות הברית. מה ההבדל בין לזכור את השבת לבין לזכור שאברהם לינקולן היה הנשיא? פשוט מאוד. ההבדל הוא, שכשאתה אומר שאברהם לינקולן היה הנשיא אני זוכר. אבל שום דבר לא קרה בתוכי, טוב, הוא היה נשיא. כשאתה זוכר את ירושלים משהו קורה. אתה יודע מה קורה לי? זה כמו הנס של פורים, כלום, זה לא קריעת ים סוף. זה לא מכת ברד או חושך. מה קרה לך? כלום. אה… אבל הכל קרה לך. כמו שאני רואה את ילדיי ישנים. שום דבר לא קרה. מה זה לזכור את השבת? שכשמישהו מזכיר את המילה שבת, משהו קורה לך, גוועלד, שבת הקדושה! אני יודע שיום רביעי בא אחרי יום שלישי, כשאתה אומר יום שלישי, רביעי, שום דבר לא קורה לי.

אני רוצה לשתף אתכם בעומק העומקים. מדוע עמלק הגיע אחרי קריעת ים סוף? הוא רצה להגיד לעם היהודי: “לא איכפת לי אם ה’ קרע לכם את ים סוף, זה היה ביצוע טוב. זה לא מפריע לי אם ה’ הופך את העולם כאשר הוא קורע את ים סוף.” אחרי קריעת ים סוף עמלק שמע שה’ רצה לתת לנו את התורה, תורת חיים, איך ליטול נטילת ידיים בבוקר? איך לשטוף פנים? איך לנעול נעליים? את זה עמלק לא רוצה.

אני רוצה להגיד לכם משהו, הרבה הורים זוכרים את ילדיהם כשיש חס ושלום אסון. פתאום הם זוכרים שיש להם ילדים. יש אמהות שאין להם זמן לילדים שלהם. חס ושלום כשהילד חולה, ומתקשרים מהגן ואומרים להם שהילד חולה אז הם רצים לגן. מה קורה כשהילד לא חולה, למי אכפת? אני לא רוצה להגיד משהו רע, הרבה יהודים, כשהייתה מלחמת ששת הימים הם זכרו את ירושלים. וכשהייתה מלחמת יום הכיפורים הם רצו לארץ ישראל. אבל, מה הם עושים כששום דבר לא קורה?

מי הם האנשים שמחוברים לארץ ישראל? לא היהודים הניסיים, לא האנשים שמתהפכים כאשר פתאום קורה משהו, מי הם האנשים שמחוברים לארץ ישראל? היהודים של פורים. שום דבר לא קורה, שום דבר לא קורה. פורים זה יום חול רגיל, שום דבר לא קורה בפורים.

כתוב בשולחן ערוך: כשאתה אומר את שם ה’ אתה צריך ממש לרעוד. פעם התפללתי בבית מדרש ליטאי ואני רואה, בלי להגיד משהו רע, אחד מראשי הישיבות, שיחיה חיים ארוכים ושמחים, כשהוא אמר: “ברוך אתה ה’…” הוא מרעיד את כל גופו. חשבתי שהוא שובר את עמוד השדרה שלו. שאלתי את אחד האנשים שהיו שם, מה הוא עושה? זה שיגעון. הוא ענה לי שכתוב כך בשולחן ערוך. זה מתוק, אבל, אני לא חושב שה’ רוצה שתשבור את עמוד השדרה שלך. למה השולחן ערוך מתכוון, שכתוב שצריך לרעוד? צריך לרעוד בפנים. אם אתה אומר את המילה ירושלים, ואני מרעיד את גופי, זה מאוד חלש. אני חייב להכריח את עצמי לרעוד?

כשאתה מזכיר את שם ה’ אולי אתה רועד בגלל שהזכרת את שם ה’. מה עניין המגילה? אני לא מזכיר את שם ה’. אני לא אומר מילה. אבל גוועלד, איך שאני רועד, גוועלד, איך שאני רועד.

ביום כיפור כולם רצים לבית הכנסת, זו היהדות ברמה של יום כיפור. משהו קורה. הספרים פתוחים, נותנים לך שנה חדשה, זה מאוד חשוב שתהיה שם.

נהג לא יהודי, כושי, בארצות הברית, אמר לי, אתם היהודים, ממש אנשים משוגעים. הוא סיפר לי שהיתה אשה יהודייה שהבטיחה לו טיפ של 10 דולר אם הוא יספיק להסיע אותה לבית הכנסת להספיק לשמוע תקיעת שופר. הוא אסף אותה ממכון יופי. הוא אמר: “אני לא יהודי, אבל אני יודע שביום כיפור אתם לא הולכים למכון יופי.” היא הולכת למכון יופי, ואז היא רוצה להספיק להגיע לתקיעת שופר בזמן? הנהג אמר: “אתם אנשים משוגעים.”

ביום כיפור כולם רצים. בפורים, אין שום דבר. מדוע פורים הוא לא באותו יום שתלו את המן? מפני שאפילו זה היה יותר מידאי, זה כבר נס, המן רצה להרוג את היהודים ובאותו יום תלו אותו. בעצם בפורים שום דבר לא קרה. הוא רצה להרוג אותנו ושום דבר לא קרה. ממש שום דבר לא קרה, לא היה נס בפורים עצמו. השאלה היא מה אתה מרגיש אם שום דבר לא קורה.

הרבה אנשים רוצים ללכת לכותל ורוצים להתפלל כמו שמתפללים ביום כיפור, אבל, זו טעות, הכותל זה פורים. ירושלים זה פורים. רק תלך לשם, זה הכל.

הרבה אנשים לומדים תורה. הם רוצים להיות הגאון הכי גדול בעולם. זה לימוד של יום כיפור. בפורים שום דבר לא קרה. אבל גוועלד, משהו ממש קרה. כשהמשיח בא לא יהיו יותר נסים. ממש לא יהיו יותר נסים מפני שה’ עושה נסים רק כדי להציל אותנו. כשהמשיח בא הכל יהיה יפה. אתה תגיד, “זה יהיה משעמם”. לא יהיה יותר עיתון “ידיעות אחרונות” לא יהיה יותר עיתון “מעריב”. לא יהיו שום הרפתקאות. אה, זה בגלל שאתה יהודי ברמה של יום כיפור. אבל אם אתה יהודי ברמה של פורים, יהודי ברמה של משיח, גוועלד…

אני רוצה שתדעו, אני אומר את הדברים האלו בגלל שאני רוצה לברך אתכם במשהו מאוד מיוחד. הרבה אנשים מתחתנים בדרגה של יום כיפור. “הוא מאוד מעניין, היא מאוד מעניינת.” אבל, אתם יודעים, זה לא העניין של חיי הנישואין. מה כל העניין של חיי נישואין, זה ממש פורים. זה לא יום כיפור. זה ממש פורים! להרבה אנשים יש קושי לשמור על חיי הנישואין שלהם, בגלל שהם רצו להתחתן ברמה של יום כיפור.

הפוסט נס סמוי הופיע ראשון בJewish Outlook

בפורים אנחנו כל כך מתרוממים עד כדי כך שאנחנו לא יודעים את ההבדל בין המן למרדכי. זאת אומרת: שאנו לא יודעים את ההבדל בין גאווה לענווה, מפני ששניהם קדושים. העולם יודע: או ענווה או גאווה. האמת היא, שאתה צריך את שניהם. אבל, אתה צריך לדעת מתי להשתמש בכל אחד מהם. הכעס הוא דבר קדוש, אם אתה יודע מתי להשתמש בו. כל הרגשות בעולם הם מאוד קדושים, מפני שה’ ברא אותם. אתה רק צריך לדעת מתי הזמן הנכון להשתמש בהם.

העולם חושב, או שאתה “שמנדריק”, אתה תמיד עניו, או שאתה תמיד גאוותן. שניהם לא נכונים. בפורים, אנחנו בדרגה שאנו יודעים בדיוק מתי להיות עניו ומתי להיות גאה. האמת היא שכדי להיות עבד ה’ אתה צריך הרבה עזות. רבי נחמן אומר, שאפילו כדי להתפלל אתה צריך הרבה עזות. זה אומר שאני עומד לפני ה’ ואני תובע: “בבקשה ה’ תקשיב לי.” נדרשת הרבה עזות, אבל, עזות דקדושה.

צריך שתהיה לך ענווה דקדושה. לא ענווה “שמנדריקית”. לא ענווה טיפשית שיש לרוב. אתה צריך שתהיה לך ענווה דקדושה. האנשים שיש להם ענווה דקדושה הם האנשים החזקים ביותר בעולם. אם אתה יודע בדיוק מתי להשתמש בענווה הקדושה שלך, אז תדע בדיוק מתי להשתמש בגאווה שלך.

בפורים יש אור גדול שזורח, ולכן אנחנו יודעים בדיוק מתי הגאווה מפסיקה להיות רעה ומתי הענווה מפסיקה להיות לגמרי מעבר ליכולת שלנו. הכל קדוש בפורים. בגלל שאני יודע בדיוק מתי להיות עניו ומתי להיות בעזות.

הרע הגדול ביותר בעולם הוא העצבות. מדוע העולם לא נהיה יותר טוב? מדוע אני בתור אדם פרטי לא נהיה אדם יותר טוב? רבי נחמן אומר: זה מפני שאני מלא עצבות. אולי אני עצוב בגלל משהו שעשיתי אתמול, או אולי אני עצוב בגלל משהו שאעשה מחר. זה לא משנה ממש, בינתיים אני מלא עצבות. רבי נחמן מלמד אותנו שזה הרע הגדול ביותר בעולם. כל העצות של עמלק, כל העצות של הרע ממלאים את היהודי בעצבות.

רבי נחמן אומר, שישנם נימוסים שהשורשים שלהם מהסטרא אחרא, מהרע של העולם. נימוסים אלה, הם נימוסים חסרי משמעות ממש. כשהגרמנים ימ”ש הזמינו את היהודים לתאי הגזים הם תמיד אמרו “בבקשה”. מדוע אתה אומר בבקשה? מדוע אתה מעמיד פנים כאילו אתה מתורבת? יש נימוסים שהשורש שלהם הם בתוך הרע של העולם. ויש גם נימוסים טובים ואמיתיים, נימוסים טובים וקדושים. כשמישהו נכנס בפתח הבית אני יכול להגיד “אני ממש שמח לראות אותך,” מטעמי נימוס, אבל לגמרי בלי משמעות. בלי כוונה.  כמו כן אני יכול להגיד את זה כשאני מתכוון לזה ממש.

בפורים אנו משתכרים. לפי כללי הנימוס, איננו צריכים להשתכר באמת. אבל, איזה סוג נימוסים אלו? זה תלוי באיזה רמה אנחנו משתכרים. בפורים אנחנו שיכורים קדושים, ממש שיכורים קדושים. אם בפורים אתה לא בדרגה הכי קדושה, אז באמת אין לך זכות לשתות. בפורים אנו שוברים את כל הנימוסים של העולם, אנחנו נהיים אמיתיים. ואם אתה אמיתי, אתה יכול לשתות ועדיין להיות אמיתי, ועדיין להיות קדוש. אם אתה בדרגה של נימוסים של רוע, ואתה אפילו לא שיכור, ואתה יכול לנאום ולהגיד את כל הדברים המגעילים ביותר בעולם.

בפורים, אנחנו שוברים את הנימוסים ואנחנו משתכרים. אולי אנחנו לא מנומסים ונראים אולי קצת דוחים, אבל, אנחנו ברמה הגבוהה ביותר.

מה ההבדל בין שיכור רגיל, ובין שיכור קדוש? שיכור לא קדוש, כשהוא רואה עשרה אנשים נראה לו שיש מאה. כשהוא רואה מיליון הוא יגיד שהוא רואה עשרה מיליון. שיכור קדוש רואה רק אחד, שום דבר אחר.

יש מלחמה גדולה, מלחמה של הטוב נגד הרע. יום אחד בשנה איננו נלחמים נגד הרע. יום אחד בשנה אין רע בעולם. יום אחד בשנה אנו מגיעים לדרגה של היום שלאחר המלחמה. היום הזה הוא פורים. אבל, רק האנשים העסוקים במלחמה כל השנה יכולים להבין מה העניין של פורים. אם אינך לוחם נגד הרע כל השנה, ובפורים אתה פתאום אומר שאתה רוצה לקפוץ לתוך פורים, אז מה אתה מבין? אם הרע נראה לך טוב, אז אין לך מה לחגוג. בפורים אנו חוגגים כשאין רע. אבל אם אתה אוהב רע, אין לך מה לחגוג בפורים, אין לך חלק בזה.

אז איך אתה לוחם נגד הרע? קודם כל אתה צריך לזכור שיש רע בעולם, אתה צריך לזכור. נדמיין שאתמול הייתי רע, והבטחתי לעצמי שאני אהיה טוב, ולמחרת בבוקר שכחתי את מה שהבטחתי. שכחתי כמה רע הרגשתי כשעשיתי רע, אני צריך לזכור לפחות קצת.

פורים זה החג הגדול של האנשים הזוכרים. האנשים הזוכרים, הם אלו הלוחמים את המלחמה הגדולה נגד הרע בכל יום, הם באמת זוכרים.

יש שני סוגים של אהבה שה’ אוהב אותנו. האהבה הראשונה, היא אהבה מצומצמת, אהבה בגבולות. נניח שאני אוהב מישהו בגלל שהוא עושה כל מה שאני מבקש ממנו. האהבה השנייה היא שאני אוהב מישהו לא בגלל שהוא עושה כל מה שאני רוצה, אולי הוא אפילו לא עושה כל מה שאני רוצה אבל אני פשוט אוהב אותו. ביום כיפור ה’ אוהב אותנו בגלל שאנו אומרים לה’: “עשינו דברים לא טובים, אנו רוצים להיות יותר טובים, אנו מתוודים, אנו מבטיחים שנהיה יותר טובים. אנחנו מתחייבים לעשות כל מה שאמר לנו ה’ לעשות”. זה מתוק וקדוש, אבל זה לא שיא ההתרוממות. בפורים, ה’ מזרים לתוכנו את האהבה הגדולה שאינה קשורה בכלל לעובדה אם אנו עושים את רצונו. הוא פשוט אוהב אותנו. זה מעבר להבנה שלנו. בגלל זה אנחנו צריכים להיות שיכורים בפורים, כי אנו צריכים להשיג את הדבר שמעל לדעה שלנו. אנו צריכים להיות מעבר לדעה שלנו. האהבה הגדולה של ה’ שיורדת בפורים איננה בגלל שעשינו נכון, אלא רק בגלל שהוא אוהב אותנו. זה מעבר, זה מעבר לכל הבנה. הרע רק יכול להגיע לדרגה של אהבה, למקום שבו אנחנו מדברים על עשיית רצון ה’. הרע יכול לגרום לנו לא לעשות את רצון ה’. האור הזה מגיע מהמקום שהרע לא יכול להגיע אליו. אבל הרע לא יכול להגיע לאהבה הגדולה שאינה קשורה לעשיית רצון ה’, הרע לא יכול להגיע אל האהבה הזאת. בפורים, האהבה הגדולה הזאת כל כך גדולה עד שאין רע. אין שום דבר שמפריד בינינו ובין ה’. כלום. אני יכול להיות שיכור, אני יכול להיות האדם הכי דוחה בעולם, אבל, למי אכפת? גוועלד!

מדוע כשאדם שיכור אינו יכול לעמוד על הרגליים, אינו יכול ללכת? יש דרגה של עבודת ה’ כשאני עומד בפני ה’. שאני הולך בדרך ה’. ויש דרגה כשאפילו אינני הולך ואני אפילו לא יכול לעמוד, אני עדיין עובד את ה’ בצורה משוגעת, בצורה שאפילו יותר עמוקה. בפורים אנו מגיעים לדרגה הגבוהה כשאנחנו לא יכולים לעמוד, ולא יכולים ללכת. אבל, אנחנו עדיין העבדים הכי גדולים של ה’.

מה קורה כשאתה שיכור? יש לך דמיון מוזר. התכונה הכי קדושה שה’ נתן לנו היא הדמיון. דמיון קדוש. בפורים, אנחנו משתכרים, ואנחנו ממש מדמיינים את הדברים הקדושים ביותר בעולם. אנחנו מדמיינים שאין רע בעולם, זו הדרגה הגבוהה ביותר ששיכור יכול להגיע אליה. הזמן הקשה ביותר לחשוב על ה’ הוא הזמן שאתה אוכל. בדרך כלל, כשאנשים אוכלים, הם כל כך חושבים על עצמם, בגלל שהם מאכילים את גופם. קשה לחשוב על ה’ כאשר אתה מתפלל, אבל, זה לא כל כך קשה.  הקושי הגדול יותר הוא לחשוב על ה’ כאשר אתה אוכל ושותה. ככל שאתה אוכל יותר, אתה פחות חושב על ה’. ככל שאתה שותה יותר, אתה פחות חושב על ה’. בפורים, אנו מגיעים לדרגה הכי גבוהה. אנו אוכלים כל היום, אנחנו שותים כל היום. והדרך שבה אנו מבינים את ה’ היא הדרך שלא הייתה אף פעם. בפורים, אני מבין שיש ה’ אחד, בצורה שאני לא מבין כל השנה. ולא על ידי לימוד, ואפילו לא על ידי דיבור, אלא על ידי אכילה ושתייה, ומתן מתנות ומשלוח מנות איש לרעהו. אין יום אחר בעולם שיש אור כל כך גדול שזורם אלינו עד שאנחנו ממש רוצים להתקרב שוב לה’. לא רק שאני רוצה לעשות רצון ה’, לא רק שאני רוצה לעשות מה שנכון, לא רק שאני רוצה לעשות את תפקידי בחיים. יום אחד בשנה, אני רק רוצה להיות כל כך קרוב לה’. אם אני רוצה להיות קרוב לה’, אני גם יכול לאכול ולשתות, אני יכול להיות חצי שיכור ולאכול כל היום, זה פשוט לא משנה. אם הלב שלי בוער אני רוצה רק להיות קרוב לה’. הרע הכי גדול בעולם זה כשאנחנו שומרים מרחק זה מזה. בפורים האור הגדול זורח עד שהכל קרוב.

הפוסט התיקון של פורים הופיע ראשון בJewish Outlook

למלך יש משהו פנימי, משהו עמוק מאוד. כולם יודעים ששרה אמנו היתה עמוקה יותר מאברהם אבינו. ה’ אמר לאברהם “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”. מדוע הנבואה של שרה לא כתובה בתורה? אנחנו רואים רק קצת מהנבואה שלה, כאשר היא גירשה את ישמעאל. כל הנבואה שלה לא נכתבה בתורה, הנבואה של אברהם היתה במילים, הנבואה של שרה היתה באותיות.

התורה של רבי עקיבא, זו התורה שבעל פה. מה כל העניין של האותיות? כשאני מקבל מכתב עסקים, המילים חשובות, האותיות לא חשובות. כשאני מקבל מכתב אהבה, הכל חשוב, אני מסתכל על כל אות אלף פעמים. האבות שלנו לימדו אותנו תורה, אבל, לאהוב תורה כל כך עד שאתה קורא כל אות אלף פעמים, זה בא מהאימהות שלנו.

רבי עקיבא אומר: אתם יודעים מדוע אסתר היתה המלכה של מאה עשרים ושבע מדינות? בוודאי היא ידעה משהו. היא ידעה את התורה של שרה אמנו. רש”י אומר, שצדיקים הם “תמים” שלמים, אנחנו חיים בעולם ואנו לא יודעים אם עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. הצדיקים חיים בדיוק את משך הזמן הנחוץ כדי לגמור את המוצר. כשהם עוזבים את העולם הם מוצר גמור. אברהם היה בעולם בדיוק בכדי לגמור את אברהם. כתוב שזה לקח בדיוק 127 שנים לגמור את שרה. שרה אמנו נתנה את התורה שלה לאסתר.

כולם יודעים שהמגילה מבוססת על אותיות. שם ה’ לא מוזכר במגילה ברמה של מילים, שם ה’ מוזכר במגילה רק בראשי תיבות. מילה אחת מתחילה באות “י” מלה אחרת מתחילה באות “ה” וכו… מגילת אסתר מבוססת על אותיות, התורה שבעל פה היא אותיות, מדוע? אתה מסתכל על האותיות, עד שהאותיות מתחילות לגלות לך את הסודות הכי עמוקים.

רבי עקיבא דרש תורות על האותיות ואפילו על התגים, תלמידיו שאלו אותו: “מי צריך את זה? אפשר להיות יהודי בלי זה!” רבי עקיבא ענה: “אתה יכול להיות יהודי בלי זה, אבל, אתה לא יכול להיות אסתר המלכה בלי זה. אתה לא יכול ללמד את העולם על ה’ בלי זה”. כתוב במגילה שהרבה אנשים התגיירו, מרדכי ואסתר כבשו את העולם, העולם ידע שהיהודים קדושים וה’ הוא קדוש. הדרך שבה אנו מלמדים את העולם, היא בלי מילים. צריך שזה יהיה עמוק יותר. גם לגויים יש התורה שבכתב, אבל הם עדיין גויים. תורה שבעל פה היא לדעת את ה’ בצורה הכי עמוקה. זה הידיעה של כל אות, של כל מילה.

הגאולה הכי גבוהה של העולם יכולה להיות רק כאשר אדם וחוה ביחד. הנפילה שלנו היתה בזה שאדם וחוה נפרדו. הגאולה האמיתית של פורים זה בגלל שמרדכי ואסתר עשו משהו ביחד. אני רוצה להגיד לכם משהו ששובר את הלב. אצלנו בחוגים הדתיים, הבעל הולך לבית הכנסת והאשה נשארת בבית. הוא עושה משהו, והיא עושה משהו אחר. אולי זה יפה, אבל, זה לא פורים. זה לא הגאולה של העולם, זה לא מה שמביא את המשיח.

היום, ברוך ה’, בחוגים הלא דתיים הנשים נעשות יותר ויותר חזקות. אנחנו צריכים לתפוס את ההגה וללחוץ קצת על הגז. כבר איבדנו 80% מבנותינו. אנחנו נאבד חס ושלום 100% אם לא נעשה משהו. יהיו לנו תמיד כמה בנות דתיות אבל הן יהיו כמו אשה אחת שאמרה לי שאם אני לא אדבר על נושא כמו כשרות, אף אחת לא תישאר להקשיב לי.

מה כל כך מיוחד בפורים? בפורים אין לנו זמן ללמוד. אנחנו שולחים משלוח מנות, אנחנו משתכרים. הגילוי של ה’ בפורים הוא כל כך עמוק. מישהו כתב שאלה לרבי מאושטוביץ. הוא אמר שקבל משלוח מנות ממישהו לא דתי, ושאל, האם מותר לו לאכול את האוכל של משלוח המנות? הרבי ענה משהו מאוד יפה: “מה כל העניין של משלוח מנות, הסיפור של אסתר התחיל כשהיהודים אכלו במשתה של אחשורוש. כל יהודי האשים את היהודי השני שהוא אכל טרף, ולכן אסתר אמרה למרדכי: “לך כנוס את כל היהודים”. תשכח מה שאכלנו אתמול, מעכשיו כל היהודים יהיו ביחד”.

כל הרעיון של פורים הוא שמעכשיו כל יהודי יאמר לחברו: “אני סומך עליך שאתה כשר, אני סומך עליך” כך אנו מביאים את המשיח. אוי למי שלא אוכל את משלוח המנות בגלל שהוא חושב שזה לא כשר. בפורים הדבר הכי חשוב הוא שהיהודים יהיו ביחד.

במגילה כתוב: “ותכתב אסתר”. בימינו, אם אשה היתה כותבת ספר, ורב היה אומר שצריך להכניס את הספר להיות חלק מהתנ”ך, כל הרבנים היו כותבים תשובות נגד הרב הזה. אסתר היתה הכתבת של המגילה! כיום, אשה לא יכולה אפילו להחליט אם מאפיה כשרה. זה מה שמונע מהמשיח לבוא. אשה אחת פעם סיפרה לי שהיא הפסיקה ללכת לבית הכנסת, הנשים שאלו את הרב אם הן יכולות לעלות לתורה, הוא ענה: “לא”. הסתכלתי לעבר הגברים, הם היו מדברים, ישנים, לא היתה להם שום כוונה. אם אנו הנשים היינו מחזיקות את התורה זה היה כל כך קדוש, כל כך גבוה. מי הרב שמונע מאיתנו לעבוד את ה’?

אנחנו כל כך טרודים במילים, איפה התורה של רבי עקיבא, התורה של אסתר, המלכה של העולם? אנחנו חיים בעולם ש65% מהצעירים שלנו מתבוללים. כשהייתי בסאן-פרנסיסקו ב- 1969 הרגשתי שהגיע הזמן לבנות סוג חדש של ישיבה כדי להחזיר את הצעירים שלנו. היו לי שתי תגובות, רב אחד גדול אמר לי לשכוח מזה, ורב אחר אמר לי שאני בדרן. על מה אני מדבר? כיום, הוא ראש ישיבה מאוד ידוע בישיבה של בעלי תשובה.

אנחנו צריכים חנוכה ופורים יחד. אנחנו צריכים להוסיף, אנחנו צריכים להפסיק לפחד מלהוסיף. מה כל כך גרוע אם האחיות שלנו רוצות להוסיף תורה? תורה שבעל פה זאת התורה של האימא שלך. להוסיף זה לא לשנות. אנחנו צריכים חנוכה, ואנחנו צריכים גם פורים. אנחנו צריכים “ותכתב אסתר” תן לאסתר הזדמנות.

בבית הכנסת שלי יש ארבעה ספרי תורה. בשמחת תורה הנשים מקבלות ספר אחד. פעם אחת, איש אחד אמר לי, שזו אפיקורסות להרשות לנשים להרים ספר תורה. אני עניתי, אם הנשים שלנו מספיק טובות כדי לשאת את הילדים שלנו במשך תשעה חודשים, הן מספיק טובות בשביל להרים ספר תורה לכמה דקות.

כשאתה אוהב מישהו מאוד, אתה חושב עליו כל הזמן אפילו כשהוא לא נמצא לידך. וזה העניין של משלוח מנות, להגיד למישהו שאתה שולח לו את האהבה שלך, את המחשבות שלך, אפילו כשהוא לא נמצא אתך. בגמרא כתוב: אסתר זה מלשון הסתר פנים. פורים זה כאשר אתה לא רואה את ה’. האם אנחנו יודעים כמה ה’ חושב עלינו כשנראה שהוא לא מסתכל עלינו. האם אנחנו יודעים מדוע שם ה’ לא מוזכר במגילה? המגילה מלמדת אותנו כמה ה’ אוהב אותנו, אפילו כשהוא לא מראה זאת באותו רגע. כשלכאורה כאילו הוא מתחבא. כשאתה אוהב מישהו, המבחן האמיתי של האהבה הוא כמה אתה חושב עליו אפילו כשאתה לא רואה אותו. המבחן של היהודי בגלות הוא כמה ה’ חושב עלינו וכמה אנו חושבים על ה’ אפילו כשאנו לא קרובים. מדוע התורה של פורים היא יותר עמוקה מהתורה של הר סיני? התורה של הר סיני נאמרה פנים אל פנים, ה’ מדבר אתנו ומסתכל עלינו. עמוקה מזה, היא התורה של פורים, זה נותן לנו טעם כמה ה’ חושב עלינו אפילו כשאנו לא מרגישים זאת ישירות.

התורה של “פנים בפנים” יכולה להינתן על ידי רבי. התורה של פורים יכולה להינתן באמת רק על ידי איש ואשה ביחד. בתחילת החתונה, החתן מכסה את פני הכלה, כל היום הם בדרגה של יום כיפור. וכשהוא מכסה את פניה, הוא מגיע לדרגה של פורים. החתן אומר לכלה: “אני נותן לך את כל האהבה שלי אפילו כשאני לא רואה אותך”. מדוע ילדים נולדים כשעיניהם עצומות? הם רוצים לטעום כמה ההורים אוהבים אותם כשהם לא רואים אותם.

אני רוצה להגיד לכולם, בבקשה מכם, תשלחו משלוח מנות לאשה שלכם, לילדים שלכם, לפעמים אנו שוכחים לשלוח מנות לאנשים הכי קרובים אלינו. אני רוצה להגיד עוד דבר אחד, אני רוצה לראות בחוגים הדתיים, שליד שולחן השבת, עם כל המשפחה, האיש אומר דברי תורה וגם האשה אומרת דברי תורה. אני רוצה לראות את “ותכתב אסתר”. תורה של אשה, אני רוצה לראות איש ואשה ששניהם אומרים דברי תורה ליד השולחן של ליל שבת.

יש שני חגים שבעצם כל אחד מאתנו יכול לעשות את העניין האישי שלו. בחנוכה יש הרבה מנהגים על הדלקת נרות, לספרדים יש מנהגים שונים מהאשכנזים, זה יפה. בפורים יש כמה ימים שונים, שאפשר לקרוא בהם מגילה, י”ב, י”ג, י”ד, של אדר, או בשושן פורים, בהתאם למקום מגוריו של היהודי.

אתם יודעים מה ההבדל בין מסעדה לבין בית חולים? במסעדה יש תפריט אחד. כולם אוכלים את אותו האוכל. בבית החולים כל אחד מקבל תרופה אחרת שעשויה במיוחד בשבילו. התורה היא אותו דבר, התורה שבכתב היא אותו דבר לכולם, התורה שבעל פה שונה לכל אדם. אנחנו חיים בעולם חולה. הגמרא אומרת, שביום כיפור אם רופא אומר שאתה בריא ואתה אומר שאתה חולה מותר לך לאכול. כולם מכירים את עצמם הכי טוב.

התורה של הסתר פנים זה כאשר חס ושלום דברים מוסתרים. תן ליהודים הזדמנות שיהיה להם חיבור אישי עם התורה. ברוב בתי הכנסת, נשים לא יכולות לנשק את התורה. אני יודע שבבתי הכנסת שבהם מתירים לנשים לנשק את התורה, כל היהדות של חלק מהנשים האלו התחילה כאשר הן נישקו את התורה בפעם הראשונה. זה כל כך חשוב.

הסיפור של אסתר מלמד שלפעמים יש סוג של תורה במקום בו לא  מוזכר שם ה’, זה מוסתר, אבל זה נמצא שם.

לכל אחד יש קשר אישי ליהדות. אני מפחד להגיד למישהו אחר מה הקשר האישי שלי ליהדות, מה אני אוהב הכי הרבה. וזאת הסיבה שאני שולח מנות ולא נותן אותם פנים מול פנים. אני אומר: אני רוצה שתדע, שאת כל החיבור שלך ליהדות, אתה לא צריך לספר לי, אבל, אני רוצה שתדע שאני מחובר לאותו דבר. אנחנו כולנו מחוברים לאותו מקום.

ב”בית אהבה ותפילה” בקליפורניה, באופן עקרוני, לא נתתי עליות לנשים. אבל, אם הן ביקשו עלייה, נתתי להן. הצלתי הרבה בחורות מהתהום של התבוללות וזאת בגלל שהייתי מספיק אמיץ בכדי לתת להם עליות.

פורים זה זמן שאנחנו מבינים שהתורה זה לא רק אוכל, התורה היא גם תרופה. בפורים אני משתכר עם התורה.

ההבדל בין אוכל ליין הוא פשוט מאוד. כשאתה אוכל, אתה לא חייב להיות שמח, אבל, כשאתה שותה יין אתה מאיר. בפורים אתה מאיר. כל השנה אני לומד תורה, זה נותן לי חיים, זה כמו אוכל, זה נותן לי להמשיך לפעול. בפורים, אני רוצה תורה אחרת. אני רוצה תורה שנוגעת בכל אחת מסודות ליבי. אני רוצה תורה שמחברת אותי לכל יהודי. אני רוצה תורה שמחזקת את הידידות, את מערכת היחסים שלי עם כל יהודי. “לך כנוס את כל היהודים” זה העיקר של פורים.

כולם יודעים שהנפילה של העולם זה בגלל לשון הרע.  בגמרא כתוב: שהמן הוא האדון של הלשון הרע. מרדכי ואסתר הם האדונים של שמירת הלשון. בפורים אנחנו לא שולחים משלוח מנות פנים מול פנים, אנחנו אומרים אחד לשני, אפילו מאחורי הגב שלך, אני לא אגיד עליך לשון הרע. ה’ פותח כל כך הרבה שערים, מתי יהיה לנו מספיק אומץ לעזור האחד לשני למצוא את השערים הנכונים? גוועלד, אחים ואחיות, אנחנו צריכים כל כך הרבה אומץ בשביל עצמנו. בשביל הילדים היפים שלנו, אנחנו צריכים אפילו עוד יותר.

בפורים כתוב, שכל מי שפושט יד, צריך לקבל משהו. בפורים הזה, אני מברך אותנו שכל מה שאנו צריכים יינתן לנו, ושנס גדול יקרה לנו: כמו שה’ רואה אותנו פושטים יד, כך אנו נראה את היד של ה’ שנותנת לנו את כל מה שאנו צריכים. בשבילנו ובשביל עם ישראל, ובשביל כל העולם, גוט פורים!

הפוסט ותכתב אסתר הופיע ראשון בJewish Outlook

כך יש גם עניין בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. אנחנו יודעים הרבה על הקב”ה, אמנם אנו לא משיגים אותו. כל התורה מלאה משמותיו של הקב”ה וכל עם ישראל מלאים מהקב”ה, אבל מי הקב”ה בינו לבין עצמו? אם אני אגיד שהוא רחמן, זה כבר לא העניין, אם אני אגיד שהוא אוהב אותי זה עדיין חיצוני, מה הקב”ה בינו לבין עצמו?

למשל: אם אני מכיר אדם רק מתוך מעשיו, מיהו, מהו, אני מכיר את שמו וכו’… ועשיתי משהו רע לאותו אדם אני מבקש שיסלח לי. ואני יודע בעומק הלב שאסור להכאיב לבני אדם. אסור לעשות משהו נגד אדם שאוהב אותך.

כשילד קטן לוקח סכין מטבח, ומשחק בו, ואביו אומר לו לא לשחק בסכין, הילד חושב שהוא צריך לתת לאביו את הסכין, כי אביו אסר עליו ללכת עם הסכין. אבל, לילד זה אין את העומק להבין שזה לא טוב בשבילו, עד לב השמים.

כשקיבלנו את התורה בהר סיני, ממש, “אני ה’,” היה גילוי שכינה שעד כה לא היה, ידענו מי הקב”ה, אבל גילוי השכינה בפורים הוא פי אלף יותר, במגילת אסתר לא כתוב שם ה’ במפורש. שם ה’ מוזכר רק באותיות וברמזים.

דוגמה: אם אני אוהב בחורה שגרה בירושלים, נניח ששמה שפרינצה. אם אתה מזכיר את השם שפרינצה ואני נזכר בבחורה, זה לא כל כך עמוק. אבל, אם אתה אומר את המילה ירושלים, ואני נזכר בשפרינצה זה מאוד עמוק. וזאת כי מה שיותר נסתר, הוא יותר עמוק, יותר עמוק.

אילו הקב”ה היה כותב במגילה “ויאמר ה’ אל מרדכי: לך כנוס את כל היהודים…” “ויאמר ה’ לאסתר..” “דבר ה’ אל אסתר” זה היה נחמד. אבל זה לא עמוק כמו שזה מופיע במגילה. אם הקב”ה רמוז ב- “י – ה – ו – ה” בראשי תיבות או רמוז במילה “המלך”, גוועלד זה עמוק, פי אלף יותר עמוק.

אם בחור אומר: “שפרינצה, אני רוצה להתחתן איתך, וכל מה שאת רוצה אני אעשה.” היא עונה: “זה נחמד, אבל זה לא מעניין אותי, אני לא אוהבת אותך אפילו אם תעשה את כל מה שאני רוצה, זה לא ילך.” בהמשך, שמענו שהיא התחתנה עם בחור שעושה כל מה שהיא לא רוצה. ממש, ממש עושה להיפך מכל מה שהיא רוצה. שאלו אותה: “מדוע התחתנת עם בחור שעושה משהו שאת לא אוהבת?” היא עונה: “אני אוהבת אותו”. אבל, נניח שאחר כך פתאום הבחור גם יעשה את מה שהיא רוצה, זה אלף אלפי פעמים יותר עמוק.

ה”סוד ישרים” בתורתו על חג סוכות מסביר, שיש לנו שני קשרים עם ה’: הקשר של תורה ומצוות, אני עושה מה שה’ רוצה. אבל זה לא העיקר, העיקר הוא ממש “קדשנו במצוותיך”, אם אני מקושר להקב”ה, רק בגלל שאני עושה את מה שהוא רוצה, אז יש לי רק את המצווה. הקדושה של המצווה היא שאני מקושר אליו גם בלי המעשה של המצווה. אם אני גם עושה את המצווה, זה עמוק, עמוק, עמוק.

למשל: אני נכנס למסעדה, אני מבקש מהם: “תנו לי מרק”, או שאני מבקש מאשתי מרק. אוי גוועלד, זה יותר עמוק, עמוק. זה כל כך שונה, ממה נובע ההבדל? מ”הקשר”.

ביום כיפור, אנו מבקשים סליחה מהקב”ה: “כתוב בתורה שאסור לאכול קניידעלך ביום כיפורים. בשנה שעברה אני אכלתי, אז תסלח לי”. אבל לא כתבו ביום כיפורים “דברי הצומות וזעקתם”. אני לא צועק, זה לא כואב לי כל כך, אני מצטער, כן. בתענית אסתר כתוב “דברי הצומות וזעקתם” ממש כל דבר כואב לי. “איך יכולתי לעשות משהו נגד הקב”ה?”

מה עמלק רוצה? לעמלק לא אכפת אם תשמור שבת, אבל לעמלק אכפת אם כואב לך, אם אתה מצטער אם חיללת שבת. “אשר קרך בדרך” הוא לא רוצה שתרגיש כלום, הוא רוצה שתהיה מחוסן מפני הכל, שלא תרגיש כלום.

אני הולך לחבר שלי, אני אומר לו: “אני מצטער שפגעתי בך. אני יודע שהייתי צריך להיזהר מלפגוע בך, מפני שקראתי בספר שאסור לפגוע באנשים, ועשיתי זאת, ולכן אני מצטער.” ליום הכיפורים סליחה מסוג זה מספיקה, בפורים סליחה מסוג זה לא מספיקה.

מה העניין של האלף הזעירא? (“א’ הקטן”) כתוב: “ויקרא אל משה” ב-א’ זעירא יש את משה ביחס לכולם, ומשה בינו לבין עצמו. ישנו משה רבינו הרבי של הרבנים, משה רבינו שהיה על הר סיני. וישנו משה’לה בעצמו, באלף זעירא, משה בעצמו. כלומר, משה רבינו הבין מדוע עשינו את העגל, מפני שהבינינו לבין עצמנו לא היה מקושר לתורה.

ההבדל בין פורים לשבועות הוא פשוט מאד: בשבועות התורה ניתנה בגלוי ממש. התורה ניתנה רק למה שגלוי אצלי, ובפורים, יהודי אוכל הרינג, ומדבר בטלפון, אבל ממש  בינו לבין עצמו… הלוואי שהיה לנו רנטגן והיינו רואים שהיהודי הכי שפל עומד, ומקבל את התורה ממש בעומק עומקי לבו.

רבי לוי יצחק מברדיצ’ב אומר: בפורים, כשאתה שולח משלוח מנות, אפשר להרגיש את מה שאהרון הכהן הרגיש בשעה שהיה נכנס לקודש הקודשים. נניח שיש אשה שעומדת וחותכת עוגה בפורים בשביל משלוח מנות, מה אנו רואים? אנו רואים אשה חותכת עוגה. אבל אם יש לך עיניים של פורים אז תוכל לראות שהיא ממש עומדת בקודש הקודשים.

לו היינו רואים את אסתר המלכה, היינו חושבים שהיא אליזבט טיילור, שעומדת בהוליווד, המלכה של אחשורוש, אני בטוח שהיא היתה יפה עם עגילים גדולים וכו’. אבל גוועלד, בתוך תוכה היא קודש קודשים. אם אתה רואה את מרדכי יושב בבית הלבן ומדבר על פוליטיקה, מוכר נשק וכו’. ואתה חושב מי זה מרדכי? פוליטיקאי. אתה לא יודע כלום. התורה נכנסת לתוך תוך עומק הלב שלו.

“דברי הצומות וזעקתם” נאמר לגבי תענית אסתר. ביום כיפור, אפשר לסלוח אלף פעמים בלי להרגיש שום דבר. למשל: מישהו הכאיב לי וביקש ממני סליחה, אני עונה לו: “אני סולח לך.” מדוע אני מוחל לו? מפני שכל העניין לא מפריע לי. ביום הכיפורים אפשר שה’ יסלח לנו. ה’ אומר, לא אכפת לי מה אתה עושה, אכלת ביום כיפור, לא אכפת לי, אני מוחל לך. אם יהודי עושה כל השנה עבירות ופתאום ביום כיפור הוא בא לפני ה’ ומבקש סליחה, ה’ אומר לו “למה לא? אני יודע שבשנה הבאה אתה תעשה אותו דבר. אני לא אפריע לך, אני סולח לך. אתה רוצה שנה חדשה? אתן לך. אתה רוצה לשבת בגן עדן? תשב בגן עדן, מה אכפת לי?” בפורים אנו לא מבקשים סליחה. ממש, כואב לנו הלב.

אני יכול להיות בן ישראל יפה, אני עושה את כל המצוות, אני יודע את כל התורה כולה על רגל אחת. אבל! ביני ובין עצמי הדבר לא נוגע אליי. אם מישהו עושה רנטגן ללבי, הוא יראה שלא אכפת לי מכל זה.

לצערי הרב, קיבלתי צלצול מאחד מגדולי התורה. אני מקוה שבפורים יהיה לו קצת אור. הוא סיפר לי: “אני נותן שיעורים מאוד נלהבים בכל יום,  אבל בתוך ליבי אני מת. אני יושב בשבת עם שטריימל וכולם חושבים שאני מרחף בעולמות עליונים. אבל אני מת.” ביום הכיפורים לשבת עם שטריימל… זה טוב לך, זה מספיק. בפורים, אני מוחה את זכר עמלק, אני רוצה שהתורה ממש תהיה בעומק הלב.

מה עשיו רוצה ומה יעקב רוצה? עשיו רוצה להוכיח ליעקב “שלך גם כן לא אכפת!” עשיו אמר ליעקב: “אתה שקרן אמיתי אני לכל הפחות אומר אמת, לי לא אכפת.” עשיו ממשיך ואומר, “ביום כיפור אני הולך ל”כל נדרי”, ואחרי ה”כל נדרי” מחכה לי המונית בחוץ ואני נוסע לכייף. כי כל הדבר לא נוגע לי, ולך גם כן לא איכפת באמת מכל התורה והמצוות.” בפורים אנחנו מוחים את זכר עמלק, איך אני מוכיח לעשיו (לעמלק) שכן אכפת לי? בתענית אסתר ממש “דברי הצומות וזעקתם” – כל דבר נוגע לי עד עומק הנשמה.

ה”מי שילוח” אומר: עמלק עושה אותי קר, שאני לא ארגיש כלום.

עשיו אומר ליעקב, מדוע קיבלת את הברכות? מפני שיצחק לא רואה. הוא חשב שאתה מישהו, אבל אני יודע שאתה כלום.

כתוב: “ויותר יעקב לבדו”. בינו לבין עצמו, עשיו רוצה להוכיח לקב”ה שיעקב גם כן בינו לבין עצמו לא רוצה להיות יהודי.

התפילה, אפילו אם היא לא יוצאת מעומק הלב, עדיין ה’ יכול לשמוע אותה. ברכות צריכות להיות מעומק עומק הלב. בפורים, לברכות יש כח עד סוף העולם.

אם אדם מניח תפילין והוא לא מתפלל שגם הבן שלו יניח תפילין, אז הוא יוצא חובת מצוות תפילין. אבל, אם אני שומע את המגילה ונותן משלוח מנות ואני לא מתפלל, “רבש”ע אני רוצה שהבן שלי, הבת שלי, הנכד שלי גם כן ישמעו מגילה ויתנו משלוח מנות” אני לא יוצא ידי חובה, מפני שבמגילה כתוב “לא יסוף מזרעם”. בכל המצוות שאני עושה בפורים, עלי להתפלל שהמצוות לא יעברו מזרעי עד שיבוא המשיח.

הפוסט בינו לבין עצמו הופיע ראשון בJewish Outlook

הרבי ממודזיץ אומר: “התורה היא כמו אוכל, ולפעמים התורה היא כמו ויטמין”. נניח שהייתי אומר למישהו שהוא צריך לאכול 20 קילו של  סלט, הוא היה שואל אם אפשר לקבל את זה בכדור. היום, זו תקופה של כדורים. לא רק בתרופות אלא גם בלימוד התורה. מה שלקח להורים שלנו ללמוד 20 שנה, היום ה’ נותן לנו בכדור.

כולם יודעים שכשקוראים בתורה בשבת, אם לא שמעת מילה אחת אז זה עצוב, אבל, אתה לא צריך לשמוע שוב את כל הפרשה. אבל, בקריאת מגילה, אם פספסת מילה אחת, עליך לשמוע את כל המגילה מחדש, אתה צריך לשמוע את הכל.

ללמוד תורה לוקח הרבה זמן, לומדים מילה, מילה אחרי מלה. אבל יש רגעים שה’ נותן לנו את הכל, את הכל, וכשה’ נותן לי את הכל אני לא רוצה לפספס אפילו מילה אחת.

בפורים כשאני מוכר את הדג המלוח ומדבר בטלפון, ה’ מכניס ללבי ואני מקווה שגם בלבבות של ילדיי את כל התורה, את כל היהדות, את כל מה שחשוב בעולם. בליל פורים, אנו קוראים את המגילה מהר, בגלל שזה לא עניין של לימוד, האם אתה צריך לבלוע כדור לאט – לאט? אתה מכניס אותו לתוך הפה ובולע.

אתם יודעים חברים, אם אנשים היו יודעים לאילו רמות אתה מגיע כשאתה קורא את המגילה, כל העולם היה בא לשמוע את המגילה. זה לוקח רק כמה דקות לקרוא את המגילה. אבל, גוועלד איזה אור… זה לא התורה בצורה שירדה לעולם, זה ממש השורשים של התורה. מדוע שם ה’ לא מוזכר במגילה? כיון שה’ מלמד אותי תורה, אבל עצוב מאוד שאנו לא מודעים לזה. ולכן אנו קוראים “ה’ אמר כך וכך…” אבל כשאני קורא את המגילה זה ברור לי שה’ מקריא לי את זה עכשיו, ה’ מקריא לי מכתב אהבה, אז ה’ לא צריך להגיד “ה’ אמר”, הוא פשוט מקריא לי את זה. הוא אומר את זה בעצמו.

הפוסט פשוט קדוש הופיע ראשון בJewish Outlook

בעל חידושי הרי”ם אומר: האם אתה יכול לדמיין את השנה הראשונה של סיפור המגילה? יהודי מגיע לבית המדרש, ומספר לכולם את החדשות, שהרגו את ושתי. ומישהו עונה: תשכח מזה, אל תפריע לי אני באמצע הלימוד. אחרי כמה חודשים אותו יהודי נכנס לבית המדרש ואומר: האם שמעתם שהם לקחו את אשתו של מרדכי והמליכו אותה למלכה? ההוא עונה: אך… אסתר, מי יודע מה היא עשתה, תשכח מזה, אני לא רוצה לשמוע על זה בבית המדרש. תשע שנים לאחר מכן, תשע שנים לאחר מכן, להמן יש רעיון גוועלד, להרוג את כל היהודים. תשע שנים לאחר מכן, ועצוב שרק בסוף המגילה מבינים שהכל הוא סיפור אחד. שכל מה שקרה קשור זה בזה. אם אתה לא שומע את כל הסיפור מההתחלה, עד הסוף, אתה לא מבין.

אתם יודעים, כשאליהו הנביא יבוא, כשהמשיח יבוא, אנחנו נגיע לסוף הסיפור. ופתאום כל הסיפור שלנו, כל הסיפור של העם היהודי, יהיה כל כך ברור. יהיה כל כך ברור לנו שה’ החזיק לנו את היד כל הזמן והנהיג אותנו. במישור הפרטי, לפעמים אנחנו כל כך “כועסים” על ה’, כל כך כואבים, ושואלים את ה’: מדוע אתה עושה לנו את זה? יום אחד יהיה ברור לנו: אוי גוועלד כמה ה’ טוב לנו. כמה ה’ כל כך טוב לי, ה’ דואג לכל דבר, כל מה שלא נראה קשור, בסוף הסיפור יהיה מובן.

אסתר אמרה למרדכי “לך כנוס את כל היהודים”. אתם יודעים מה הבעיה שלנו? שאנו לא יודעים עד כמה אנחנו מחוברים. אנחנו יודעים כל כך מעט איך הדברים שקרו בהסטוריה קשורים אחד לשני, ואנו לא יודעים כמה בן אדם אחד קשור לה’.

אחד מראשי הישיבה הגדולים אמר דבר לא יאמן. מישהו סיפר לו שאסקמוסי באלסקה הרג אסקמוסי אחר, הוא ענה: “אתה יודע איפה זה התחיל? בחור ישיבה אחד העליב בחור ישיבה אחר, האנרגיות האלו הגיעו עד אלסקה. אנחנו לא מבינים עד כמה העולם מחובר.”

רבי נחמן אומר: איך התחילה המלחמה? באי בודד אבא ואמא והילדים שלהם התעוררו בבוקר. וההורים לא אמרו בוקר טוב לילדים שלהם, ולא נישקו אותם. הילדים היו כל כך שבורים והאנרגיות הסתובבו עד סוף העולם. ובסוף העולם, אנשים הורגים אחד את השני ושונאים זה את זה.

אז איפה השלום מתחיל? באיזה אי בודד, אבא אמא והילדים שלהם התעוררו בבוקר, וההורים אמרו לילדיהם:  “בוקר טוב, בוקר טוב מלאכים קטנים משמים. בוקר טוב ילדים יפים, תודה שאתם בעולם, לא יכולנו לחיות בלעדיכם”. האנרגיות התפשטו בכל העולם, ובסוף העולם אנשים התחילו לאהוב זה את זה, אנשים ששנאו זה את זה התחילו לאהוב זה את זה. אנשים שאתמול שנאו זה את זה, התעוררו בבוקר באותה שעה ובאותו זמן, ופתאום היתה כל כך הרבה אהבה בלבם, והם עשו שלום.

אני רוצה שתדעו, חברים, מדוע במשך כל השנה אני לא מסתובב ומחלק בננה וחצי עוגה? מפני שאני לא חושב שזה חשוב, ואני לא מרגיש שאני עושה משהו, ממילא יש לך עוגה ובננה בבית שלך. בפורים, כשאני נותן למישהו בננה וחתיכת עוגה, אתם יודעים מה אני עושה? אני מוחק את הרע מהעולם. אני מוחק את עמלק, האויב הכי גדול של עם ישראל, האויב הכי גדול של ה’, האויב הכי גדול של העולם.

מה הרע הכי גרוע בעולם? הרבי הקדוש מסלונים אומר: הרע הכי גרוע בעולם הוא לחשוב שאני לבד, ואף אחד לא אוהב אותי, ואף אחד לא ממש מחובר אליי ושהמעשים שלי לא משפיעים על אף אחד.

מה התיקון הכי גדול של העולם? ברור לי שהבננות שלי משפיעים על כל העולם. חתיכה אחת של עוגה הופכת את כל העולם. אני ואתה גוועלד איך שאנחנו מחוברים…

ואתה יודע מדוע אנו לא שולחים משלוח מנות פנים לפנים? כשאני רואה אותך אני לא צריך להיות מחובר אליך כל כך. השאלה היא, עד כמה אני מחובר אליך כאשר אני לא רואה אותך.

מדוע כשאנו אומרים “שמע ישראל” אנו סוגרים את העיניים? אני אומר לה’: גוועלד איך אני מקושר אליך, גוועלד, אני מקושר… כשאתה מנשק מישהו אתה אוהב אותו מאוד, כשאתה מנשק אותו אתה אומר לו: גוועלד אני מקושר.

כשילדים נולדים, הם נולדים כשעיניהם עצומות, האם מישהו מחובר למישהו אחר יותר מילדים להוריהם כשהם נולדים? זה יותר עמוק מאהבה. לאחר שאמא יולדת, נשאל את האמא: ממתי את קשורה לתינוק? היא תענה: האם היתה איזו שנייה בחיי שלא הייתי קשורה לתינוק שלי? אולי הילדים נולדו אתמול, אבל, החיבור הוא תמידי.

בפורים וביום כיפור, אנו עושים שלום עם ה’, אבל, בפורים, אנו עושים שלום עם הילדים שלנו. יום כיפור זה בינינו לבין ה’, אבל בפורים השלום הוא בין אדם לחברו.

ביום כיפור, כל העולם לא רץ להיות אתנו, הם אומרים: יש לכם קשר רוחני עם ה’, בסדר, אנחנו מעריכים זאת. אבל בפורים כשהעולם רואה איך אנו היהודים אוהבים זה את זה, כולם רוצים להיות חלק מאתנו. כולם רוצים להיות יהודים. לפעמים, אנו רואים אנשים צועקים זה על זה. לפעמים, אנו רואים בעל ואשה הולכים ברחוב, ואנו גם רואים שהם רחוקים שני מיליון קילומטר זה מזה. האם היית רוצה להיות בקרבת אנשים אלו? לא. אבל, לפעמים אתה רואה אנשים שמחזיקים ידיים, ולפעמים אנשים מתנשקים, אתה אומר: הייתי רוצה להיות בקרבת אנשים אלו.

הפוסט חיבור הופיע ראשון בJewish Outlook